[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ליידי בלוז
/
לפני היות

הרוח המשיכה להרקיד עלי שלכת, מחבקת ומערסלת אותם אנה ואנה
להרדימם, ואז שבה תקפה ופיזרה לכל עבר. שריקתה המתחזקת העבירה
צמרמורת בגווה של אימי וגרמה גם לי להגיב בפתאומיות. לאימי לא
נותר אלא להטיב את מעיל החורף שכבר לא היה מסוגל להכיל את גופה
ההולך ותופח, להניח יד על הבטן הגדולה וללחוש "שש... תינוקת
שלי, הכול בסדר, לא לדאוג, אימא שומרת עליך."

והרוח לא נרגעה. בחומת זעם התנפלה עכשיו על צמרות העצים,
ממטירה ענני עלים על הכביש הריק. אורו הדלוח של פנס רחוב בודד
לא הצליח להעיר את הדרך המנומנמת. זו כבר אינה זוכרת מתי טיילו
למרגלותיה אנשים, מתי חלפו עברו על פניה מכוניות צוהלות,. מתי
היו כאן חיים. ורק האשוח נאנק, בעת מלחמה אין לאנשים מה לחפש
כאן, הם מעדיפים להסתגר בבתיהם ולקוות לימים אחרים. המלחמה טרם
הגיעה לכאן ומתרוצצות שמועות שהיא הולכת להיגמר, אבל אף פעם אי
אפשר לדעת, במיוחד לא אם אתה יהודי.

ואימא שעדיין אינה שלי, הולם ליבה הולך ושוקט, והיא ממהרת
לחצות את הפארק בדרכה לבית החולים. משמרת לילה של ליל ששי
שכנראה לא תהיה שונה מכל המשמרות האחרות - מאוד עמוסה. בדרך
עושים הטלטולים העדינים את שלהם ולפני שהיא מספיקה לדחוף את
דלת הכניסה ולחדור אל האור והריחות המוכרים, אני שבה ונרדמת
אצבע אחת בפה, השנייה ליד האוזן.

רוחות המלחמה דחפו את אימא לעזוב הכול מאחוריה, כבר לפני
שנתיים ולברוח. עלתה על רכבת ונסעה. בדרך פגשה את מישקה, חסון,
חזק ומגונן . רק אחר כך תגלה את הקנאה חסרת הרסן והכעס אבל זה
יקרה הרבה זמן אחרי שאגיח לאוויר העולם. בינתיים הנסיעה
המשותפת ברכבת אינה מפחידה כל כך למרות שלאורך כל הדרך כמעט
ולא רואים יהודים, או לא פוגשים כאלה שאפשר לנחש עליהם מיד את
זהותם. לעומת זאת מתעופפות הרבה שמועות מפחידות שהולכות
ומתגברות ככל שמתרחקים מהבית. בדרך עצרו רק כדי למלא בקבוקי
מים, להשלים פת לחם שלא תמיד הייתה בנמצא. כאן לחופי האגם
הכסוף עצרו רק מכיוון שיולדת שהייתה על אחד הקרונות כרעה ללדת
ואימא החליטה שמוטב לה שתלד בבית חולים ולא תוך כדי נסיעה.

הלידה הזו פלסה לה דרך למקום עבודה בחדרי הלידה בעיר המוסלמית
עוד בטרם נמצאה להם פינה להניח את הראש בלילה. מאז היא כאן
בחדר הלידה, מבלה את ימיה ולעיתים את לילותיה, בעוד מישקה בעלה
מסתובב מתוסכל בין בית הזיקוק ובית החרושת, מחפש עבודה מזדמנת.
מבנה גופו החסון והמוצק מקנה לו יתרונות נראים לעין, אבל אין
בכך בכדי להבטיח אספקת מזון שוטפת. למזון דואגת אימא באמצעות
התשורות הקטנות של יולדות כפריות מרוצות כד חלב, שק תפוחי
אדמה, גבינה תרנגולת אדומה ולפעמים כמה ביצים, הכול מדוד וספור
אבל קצת יותר מאשר לאחרים.

אימא עלתה מעט מאוד במשקל, מאז נכנסה להריון, אבל מצבה טוב
ממצבן של היולדות הממשיכות להגיע לחדר הלידה היישר ממסוף
הרכבת, שדופות מיובשות ויולדות ילודים שלא שורדים את הלילה.
מנין להן הכוח והרצון להיכנס להריון בתקופה המלחמה, מהרהרת
אימא בינה לבין עצמה, והיא מחסירה פעימה שמעירה אותי. עתה אני
בועטת להזכיר לה שגם היא עשתה אותו הדבר. כן, כן היא עונה לי
מיד לא לדאוג. את הדבר הכי יקר לי עכשיו ואני צריכה לשמור
עליך, אז הרגעי ותני לי לעבוד כדי שיהיה לי במה להאכיל אותך.

במיטה שלישית אישה צעירה הנושאת בקרבה תאומים. בעוד אימא בודקת
את האישה נפתחת דלת הכניסה ובפתח מישקה - מי שיהיה עוד מעט
אבי, פניו חיוורות, בידיו הוא אוחז את הברט שלו והוא ממולל
אותו בידיו. כל ישותו אומרת ייאוש, ואם אימא לא הייתה כל כך
עסוקה, לבטח הייתה שמה לב לשוני הדרמטי בהופעתו. שפוף ומוטרד,
לא מסורק ואפילו החליפה והעניבה אינם.
"דושניקה," הוא מתחיל ועיניו מושפלות "דושניקה, אני..."
"לא עכשיו, מישקה." מקצרת אימא את הנאום באחת. "חכה בחוץ.
אגמור ואתפנה, לא עכשיו."
"אבל דושניקה," הוא חוזר בתחינה קורעת לב, ואפילו אני בבטן שם
למטה חשה שמשהו לא בסדר ומתחילה סיבוב.
"שב." אימא אפילו לא מפנה אליו את פניה, עסוקה בהאזנה לקולות
התאום השני. "תקראו לד"ר ליבובסקי." היא מסננת מבין שיניה, שלא
להפחיד את היולדת. "תקראו גם לפופושין המרדים ודוחפת את המיטה
לכיוון חדר הניתוח."

והוא נבוך מבין שאין לו ברירה, מתיישב בחדר ההמתנה הריק מאדם
בשעה זו של לילה וממתין. כובעו מתמסמס בין ידיו ופניו ארוכות.
רק בשלוש לפנות בוקר אחרי שהתאומים יגיחו לאוויר העולם וישכבו
רגועים בעריסות הקטנות, תיזכר אימא שהוא ממתין לה בחוץ. תמהר
להכין לו כוס קפה מהשחור האמיתי, תצא החוצה. והוא נרדם. ראשו
שמוט לאחור והכובע בין ידיו אחוז בחוזקה, כאילו אוצר יקר.

"מישקה, רצית אותי קודם, מה קרה?" קולה של אימי רך עתה, כאילו
היא מדברת אל אחד מהרכים שזה עתה נולדו. "מישקה," היא מטלטלת
אותו קלות, "רצית אותי קודם."
ומישקה מזנק ממקומו כאילו מפציצים עתה בחוץ ומתיישר.
"אוי דושניקה שלי, אל תשאלי." הוא מתחיל, "את זוכרת את האחות
שלך?."
קולה של אימא קר כסכין. "מישקה, מה קרה? אל תסובב אותי ואל
תסתבך מה אתה יודע שאני לא, דבר.."
מישקה שותק מחפש בכיסיו, מוציא מעטפה מקומטת ומגיש אותה
לאימא.
"מה כתוב כאן?" היא שואלת וקולה מתרסק. "ממי זה, מתי הגיע...
מה?"
"יאשה הביא אותו הערב אחרי שיצאת לעבודה."
"אבל," אימא רועדת, "יאשה לא כאן. הוא נמצא שם, שם
בצ'רנוביץ."
"כן, קולו של מישקה סבלני שלא כתמיד. "כן הוא אכן היה שם,
והערב מצאתי אותו לפני הדלת שלנו, מת מרעב ועייף והביא את
המכתב הזה. תפתחי, תפתחי"
ואימא שלי קורעת את המעטפה ויודעת. לפני שמישהו מצליח לאחוז בה
היא מחליקה מהכיסא באיטיות ואני חשה בלחץ שהולך וגובר בחזה שלי
והלב פועם ואני עומדת לאבד הכרתי ואני רוצה לצעוק אימא'לה,
שמרי עלי, הבטחת לי שלא יאונה לי כל רע אבל אין כבר מי שיאזין
בצד השני והבית הרחום שלי מתחיל להיות צר עלי והוא לוחץ אותי
לכל הכיוונים ואני רוצה לצווח אבל עדיין אין לי כל אפשרות ואני
משתנקת.

