23.9.04 השעה בערך שמונה בבוקר.
אני מתעקשת לא לעצום עיניים.
לא יודעת למה בעצם...
את הלילה ביליתי בלבכות על מר גורלו של סבא שלי, ההולך ודועך.
בסביבות שש בבוקר יצאתי לנשום אוויר בחוץ.
התהלכתי לי ברחובות, אנשים חשבו שאולי השתגעתי...

הלכתי ובכיתי והמשכתי ללכת ועצרתי ובכיתי וחוזר חלילה.

הרהתי על המהות של מה שיש פה, של מה שאני עושה פה.
של מה שאני מחפשת.
הרהרתי במהות הרגשות שלי אליך,
במהות הרגשות המשפחתיים שלי, כלפי הוריי, דודיי.
הרהרתי ביצר האימהות שתוקף אותי מידי פעם,
ביצר להביא ילדים לעולם שאני עצמי פוחדת לגדול בו.

הרהרתי בדחף לאהוב מישהו בכלל, בדחף לתת מעצמך למען מישהו זר
כשאתה יודע מראש שבסוף תיפגע, אם בגלל שהאהבה תיגמר,
או אם כי המוות יפריד בינכם, בסוף נשארים לבד.

אז מה המהות של כל זה? לחיות ולהגיד חייתי?
תזכרו אותי כי חייתי בינכם? כמו צמח בר?
כי אם זה ככה אז אני חייתי בינכם כמו שדה קוצים....

וזה כשלעצמו, חבל...