קוראים לי סמי יומטוב. אני בן שלושים ואחת וקצת, ואני שונא
צרפתים. זה שאני שונא צרפתים לא קשור בכלל לסיפור שלי, אבל היה
לי חשוב להגיד.
אני גר עם אמא שלי, ועם אחותי הקטנה עדינה, בדירת שיכון של
עמידר ברחובות. קומה רביעית בלי מעלית.
אני עובד במחסן של הסופר פארם ברחובות. אני אוהב לעבוד שם.
תמיד יש ריח טוב, ומלא דברים עם תמונות של בחורות יפות.
אפשר לספור את מספר הבחורות שהייתי איתן עד היום על יד אחת בלי
אצבעות בכלל, וגם זה לא עד הסוף.
לעדינה, שיותר קטנה ממני בשלוש שנים וקצת, היו לפחות חמישה
חברים. לא על כל החברים שלה היא סיפרה לאמא. היא חכמה, עדינה.
היא לא צריכה שאמא כל פעם תגיד לה, שהחבר שלה הוא סתם פוץ, שרק
רוצה לגעת לה בחלת דבש. עדינה נעקצה פעמיים. פעם גירדו לה,
ופעם היא הייתה צריכה לבלוע כדורים במשך חודשיים. גם היה מין
ריח כזה מוזר בבית שימוש בכל פעם שהייתי נכנס אחריה. עדינה
אומרת, שגם כשהיא נכנסת אחרי תמיד יש ריח, למרות שאני תמיד
מרסס סנו "פרחי אביב".  אני סומך על עדינה. אני יודע שהיא לא
סתם אומרת. היא חכמה, עדינה. כנראה שהשילוב הזה, של מה שאני
עשיתי עם מה שהם עשו במפעל של סנו, לא משהו.
אני יודע שיש לי בעיה, אבל לא יודע בדיוק מה. הייתי כבר אצל כל
מיני רופאים, והם לא מצאו כלום, חוץ משומה שהייתה לי מתחת לבית
השחי. הם הסירו אותה, ונתנו לי אותה בתוך בקבוק קטנצ'יק ששמתי
בשידה. בסוף, אחד הרופאים, דוקטור שלווה, אמר שהוא יודע מה
באמת הבעיה שלי, אבל זה לא התחום שלו. הוא הפנה אותי לחבר שלו,
ד"ר פלוטקין, לא דרך קופת חולים, באופן פרטי. דוקטור פלוטקין
הוא רופא של ראשים. כשהייתי קטן נפלתי ופתחתי את הראש, אבל אמא
לא לקחה אותי לרופא של ראשים. אמא לקחה אותי לאחות של קופת
חולים, והיא עשתה לי פרפרים ונתנה לי סוכרייה.
הרופא החדש לוקח לי 300 שקל כל פעם, וכבר הייתי אצלו פעמיים.
הוא נותן לי לדבר, ורק עושה עם הראש ורושם במחברת. בפעם השנייה
שהייתי אצלו היה נדמה לי שהוא נרדם לקצת. מחר, כשאני אלך אליו,
אני אגיד לו שידבר קצת גם הוא, כי כבר נגמר לי מה להגיד, ואולי
אם גם הוא ידבר קצת, הוא יוכל לעשות לי הנחה קטנה. גדול עלי
300 שקל כל שבוע. אני מקווה שהוא לא יגיד לי שאני  משוגע, ועוד
ייקח 300 שקל בשביל זה, או קצת פחות בגלל ההנחה שהוא גם דיבר,
כי אמא אומרת לי את זה בחינם. גם שלא יגיד עוד כל מיני דברים
לא טובים, כי הכל אמא אומרת. אני מוכן שהוא יגיד שהכל בסדר
איתי. את זה אמא לא אומרת. אני אוהב את אמא. אמא אוהבת הכי את
עדינה, ושונאת הכי את אבא. על הקיר בסלון תלויה תמונה של אמא
ואבא מהחתונה. אבא קצת דומה לי, אבל יותר יפה ממני.
אמא אמרה שאבא עזב אותנו כשעדינה הייתה בת חודש. אבא לא עישן.
הוא רק לא אהב את אמא כנראה. היא פגשה לא מזמן את רחלי, אחות
של אבא. רחלי אמרה לה שאבא באמריקה, ויש לו עוד ילדים, ולאחד
מהם גם קוראים סמי.
אותי זה הצחיק שיש עוד אחד סמי יומטוב. רחלי לא אמרה שום דבר
על עוד ילדה שגם לה קוראים עדינה.
מעניין למה הוא קרא גם לילד החדש סמי. אולי הוא קצת מתגעגע
לסמי הישן. מה שבטוח זה שסמי הישן מתגעגע לאבא.
אמא שונאת את אבא כל הזמן. נדמה לי שאבא בכלל לא חושב על אמא,
אפילו לא קצת.
אני אוהב את אמא, ורוצה שהחברה שלי תהיה בדיוק כמוה, רק יותר
גבוהה. אמא מטר חמישים וחמש. אני מטר שבעים ושניים.
אולי הבת של מושיקו השכן שלנו. אני מכיר אותה מאז שהייתה כזאת
קטנה. אין לי אומץ לדבר איתה. היא כזאת יפה, וגם יותר גבוהה
מאמא. את זה אני יודע, כי כל פעם שאני יורד במדרגות והיא עולה,
או היא יורדת ואני עולה, אז אני נעמד הצידה, ונותן לה לעבור.
יש לה ריח כזה טוב. היא תמיד אומרת לי שלום ומחייכת, ואני רק
עושה ככה עם הראש. אני מקווה שהיא לא חושבת שנהייתי אילם.


עכשיו חזרתי מדוקטור פלוטקין. אמא לא בבית. גם עדינה לא. הוא
אפילו לא חיכה שאני אגיד כל מה שתכננתי להגיד לו. הוא ישר אמר
לי לשבת על הכורסא והתחיל לדבר, ואמר שיש לי דימוי עצמי נמוך,
והוא תוך שנה, גג שנתיים, של פעם בשבוע מסדר אותי פיקס.
שנה שנתיים זה לא הרבה זמן. אני מקווה שהבת של מושיקו גם תחשוב
שזה לא הרבה זמן, ותחכה לי, ונהיה חברים. אני חושב שאני אוהב
אותה, ואולי הרופא, תוך כדי שהוא מסדר אותי, יוכל להגיד לי מה
להגיד לה, או אולי אם יש דרך מיוחדת שעושים ככה עם הראש, שתמצא
חן בעיניה.



עלילות סמי יומטוב והבת של מושיקו השכן
http://stage.co.il/Stories/146520