שלוש שעות לאחר מכן בשש בבוקר שבת ערפילית וקרה אני מצליחה
להשמיע קול צעקה מקצה העולם ועד סופו. ואני בחוץ.

כמו שתיארתי לעצמי העולם קר ומגעיל ואפילו שרוחצים אותי אני
ממשיכה לבכות ולצעוק ונרגעת רק כששמים אותי על הבטן של אימא
שלי לחמש דקות כי אני פגית ואחר כך מניחים אותי בתוך כרית פוך
שלא אתקרר. וכולי פחות משתי חבילות סוכר שהמתיקו מהן קצת לתה.
הפעם האחת והיחידה בחיים שלי שאהיה רזה. מכאן יש רק דרך אחת,
למעלה.

ואימא שלי, אחרי שתתאושש מהבשורה שאחותה בחיים ושאימא שלה
איננה ואחרי שתצליח להוליד אותי שלמה ובריאה עם חמש אצבעות בכל
יד ורגל, תתגנב החוצה לעשן סיגריה מהמגעילות האלה שמגלגלים ביד
כי בעתות מלחמה, למי ששכח, אין משהו אחר.

לתינוק מתחת לשניים וחצי קילו לא היה אז שום סיכוי אבל אני
שרדתי. ואימי? היא חזרה לעבודה תוך יומיים כי לא היה מי שיילד
את הנשים וחוץ מזה הייתה זקוקה לכסף. ממנהלת בית החולים קיבלה
מתנה נדירה ארבעה חיתולים מבד אתם הצלחתי לעבור את החורף הקשה
והאביב שלאחריו לפני שרגלינו נשאו אותנו לישראל.

אין לי מושג כיצד הצלחתי לשרוד. כנראה שרצון לחיות זה משהו שבא
עם הגנים ואולי גם פגים בני קילו וחצי וקצת יכולים לקבל החלטה
אם הם רוצים להרים ידיים ואם כן מתי. אחרי שנה שקלה אימא שלי
46 קילוגרם. ואני כמעט רבע ממנה ושרדנו. שתינו שרדנו את המלחמה
ואת הרעב ואת הידיעה שסבתא איננה ושלא נזכה לראותה אף פעם, ואת
החגיגה שיש לי לפחות דודה אחת חיה. עד היום כשבא לי להרים
ידיים, אני נזכרת באימא שלי ואומרת לעצמי כי איני יכולה להרשות
לעצמי את הלוקסוס של הויתור, אז אני ממשיכה להילחם.



אל "מסע שורשים בכל דרך אפשרית" או הפרק הראשון
http://stage.co.il/Stories/22857







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לרגינה החתיכה
נפגשנו בתחנה
המרכזית אשדוד
לבשת חולצת סטיב
אוסטין
אני החזקתי ספר
עטוף בעטיפות
בזוקה אמרת שאת
אוהבת את תוכנית
הטלויזיה עוד
להיט וקבענו
להפגש במרכז
ביום שישי
איפה את?

עדיין מחכה


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/4/05 1:49
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ליידי בלוז

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה