קוראים לי הרצל. נולדתי בקיץ תתנ"ז וגדלתי בשכונה אריסטוקרטית
למדי בעפולה עילית. הוריי נתנו לי את שמי לרגל חגיגות המאתיים
לקונגרס הציוני הראשון. יש לי תחושות נעימות בכל הגוף
כשמדגדגים אותי בכף הרגל עם נוצה של תרנגול הודו, במיוחד לפני
פסח כשאבא גומר את בדיקת החמץ ושואל בקול רם מי רוצה את הנוצה.
מחלון חדרי אפשר לראות את גבעת המורה לשם הילה ואני הולכים בכל
יום שני אחרי הלימודים כדי להתחבר לטבע. אמא אומרת שחשוב שנכיר
צורות חיים אחרות כדי שכשנגדל נוכל לבחור מתוך שפע האפשרויות
שבעולם את הדרך המתאימה לנו. הילה זכתה בחודש שעבר באליפות
העמק בבניית טירות מאבני לגו ומאז הרימה קצת את האף ואמרה
שתפסיק ללכת איתי לגבעה כי מצאה את הכיוון שלה בחיים. כשאמרתי
לה שאסתדר בלעדיה, שינתה את דעתה ובינתיים אנחנו ממשיכים ללכת
לשם ביחד.
מוני, אבי, עובד בתחנת הכוח הסמוכה לביתנו והוא מהנדס מערכות
ביוב ואיש תחזוקה של מכון הסיבים העירוני. הוא גדל במארג' עיון
ועבר לעפולה עילית כאשר החל ללמוד אחזקת סיבים. הוריו מתו שנה
לפני שסיים את לימודיו, ואבא, אכול רגשות אשם על שלא הספיק
להיפרד מהם, יצא לחגוג עם ג'ין וטוניק. למחרת המסיבה נרשם
ללימודי הנדסה אזרחית וכעבור שלוש שנים סיים אותם בהצטיינות
יתרה וקנה תוכי מדבר.
טורי, אמי, היא נוירופיזיולוגית בכירה בבית החולים "העמק". היא
נולדה וגדלה כקתולית אדוקה במטאוטו, בירת ווליס ופוטונה שבדרום
מערב האוקיינוס השקט. אביה, שהתאלמן כשהייתה בת ארבע, היה
הנציג היחיד של אובאה באספה הלאומית של צרפת, ולכן לא עסק
בגידול בננות ושורשי טארו כשאר תושבי האי, והשקיע את רוב שעות
הפנאי בבילוי משותף עם בתו היחידה, שאהבה מאוד לבקר בארצות
זרות ולאכול מנגו. כשהייתה בת שמונה עשרה החלה אמא ללמוד
נוירופיזיולוגיה בצרפת ואת ההתמחות עשתה בבית החולים היחיד
שבאי מולדתה אובאה, אף שהיו בו רק שישים מיטות. אמא הגיעה
לישראל במסגרת חילופי סטודנטים והתאהבה במקום. כשהייתה בת
עשרים וחמש נישאה לאבא שהיה מבוגר ממנה בשנתיים והתקבל באותה
שנה לעבודה בתחנת הכוח. נולדתי שנה לאחר נישואיהם.
יום העצמאות השנה היה חם במיוחד וכשאבא העיר אותי עם כוס מיץ
פטל למיטה קמתי וחיפשתי את כרטיס הברכה שכתבתי ליום ההולדת של
אמא. אחר כך ניסיתי להאכיל את דוד, התוכי הזקן של אבא אבל הוא
אפילו לא פקח את העיניים. שלשום אמא אמרה שבקרוב נצטרך לנתק
אותו ממכונת ההנשמה ושאבא ייקח את זה קשה, היא לא יודעת שהילה
ואני מפתחים גן מלאכותי שעשוי להאריך את חייו בשלושים שנים
לפחות. אני לומד במגמת מחשבים, 96 יחידות בגרות, עם 16 נקודות
בונוס על קפיצה משולשת שביצעתי תוך הטלת כידון בשנה שעברה.
קפצתי מכיתה ו' לכיתה י'.
