[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







גיא שמש
/
טרילוגיית מונסון (3)

אני פותח את החלון הגדול בסלון לגשם. עננים בצבע כחול-אפור
מכסים את כל הרקיע עד מגע האופק. עולם מתאבל בשעת בוקר מוקדמת
זו. הגשם והרוח מצליפים לתוך הסלון, לתוך הפנים שלי, לתוך
העיניים, ואני עומד יציב עקשן ונחוש, רוצה להרגיש את כל האבל
של העולם, האבל עליי, האבל על כל אחד.
"אין מה לחפש פה." אני אומר.
אני שומע את מיקו מצית סיגריה. שני האחרים בטח בוהים בי,
מתמוגגים מעצב מתוק וחולה.
"היא הלכה לי." אמר מיכה. "אולי אני אשם, אבל מיקו כיסח לי את
הצורה. מה אני אשם, בעצם? יש להאשים את מישהו? אהבה שמתה
מתפוררת, קשיחות הלב החדה, גושים של עפר. יש יופי בתמימות. יש
יופי באהבה עיוורת. מתי הסתכלת מאז מיקו על העיניים שלה, מי
שתהיה, ורצית למות? מתי היא הייתה עולם? מתי הגשם לא היה אבל,
אלא מנוחה? מתי בכית, גיא? כוס אמק, מתי בכית?!"
"מיכה," אני אומר. "זה יום השואה, תנמיך ת'קול."
טירן מצחקק, המשוגע הזה.
"טיפת מים היא הייתה." אני אומר למיכה. "טיפה של מים בתוך העין
שלי. יש אהבה, כן. ואתה, אני, אז הולך בגשם כמו מטורף, סהרורי,
מייחל למישהי יותר שפויה ממך שלא חושבת עלייך. נסיכה בארץ
אגדות. אלה קסומה. פיית טבע. קורטוב רוך ואתה רוצה לטבוע בו.
הן ייתנו לך את העולם? אולי. אבל הן יכסחו לך את הצורה תוך
כדי. לא יודע מה קרה למלי. לא יודע מה איתה. אולי... אולי היא
מתה."
מיכאל מביט בי בזעם שקט. אני מאכל את עצמי שעיניי לא ידמעו.
"אבל היא הייתה אחלה בחורה. אהבתי לאהוב אותה."

"אני לא יודע אם אני יכול עוד לעבוד בשבילך." אמר מיכה ולקח
סיגריה מהקופסה של מיקו.
"אבל אתה לא," אמרתי, משועשע ועייף. "אתה כבר לא, מזמן לא.
מיקו הרג אותך."
"מיקו מה?"
"הוא ערף לך ת'ראש."
מיכה העיף מבט וחיוך עקום וכואב למיקו, ואז עצם עיניו. "אתה
משוגע, גיא. אה..." הוא קם פתאום עם הסיגריה והלך לחדר השני.
"אתה באמת משוגע." אמר טירן. "פעם ככה פעם ככה, אבל אתה כן,
בהחלט כן."
"יש לך עולם אחר להיות בו?"
"הו... הרבה."

מהחלון אני רואה עומדת מלי, על המדרכה. היא מחייכת ופניי
חתומות. היא מהססת ומחייכת שוב, מנופפת. אני לא זז. היא עומדת
רגע בהלם, מרימה אליי עיניים גדולות, משהו מלפני שנים. -למה?-
היא שואלת.
"מיקו," אני אומר. "מור."
"דמות חדשה." אומר מיקו בחיוך דק. "שום אהבה עיוורת אין כאן,
משום צד. לפעמים אין אהבה בכלל. היא פחות תמימה, יותר מחושבת,
יותר חכמה. אתה יכול להיות לבד גם כשאתה איתה, העיניים שלך
והלב שלך והלשון שלך וכל הנשמה שלך לא ייצאו ולא ילכו
לשום-מקום. אה, כן, זה חשוב: היא חזקה יותר. הרבה הרבה הרבה
יותר חזקה."
"מיכה שומע אתכם." אמר טירן שקט. "הוא משתגע בחדר."
"גיא?" קראה מלי. "גיא?!"
"האהבה מתה." אמר מיקו, והסתכל לי ישר בעיניים. "היא קבורה ליד
המתנ"ס השכונתי בדיוק בתחילת השביל שעולה לאבנים הצבעוניות.
כולם מאטים כשהם עוברים לידה, המצבה מפריעה. השם שלה צבוע על
המעקה, דוהה. יש שם שריטות וחלודה. כולם נוגעים בגופתה, כולם.
מה היא אמרה לך?"
"היא אמרה 'לעולם'."
"לעולם." חזר מיקו כהד.
סגרתי את החלון.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כמה שתנסה
להתחכם, זה ילך
לך פחות, וככה
זה גם עם
דיאורדורנט. כך
שכולנו לא
מחוכמים וגם
מסריחים.


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/6/06 19:14
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גיא שמש

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה