(למען מלי)

(מוקדש למיכה ז"ל)

עמדתי בגשם בסמטה ההיא ודפקתי בכוח על דלת הפלדה. לא האמנתי
שאפשר לשמוע משהו מבפנים, עובייה של הדלת הזו היה בוודאי
כעשרים סנטימטרים. (הרוחות נשבו שם בצחנה של שתן ואוכל רקוב.
מים שאספו זוהמה נזלו במרזבי הבתים ועל הקירות החיצוניים. בית
נמס ונטוש עשוי קרטון עמד שם עם שמיכת צמר מחוררת בתוכו.
עכברים ועכברושים עמדו בסדר מופתי לא רחוק ממני ופלטו צווחות
צחוק. כשקיללתי אותם הם חרצו לשון.) פרנקי, (הכרתי אותו כדמות
שמסתובבת בין הסיפורים שלי.) פתח לי את הדלת והביט בי בעיניים
מורעלות, אטומות. "אתה למיקו." הוא  אמר. אישרתי. (הוא לבש
ג'ינס, חולצה ומעיל עור שחורים. שערו היה משומן בג'ל. על
מותניו חגר אקדח שחוק. לצווארו הייתה שרשרת עם מדליון של
גולגולת צורחת.) הוא סקר אותי בשתיקה בעיניים שכאילו יצאו
מחלום, ולחש בקול ניטרלי: "יש לך משאלת מוות?" "עד כדי כך
גרוע?" שאלתי. "הרבה יותר גרוע." הוא אמר ועשה צעד אחורה, מלטף
את קת האקדח. נכנסתי לחדר מזוהם. (רצפה שחורה ודביקה. שולחן
מלא אפר סיגריות, כוסות דביקות עם שאריות ערק שמילא את האוויר
בריח מטמטם. מזרקים משומשים היו מוטלים עליו, עם כפיות שהרתיחו
בהן אבקת סם, וכמה מציות ריקות.) "הוא מכור?" שאלתי. פרנקי תלש
חתיכת עור קטנה משפתיו ולעס אותה, מביט בי בלי למצמץ. משהו משך
את עיניי. הבטתי לשם וראיתי את ראשו של מיכה מפוחלץ על הקיר,
פיו פעור ולשון שחורה וקשה משתרבבת מפיו. פרנקי חייך חיוך עקום
ומבסוט. "כמה הוא רוצה גם את הראש שלך שם..." הוא מילמל כמו
שיר. "אתה יכול להביא לי משהו להגן על עצמי?" הוא הביט בי
ושפתיו עלו וירדו, משחקות בשיניו. "להגן על עצמך?" הוא שאל,
מלגלג. "כן..." בבת אחת הוא הטיח בי שמאכטה לפרצוף. "הייתי
הורג אותך במקום." הוא אמר. "בוא." הבטתי עליו פונה ללולאת
מדרגות, ומחיתי את הרוק מפניי ביד רטובה. (המדרגות היו שחורות.
כמה חתולים עם בטן מרוטשת שכבו על צידם, פיהם מלא השיניים
הקטנות היה פעור כמו מערכת שיניים של עטלפים.) פרנקי הכניס
אותי לחדר חשוך וגדול, הביט עליי רגע בעיניים שלוות עם ניצוץ
של שעשוע, וסגר את הדלת. החדר החשוך נראה כמו מחסן גדול שפונה
בחיפזון. בקצה החדר הגדול, ליד הקיר הימני, עמד שולחן גדול מלא
ניירות אפורים שאור קלוש האיר עליהם ממנורת לילה של 5 וואט. על
הכיסא ליד השולחן ישב איש גדול מאוד שנראה ממרחק כמו צל. להבת
גפרור האירה לרגע את פניו כשהצית סיגריה. הן היו מצולקות
וחרוכות. "הרגת את מיכה." אמרתי. הוא שתק רגע, ואז גיחך בקול
חורק. הוא שאף מהסיגריה ופלט עשן אפור שצבעה מנורת הלילה.
"ההומו הקטן בכה כמו ילדה." (פליטת אוויר מזלזלת.) "הוא רצה
שאגמור לו בתוך הפה, שאשתין על החתכים שלו, שאאכיל אותו בחרא
שלי ושל מרתה השמנה. 'רק תן לי לחזור הביתה,' הוא בכה. על הקיר
שלי הוא נראה יותר טוב." "מרתה?" "החזירה שלי." הוצאתי נובלס
מהחפיסה ושמתי אותה בין שפתיי בידיים רועדות. שלפתי את המצית.
"פה רק גפרורים." אמר. הבטתי בו רגע והחזרתי את המצית לכיס.
הוא זרק אליי קופסת גפרורים. הרמתי אותה מהרצפה והצתתי סיגריה.
"מה אתה רוצה?" שאלתי. "ראית את הסרט 'שבעה חטאים'?" "כן...
מזמן." "אני רוצה את הראש של מלי בתוך קופסא. שהראש יסתובב
כשאני אפתח את הקופסא וישמיע נעימה של 'עוגה, עוגה, עוגה.
במעגל נחוגה.'" הוא גיהק. "'נסתובבה כל היום, עד אשר נמצא
מקום.'" "למה ככה, מיקו?" "אתה שכחת, אה? שכחת איך גררתי אותך
בגשם, בשלג, בחום. בלילה כשנראית כמו בובה, כמו חולה ירח.
העברתי אותך את כל הגיהינום, את כל הגיהינום חציתי איתך.
וכשהגעת לאן שהגעת, את מי לקחת לך? מיכה ההומו ומלי השרמוטה."
הוא שתק רגע. "אתה תלך מפה, עם המצית שלך, ותפרסם את זה בבמה
המזופתת שלך. מיקו חי, והוא יחיה עוד הרבה מאוד זמן. אני
השורשים שלך, אם תנסה להיפתר ממני שום משפט לא תצליח לכתוב. אם
לא תפרסם את זה הראש של מלי יהיה פה על השולחן כמו עוגת
יום-הולדת." הוא גיחך. "את שאר הגוף היפה שלה אתן למרתה..."
(הוא קירב את המנורה לפניו. עין זועמת אחת הביטה בי ליד עין
מתה עם אישון מורחב בקוטר חצי שקל. שיניו השחורות חרקו כשהוא
קימט את מצחו המצולק ומתח את לחייו החרוכות לחיוך של גוויה.)
"אדם חתיך ומאושר כמוני מסוגל ל-הכול, גם לארגן לעצמו מסיבת
יום-הולדת..."

>>>http://stage.co.il/Stories/584627>>>