יצאתי מהבית וקיצרתי את דרכי. נכנסתי ליער האקליפטוסים ששתלו
היערנים כדי להסתיר את תחנת הכוח. ציפור קטנה עמדה על שיח
בכניסה ליער וצייצה להנאתה. ציפורני חתול הציצו מכל עבר, וריח
הדרים התערבב בעשן שעלה מהארובות. בתחנה מיוצר אורניום מועשר
בכמויות לא מבוטלות, אך מנהלי התחנה תורמים בעין יפה לשיעורי
תנ"ך ברוסית שמתקיימים בימי שלישי וחמישי במקלט שמאחורי הקיוסק
של הגימנסיה, וכך מצליחים להתחמק מתשלום הארנונה.
אני אוהב קיצורים. בכל יום אני מקצר חמניות בגינה של הפרידמנים
בדרכי חזרה מהגימנסיה. אני מצלם את הראשים הקצוצים במצלמת
פולארויד, מדביק את התמונות בנייר דבק לקצה הגבעול ואחר כך
מפצח את הגרעינים בכניסה האחורית של בית הוריי.
מאשה פרידמן לא אוהבת את מעשיי, ונוהגת להזמין את אמא לכוס תה
ולבקש שתחנך אותי שלא לפגוע בגינת השמש הקטנה שלה. היא מאמינה
בדו קיום, מגדלת דגי זהב ושני חתולים פרסיים ומעולם לא צעקה
ולא הרימה עליי יד, ככה זה אצל ניצולי שואה.
אתמול בערב אחרי שכל האורחים הלכו ואמא ניקתה את פירורי עוגת
יום ההולדת שלה והחזירה אותם למקום, הדלקתי את הטלוויזיה
ובדיוק שודר סוף הראיון של קובי מידן עם איילת זורר. הוא שאל
אותה ממה היא פוחדת. מפרות, כרישים וחושך, היא ענתה. מסכנה
איילת, חשבתי, וכשהכנסתי את היד לכיס כדי להוציא משהו לפצח,
מצאתי את הכרטיס שכתבתי לאמא.

מאשה יושבת על מרפסת ביתה, אוחזת במצלמה, משקיפה לחצר ומחכה.
הרצל, הבן המחונן של השכנים, שוב עבר בחצר שלה אתמול והותיר
מאחוריו גבעולי חמניות קצוצים. תחנוניה בפני טורי, אימו, לא
עזרו. הגאון הקטן ממשיך להרוס כל חלקה טובה. היא עוצמת את
עיניה, מנגבת במטפחת את אגלי הזיעה ממצחה ומוציאה את האוויר
מריאותיה באיטיות. היא רואה את אביה ואימה, ואת אניטה, אחותה
הקטנה. אביה בחליפה שחורה וחובש מגבעת ואימה בשמלה בהירה יושבת
על כסא לידו. אניטה מנופפת לשלום ומאשה מחייכת אליה בדממה.
מאשה, שהוריה קראו לה אווה, העדיפה את חברתו של אביה, שהיה שען
ונהג לעשות הנחות גדולות לתושבי העיירה. לקוחותיו היו נוהגים
שלא לחזור אליו עם שעון שכבר עבר תחת ידיו, מכיוון שהיה מתקן
את שעוניהם באופן יוצא מן הכלל. היא נהגה לצפות בו בעבודתו
ממרומי הכסא חסר המשענת בעל שלוש הרגליים או לשבת מתחת לשולחן
העבודה ולבנות מגדלים מגלגלי השיניים והקפיצים שנפלו על הרצפה.
לעתים היה מרעים בקולו ואומר: "זה לא יהיה פשוט, גברת לורינץ,
בואי ביום שני הבא", או "בשעה אחת, אדון פורוגו, שעונך יהיה
מוכן, בשעה אחת", והיא היתה חוזרת בלחש על המלים.
היא פוקחת את עיניה כשלפתע היא מזהה תנועה מתחת לעץ הלימון.
היא מכוונת את המצלמה ומחכה. נשימותיה כמעט ואינן נשמעות. זבוב
טורדני מזמזם באוזנה אך מאשה לא זזה. ענפי העץ דוממים שוב והיא
מרימה את ידה השמאלית ומסיטה קווצת שערות אפורות ממצחה, עוצמת
את עיניה ונאנחת. ילדי העיירה נהגו ללעוג לה בשל מקצועו של
אביה ולשיר אחריה "אווה, מה השעה? מה השעה, אווה?" וכך דבק בה
שמה. היא רואה את אניטה מחייכת מרחוק והדמעות בעיניה מתערבבות
עם אגלי הזיעה והזעם שגולשים במורד מצחה.
רחש קל נשמע מכיוון שיחי הורדים. מאשה מקרבת את המצלמה לעיניה
ועוצרת את נשימתה. ראש מתולתל מתגלה בקצה הגינה, ולאחריו
כתפיים וגוף של ילד. הוא מתקדם בצעדים קטנים ומתקרב לערוגת
החמניות. שבעה גבעולי חמניות גבוהים, מעוטרים בראשים מלאי
גרעינים נותרו בגינתה. הוא שולף אולר קטן מכיסו, מתרומם על
קצות אצבעותיו וחותך את הראש הקרוב אליו. היא לוחצת על הכפתור
בעדינות ומספיקה לצלם שתי תמונות לפני שהילד נעלם מעברה השני
של החצר.
בצהרים תלך לפתח את התמונות ואז תזמין את שכנתה לכוס תה ותבקש
ממנה לחנך את בנה, אך הפעם תהיה לה הוכחה לטענותיה, שנדחו על
הסף בארבע הפעמים הקודמות.
היא מכניסה את המצלמה לנרתיק ונכנסת הביתה. היא ניגשת למטבח,
מורידה את החתול האפור בעל הזנב הקצר מאדן החלון ומאכילה את
דגי הזהב. הדג הגדול שט באדישות בתחתית האקווריום בעוד בת זוגו
מלקטת את הגרגירים במהירות עוד בטרם שקעו.
מאשה? נשמע קול מכיוון חדר העבודה, תפסת אותו?
היא מסתובבת לכיוון הקול. בשעה אחת פרקש, היא אומרת, בשעה
אחת.

ארבעים ותשע נמלים טיפסו על רגל של שולחן על יד הברזיה שבחצר
הגימנסיה. אריאלה והילה ישבו על ספסל בקרבת מקום. הילה התבוננה
בהן, בחנה את התנהגותן ורשמה במחברת את תנועותיהן. אריאלה לעסה
מסטיק בעיניים עצומות וזמזמה את מנגינת השיר שנמצא במקום
הראשון במצעד. הילה הפסיקה לרגע לרשום והביטה באריאלה שהיתה
מרוכזת בעצמה ובמסטיק שבפיה. אחר החזירה את מבטה לנמלים ושבה
לכתוב במחברת.
המורה הזו ירדה מהפסים, אמרה אריאלה. אין לי כוח למשימות שהיא
נותנת לנו, נמאס לי. קודם לתאר את עולמם המופלא של החלזונות,
אחר כך את חיי הלילה של הפרפרים ועכשיו הלהיט החדש - מחקר על
יחסי הגומלין של הנמלה עם השמש!
נראה לי שעבדת נורא קשה היום, אולי נתחלף? אמרה הילה.
אריאלה תקעה מבטה בנעליה הצהובות ומשכה בכתפיה. אבל, הילה,
באמת שאין לי כוח, את יודעת כמה קשה לי בזמן האחרון, אל תכעסי,
טוב? וחוץ מזה, אני מוכרחה ללכת, עשי לי טובה, תוכלי לסיים
בלעדיי? שאלה.
הילה הנידה בראשה וחייכה. אריאלה, בעוד חמש דקות ליקוי החמה
יגיע לשיאו, אם לא תהיי כאן, תפסידי.
אריאלה משכה בכתפיה ונשפה בקול.
הנמלים הגיעו לראש השולחן והתחילו לתור אחר שאריות מזון. הן
סרקו אותו ביסודיות ואיתרו כמה פרורי לחם שהילה פיזרה. שבע
נמלים נאספו סביב פרור גדול וניסו להזיזו, כשחברותיהן ניגשו
לפרורים האחרים ונשאו אותם בדרך חזרה. הן הצליחו להרים את
הפרור הגדול והחלו לעשות את דרכן לכיוון הקן כשהן נתקלות זו
בזו. הן הלכו באיטיות, והילה בחנה אותן בקפדנות, משגיחה שאף
תנועה לא תיעלם מעיניה. ראשונות הנמלים הגיעו לקצה השולחן
והתחילו לרדת. אחריהן דשדשו שבע הנמלים שסחבו את הפירור
הגדול.
