נכון שכבר חצי שנה שאתה איננו
וכבר חצי שנה שידעתי עוד צער ועוד שמחה,
אבל בכל פעם שאני רואה את פניך מחייכות אליי מן התמונה
שעל המראה אני מרגישה אותך קרוב, אני מחכה לפגישה הבאה.
החלל שנפער בי כשהלכת לעולמות אחרים לא נסגר, לא מצטמק,
הוא מתמלא בך מחדש.
אני מבינה.
פתאום אני מבינה, איך אומרים?
אדם איננו מת אם מישהו בעולם זוכר שפעם הוא חי.
אז אני מבינה את זה. כי אתה עוד חי אצלי.
הריח שלך לפעמים עוד עולה וצף לי באף, ממלא אותי בניחוח בגדיך,
ניחוח הסדינים בבית שלך, לעתים פניך מופיעות בחלומי.
לפעמים אתה מחייך אליי, לפעמים מביט בעיניים טרוטות לעבר מישהו
או משהו שאנחנו לא רואים.
לפעמים כשאני מסתכלת בראי הזה שעליו מתנוססת תמונתך אני רואה
אותנו אחד, כן, בניגוד לסבתא אני ואתה די דומים.
נכון עורי השחום שונה מעורך הצח, אבל העיניים, השפתיים,
זה אני, זה אתה. אנחנו.
ונדמה שמיום ליום אהבתי אליך מתעצמת, הזיכרונות של שנינו יחד
מתחדדים, הכל הופך ברור יותר, צורת הדיבור שלך, צליל קולך,
הצחוק שלך, הדרך בה אתה מבטא את השם יועד, במלרע,
באשכנזית מדוברת, כל אלה חדים אצלי יותר.
אני מנסה ללמד את עצמי להגיב כמוך, לטוב ולרע,
להגיב בנועם גם כשמעצבן, כשבא להתקיף, לענות בשקט.
היה בך סוג של שלווה, נועם, רכות.
היית עדין נפש ועדין גוף, תווי פניך כמו השתלבו
בהרמוניה מופלאה עם גוף רזה וידיים נעימות.
ידיים רכות, לא ידי מוסכניק מחוספסות,
הייתי מגזימה ואומרת ידי אישה...
אדם גדול אתה, סבא שלמה, אדם גדול היית ואדם גדול תישאר.
כי אחרי גרמנים מאיימים, אחרי בריחה מארץ חרבה וקליטה בארץ
בחיתולים, אחרי שלושים שנות עבודה, שני בנים לתפארת,
תאונה כמעט קטלנית, אלמנות...
היית הסבא לו מייחלים כל הנכדים בעולם.
על ברכיך גדלתי ואני רוצה להאמין שיום יבוא ונכדיי יוכלו
להעיד עליי ולומר, סבא שלמה לימד אותך טוב,
היית הסבתא לה כל נכד יכול לקוות...
|
