המשך לסיפור "יומטוב" http://stage.co.il/Stories/491325
מי שלא קרא רצוי שיתחיל שם אבל לא מחייב


היום בערב עדינה אמרה לאמא שהיא עוברת לגור עם דדה, החבר שלה.
דדה בסדר איתי. הוא היה בבית ספר שלי בכיתה ליד, ותמיד שמר עלי
בהפסקות.
אמא שתקה שניה, ואז הפרצוף שלה נהיה אדום, והמצח שלה נהיה כמו
הכביש ליד השיכון עם כל הבליטות של הוורידים, ואז היא התחילה
לצרוח. בחיים לא שמעתי את אמא צועקת ככה, ועוד על עדינה. עלי
אני רגיל שהיא צועקת, אבל אף פעם לא ככה חזק. נהיה לה קול
מצחיק אחרי שהיא צעקה איזה שתי דקות רצוף. האמת, לא הבנתי חצי
ממה שהיא צעקה שם.
עדינה התעצבנה על אמא, ואמרה לה משהו כמו, אף פעם אין לך מילה
טובה להגיד על דדה, ובכלל לא מעניין אותי מה את חושבת. ככה אני
רוצה, וזהו. והלכה. כל הבית רעד מהדלת שהיא טרקה. ידעתי שעדינה
תוך שניה חוזרת חזרה הביתה. מרוב עצבים על אמא, היא שכחה לקחת
את המפתחות של האוטו. דדה גר ברמת גן.
כל זה קרה בדיוק כשהודיעו בחדשות שהאולימפיאדה הבאה הבאה תהיה
בלונדון. בסינגפור היה הגמר בין לונדון לצרפת. צרפת הפסידו,
ואני הייתי מה זה שמח. שמחתי בשקט. אמא לא אוהבת שאני צוחק
חזק. היא אומרת שיש לי צחוק מעצבן. בדיוק כמו של אבא. לא עובר
אפילו יום בלי שאמא תזכיר את אבא. על אנשים שאמא אוהבת היא לא
מדברת בכלל.
אני שונא צרפתים. אני חושב שגם השדר ההוא שפעם שידר את המשחק
כדורגל בין ישראל לצרפת שונא צרפתים. אפילו ברח לו הקול מרוב
שנאה. זכרתי משיעורי גיאוגרפיה, שיש תעלה שמפרידה בין שתיהן.
לא זכרתי בדיוק מה הרוחב שלה. בטח טיפה יותר גדול מהירקון.
קיוויתי שכשיזרקו כידון בלונדון הוא יעבור את התעלה, וייתקע
באיזה תחת צרפתי.
אחרי שאמא קצת נרגעה אמרתי לה שלא תדאג. אני אביא הביתה כלב,
והיא אפילו לא תרגיש בהבדל. גם הוא יישב כל היום ולא יעשה
כלום.
חוץ מזה כלב זה טוב גם לי. צריך לטייל איתו. יותר קל להוריד
כלב למטה מאשר לאלף אותו להרים את הקרש, לעשות בשירותים,
להוריד את המים, ואחר-כך להוריד את הקרש בחזרה. זה ייתן לי
יותר הזדמנויות לרדת ולעלות במדרגות, ואולי להיתקל בבת של
מושיקו השכן. עדיין אין לי אומץ לדבר איתה. אני חושב עליה כל
הזמן.
אני שמח שעדינה עוזבת את הבית. היא ואמא היו עושות לי את
המוות, כל פעם שהייתי נכנס להשתין. כל הזמן, תוריד את הקרש,
תוריד את הקרש, תוריד את הקרש, הורדת את הקרש? עכשיו נשארה רק
אמא לעשות לי את המוות.
הייתי מתווכח איתן. מה זה משנה אם אני לפני שמשתין מעלה אותו,
ואז הן לפני שמשתינות או גם השני, מורידות אותו בחזרה. יוצא
שכל אחד עושה פעולה אחת. אבל אמא ועדינה עצלניות. הן רוצות
שאני אעשה שתיים והן לא יעשו כלום. לפעמים יש לי חשק, במיוחד
בבוקר כשיש לי מלא פיפי, לא להרים בכלל את הקרש, ולהשאיר להן
אותו ככה עם הטיפות. אני תמיד קם ראשון, כי עדינה ואמא לא
עובדות. אני מקווה שכשנהיה חברים הבת של מושיקו לא תעשה לי גם
את המוות עם הקרש של האסלה.
אני כבר חצי שנה הולך לדוקטור פלוטקין. בהתחלה הוא הראה לי כל
מיני צורות על דפים ושאל אותי מה אני רואה ואני על כל דבר
אמרתי הבת של מושיקו. הוא עשה "המממ", ואחר-כך עשה עם הראש.
אנחנו כל הזמן מדברים על אמא שלי, אבא שלי, ועדינה. אני חושב
שאם אמא או עדינה יבואו מולו ברחוב, הוא ישר יזהה אותן, ויעשה
שלום עם הראש.
סיפרתי לדוקטור על התוכנית שלי להביא כלב הביתה. הכלבה של
שמשון שעובד איתי במחסן של הסופר פארם המליטה, והוא אמר שיביא
לי גור. אמא בסוף הסכימה שאביא כלב, אבל בשום אופן לא הסכימה
שאקרא לו ויקטור. היא אמרה שקלרה השכנה תתעצבן שקראנו לכלב כמו
שקוראים לבן שלה, ושיש סיכוי טוב שהיא בגלל זה גם תביא כלבה,
ותקרא לה עדינה. היא נקמנית הקלרה הזאתי.
אמא הציעה שנקרא לו ציון, כמו שקוראים לאבא, אבל אני לא
הסכמתי. ידעתי שכשאני אהיה בעבודה, ולא אוכל להשגיח, אמא תגיד
לציון את כל מה שיש לה בבטן על אבא, ובטח גם ציון יברח מהבית.
בסוף החלטנו שנקרא לו מוקי.
הדוקטור אמר שלהביא כלב זה באמת מצוין. זה ייתן לי לתרגל
אחריות ודאגה לאחרים, וזה בטוח ישפר בצורה משמעותית את הבטחון
והדימוי העצמי שלי. הוא אמר גם שמנסיון נשים מאוד אוהבות כלבים
חמודים, ודינוזאורים חמודים וסגולים, והרי דינוזאור חמוד וסגול
אין לי כרגע מאיפה להשיג, אז נשאר כלב.

אני כל הזמן שובר את הראש מה אני יכול להגיד לבת של מושיקו,
שימצא חן בעיניה. אולי בפעם הבאה שאני ומוקי נפגוש אותה
במדרגות, אני אגיד לה שהיא כזאת יפה, ואחר-כך אשאל אותה אם היא
יודעת איך הם מפרידים במפעל של השימורים את הגרעינים של התירס
מהמקל.