חושך ירד על פני המגרש.
אריאלה הפסיקה לזמזם והרימה את ראשה. הילה המשיכה לנעוץ מבטה
בנמלים.
הילה, תראי! לחשה אריאלה, את מוכרחה להסתכל!
יש רגעים שבהם הילה מתעצבנת בקלות. זה קורה בדרך כלל כשאנשים
משקרים לה, משתמשים בביטויים כמו "את חייבת", או "את מוכרחה",
או שוכחים את יום ההולדת שלה. לפעמים היא מתפרצת ומקללת ופעם
אף החלה למרוט את שערותיה והפסיקה רק כאשר אשר, המורה ליוגה,
שפך עליה כוס מים. כשכבר כמעט נרגעה, אמר: הילה, את מוכרחה
להרגע, והיא החלה שוב במסכת של גידופים שכוונו כלפיו וכללו
בעיקר רמיזות לעיסוקה של אימו במקצוע העתיק בעולם. הוא שפך
עליה כוס מים נוספת ושטף הקללות פסק.
למרבה הפלא, הפעם הילה נותרה רגועה, מבטה מרוכז בנמלים שעל
השולחן, וכאילו התעלמה מנוכחותה של אריאלה. לא עכשיו, סיננה
בשקט, זה מתחיל.
אבל, אמרה אריאלה בפה פעור, זה דחוף!
הילה הנידה בראשה בכעס וכשהרימה אותו והביטה לכיוון שאליו
הראתה אריאלה הצליחה להבחין, למרות החשכה, בעדר פרות שנכנס
לתוך המגרש. עשרות פרות לבנות ושחורות דהרו לכיוון הבנות והעלו
אבק. אריאלה נותרה על עומדה כשפיה פתוח. הילה משכה את אריאלה
אחריה אל מתחת לשולחן ונצמדה אליה. הפרות חצו את המגרש במהירות
כשהן גועות בקול, כמה מהן עברו בסמוך למקום מושבן של הבנות,
שהצליחו לראות בעיקר רגלים וזנבות.
אריאלה שתקה. הילה הציצה בפניה. את בסדר? שאלה, אריאלה?! אני
מדברת אתך! אריאלה לא מצמצה.
כנראה נכנסה להלם, מה אעשה עכשיו? חשבה הילה, הלך המחקר, אוף,
אני שונאת כשזה קורה לי. דמעות החלו חונקות את גרונה ורגע לפני
שפרצה בבכי הבחינה בזוג מכנסיים ובשתי שמלות בין רגלי הפרות.
הבגדים התקרבו לשולחן ונעצרו לידו. זוג המכנסיים התכופף, מעליו
התגלתה חולצה שבתוכה בחור צעיר, כבן שלושים, שערו כהה וקצר
והוא מחייך מעגיל לעגיל.
אני באדר, הציג את עצמו, מצטער על הבלגן.
זה בסדר, אמרה, אני הילה.
הוא חייך לעברה, הושיט את ידו ועזר לה לצאת מתחת לשולחן, ואז
התכופף ומשך את אריאלה למעלה. הוא השכיב אותה על הנמלים שעל
השולחן וניסה לשיר באזניה את התקוה אך לא זכר את המלים. אריאלה
המשיכה לשכב על נחקרותיה בלי תנועה, וכעת אף הן לא הלכו לשום
מקום.
באדר פנה להילה ואמר לה שבפעם הבאה שתרצה לשתות קפה בוץ, שתכין
לבד ושלא תתעקש על גרגירי יער כתוספת. אשתו הראשונה תמיד ראתה
בקפה פתח להידברות, כך אמר, ואילו אחותה התופרת שנישאה לו
בחשאי, חיפשה קצה חוט אך לא מצאה.
מי זה המלאך הזה, חשבה הילה בעודה לועסת את קצה העיפרון
שבידה.
באדר נולד באלבניה בב' באדר תתמ"ה ועלה לארץ כשהיה בן שש עשרה.
הוא גדל בכפר זווית והחל ללמוד עברית באולפן. למרבה הצער, הוא
לא הצליח ללמוד כיצד להשתמש בה כראוי עקב ליקוי בתקשורת. הוא
התנדב לגרעין נח"ל כשהיה בן שמונה עשרה ולאחר שחרורו המשיך את
המסורת המשפחתית כרפתן. אלמלא פרש מסיבות רפואיות מקורס העזרה
הראשונה שבו השתתף, היה מנסה להנשים את אריאלה למרות ההרפס
ממנו סבל, אך למזלה, הוא הסתפק בהחזרת הדופק לפעולתו, עטף אותה
בעור של כבשה ופתח בריצת אמוק לבית החולים שבצפון העיר.
כל הפרות יצאו מהמגרש, שנראה בחושך כפני כוכב בסרט מדע בדיוני,
זרוע תלוליות קטנות, כהות וריחניות. הילה הסתכלה מסביבה ומשכה
בכתפיה ביאוש. אחר כך צנחה לאדמה, הוציאה את מחברתה מתחת
לשולחן והחלה ללכת באיטיות לביתה כשהיא ממררת בבכי.

כשהגיע באדר לפתח בית החולים גילה להפתעתו שעמדת השמירה ריקה.
הוא הניח את אריאלה בזהירות על דלפק הקבלה והחל לשוטט בין
החדרים, אך לא ראה איש.
ציפור קטנה לחשה לטורי שהרצל לא הגיע לגימנסיה ומכיוון שמצפונה
הציק לה הזעיקה את צוות בית החולים שיסייע לה בחיפושים. הצוות
המשועמם, שהעביר את רוב זמנו בטורניר שש-בש ובהאזנה לקול
המוסיקה עקב מגפת בריאות שפקדה את תושבי העיר, נענה להזמנתה
ברצון.
לבסוף הגיעה האחות מאדלן שהתעייפה ראשונה ממבצע החיפושים שיזמה
האם המודאגת. היא קיבלה את באדר בסבר פנים יפות, והודתה לו
בנשיקה על לחיו על כך שסיפק לה עבודה. אחר כך, אישפזה את
אריאלה שלפתע פקחה את עיניה וקראה בקול "שירו איתי!"

"אפילו בין גלי דימיון הרוח והשקט זחלו חמקמקים, טרם ידעתי כי

לא משמים נגזר סבלי, עמדתי פה צורח קריאות רמות, שפע תענוג.
איני בונה גשרים, דברי הימים ואבק זיכרונות, חלומותיי טסים,
ימי כהים
למגע, מפיצים ניחוחות סוערים על פניי, צל קטן רפא שברי תמיד.
אולי ברווז געגע, דובי היער והביצה זיהו חיות טורפות ידועות
כאכזריות
ללא מוצא, ניסיתי סימני עשן, פניתי צפונה, קרוב רחוק שמעתי
תהלוכה.
אילו בחרתי גילוי דעתי היום ופיזרתי זרעי חורף טמונים יפה
ככוכבי
לכת, מועקה נעימה, סביב עצים פרפרים צוברים קציר ריח שדות
תירס.
אין בכך גדולה, דור הולך ודור זע, חשבתי טוב יהיה כאן
לפני מועד נבואות, סמכתי עצמותיי, פתאום צפר קטר רכבת שחצה
תמונה.
אבטיחים בכל גינה, דוממים, היו ורדים, זרי חמניות, טירות, יין
כרמים
לבן מתוק, נרות סגלגלים עטופים פשתה, צמר קדוש, רגליים של
תרנגולות..."
פרקש ישב וכתב בחדר העבודה ממנו לא יצא כבר שש שנים, מאז פורסם
"בנכר", קובץ השירים האחרון שלו. הקיר שמולו היה מכוסה בטפטים
מצהיבים ובתמונותיהם של בני משפחתו. מאחוריו ומצדדיו, על גבי
מדפים ארוכים היו מונחים בערבוביה ספרים רבים. הוא עלה
מוומושפרצ' שבהונגריה כשהיה בן שבע עשרה והצטרף לקבוצת חלוצים
שהקימו את נווה מזלג, שם הכיר את מאשה. לאחר תקופת חיזור
קצרצרה שבה הדהדו באוזניו דברי אביו שנהג לומר "בני היקר, אכול
הרבה אורז מלא, ואל תעשה מה שאני לא הייתי עושה" נישאו השניים
בטקס צנוע, שכלל תירס, אבטיחים ותירוש, עשרים חברי נווה מזלג
וכלב זאב. הוא נזכר בשדות התירס האדום ששימש למאכל לחזירים
ולתרנגולות ובכרמים שהיו נוף ילדותו, בנסיעות לדברצן ומשם
לאויפשט ובחזרה ובשייט על הדנובה שנמשך שתים עשרה שעות, עד
לבודפשט, שם נהג לבקר את בני דודיו ולעזור לשוטרים המקומיים
לכוון את התנועה. דמעות נקוו בעיניו כשהביט בתמונת הוריו שמעל
לשולחן הכתיבה.
לאחר שמבקר התרבות של המקומון "כל העמק והגליל" קטל את "בנכר",
הסתגר בביתו. אט אט ניתק את הקשרים עם מכריו והפסיק לצאת
בלילות לטיולים רגליים. הטיפול בחמניות שטיפח באהבה רבה, עבר
לידיה של רעייתו, שהקפידה להכין מהגרעינים שמן דיאטטי שעליו
המליץ לו ד"ר עופר, רופא המשפחה, להפחתת תסביכי האגו שלו. פרקש
כעס מאוד כשמאשה סיפרה לו על מעשי הוונדליזם בגינה אך העדיף
שהיא תדבר עם השכנה מאשר לצאת מהבית בעצמו.
בדיוק כשחלם על חמניות שמתפללות מנחה הנשקפות מחלון הרכבת
לדברצן, נשמעה דפיקה בדלת. מעבר לקיר הדק של חדר העבודה זיהה
את קולה של טורי שקראה לעזרה מעבר לדלת הכניסה. הרצל שוב הלך
לאיבוד. מאשה ענתה לה שזה לא מעניין אותה ושגם ככה הוא גורם רק
לנזקים בכל פעם שהוא נמצא בסביבה, אבל טורי התחננה והחלה לבכות
עד שהיא ריחמה עליה והצטרפה לחיפושים.

קוראים לי הרצל ואני אוהב לטפס על עצים. ביום העצמאות השנה לא
הגעתי ללימודים. עצרתי ביער וטיפסתי על אקליפטוס גבוה במיוחד.
הגעתי לצמרת, בחרתי ענף נוח ובדיוק אז שמעתי רעש מחריש אוזניים
מתחתיי. הסתכלתי למטה וראיתי כתמים שחורים ולבנים שנראו כמו
הפרות של באדר, הבן של ד"ר עופר, זזים מתחת לעץ. כנראה שנרדמתי
וישנתי כמה שעות ולא הרגשתי איך הזמן רץ. כשהתעוררתי, היה חשוך
מסביב ופחדתי לזוז. ניסיתי לקרוא לעזרה אך אף אחד לא שמע אותי.
התכוננתי לבלות את הלילה על העץ כשלפתע שמעתי מכיוון הגימנסיה
קול בכי מוכר ומצידו השני של היער שמעתי קריאות בשמי. קול הבכי
התחזק ומהכיוון הנגדי הצלחתי להבחין בחלוקים לבנים מתקרבים.
לפתע הוארו השמיים. חשבתי שאני חולם. תוך כדי ההתבהרות הצלחתי
לזהות את הבכי של הילה. קראתי לה אך היא לא ענתה לי. החלקתי
במורד האקליפטוס וכשהגעתי לקרקע הילה התקרבה אליי ואמרה שהתוכי
דוד מת מהתקף לב. אמא, מאשה פרידמן וכל צוות בית החולים הסתכלו
עלי כאילו נפלתי מהשמיים כרעם ביום בהיר. אמא התיישבה על
האדמה, הוציאה מנגו מתיקה, חתכה אותו בסכין והחלה לאכול, קוביה
אחרי קוביה. הוצאתי מכיסי את כרטיס הברכה והושטתי לה אותו. זה
בשבילך, אמא, לחשתי, חג עצמאות שמח.



כדאי להציץ גם ב"קולות צפים":
http://stage.co.il/Stories/577022