[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








המלחמה ברקע החיים, והיא עדיין עובדת. בלילה מיילדת תינוקות
בבית החולים המקומי, בבוקר  עוסקת בתרגום לגרמנית, לרוסית
ולצרפתית, במשרד עורכי הדין של בלינדר ובניו. שולטת בשפות
כאילו נולדה למשפחה קוסמופוליטית. פעם עוד הייתה יוצאת בערבים
לאספות פוליטיות, להסביר את חשיבותה ויופייה של הדת החדשה,
הקומוניזם. די מהר התפקחה, גם למדה לשמור דעותיה לעצמה,
התבגרה.

עבודתה בחדרי הלידה מאפשרת לה להביא  מזון למשפחתה. יש שיטענו
כי לכסף אין תחליף אבל הביצים, העוף, והירקות טריים שמביאות
היולדות כשי צנוע למיילדת שלהם, הם מצרכים יקרי מציאות. המזון
מספיק לה, לאחותה הקטנה ולאימה המבולבלת. מה לעשות סניליות
אינה רק תוצר של החברה המודרנית. גם בתקופת מלחמה היא משגשגת,
אולי אף מחריפה.

במשרד עורכי הדין היא עובדת בעיקר על מנת לשמור על שפיותה,
לתרגל מיומנויות שנדמה לה שיסייעו לה בתקופה שאחרי המלחמה. היא
עדיין אופטימית, בטוחה שיום יבוא והמלחמה הארורה הזו תסתיים
והחיים יחזרו למסלולם. עדיין אינה מוכרת את מטבעות הזהב
האחרונים שנותרו מהארגז ההוא, שסחבו במנוסתם הקודמת. נוצרת
אותם בשקית קטנה  החבויה בחזיה, אפילו לאחותה לא סיפרה. אף פעם
אי אפשר לדעת מתי תזדקק להם ותמיד צריך להשאיר משהו לעת צרה.

משרד עורכי הדין מלא  כמעט כל שעות היום בפליטים המגיעים משם,
ממלאים את חדר ההמתנה בניסיון נואש לצקת הגיון בעולם כאוטי.
אבל הם גם מביאים מידע לא עדכני ולא מעודד על הנעשה בעולם
הגדול מחוץ לעיירה. עיירה גאה ושלווה בה חיים בצוותא יהודים
ואוקראינים. יותר יהודים מאוקראינים, אבל חיי התרבות של העיירה
דועכים אחרי שבתי הספר היהודיים כבר נסגרו..

האביב חולף לו במהירות מבלי שתשגיח  בפריחה ובציפורים הנודדות.
היא עובדת כמעט 16 שעות ביום ואין לה ראש עתה לזוטות כאלה.
התינוקות ממשיכים להגיח לתוך העולם, אינם מוכנים להתחשב בעובדה
שנולדים לתוך מלחמה והיא מזמן הפסיקה לקנא בנשים הרזות
והצנומות שאינן מעלות חיוך גם כשנולד בן זכר.

כשהידיעות המגיעות משם שוטפות את העיירה, ברחש מפחיד ומעורר
התרגשות  בוקר אחד היא נקראת אל נתן בלינדר הקשיש. "אנחנו
סוגרים מחר." הוא מודיע לה, כאילו זה מעשה שבשגרה. "ננסה להגיע
לרוסיה. שמעת שהגרמנים מתקרבים?" היא מנידה ראש, לא, לא שמעה,
אבל צפתה שיקרה משהו כזה. "מוטב שתצטרפי אלינו. את יודעת הם
יחפשו את הקומוניסטים ויוציאו אותם להורג בלי לשאול שאלות
מיותרות. אז מחר בשעה שתיים בתחנת הרכבת, נחכה לך. נשמח אם
תהיי שם ואל תודיעי לחדר הלידה שאת עוזבת, שלא יעשו לך בעיות
מיוחדות. תגידי שאת יוצאת לפיקניק עם ידידים. זה יהיה מספיק."

בדרכה הביתה היא נפרדת בעיניה מהעיירה שבה בילתה את שנות
התבגרותה לסירוגין, זיכרונות חמים לא תיקח עמה מכאן. אבל יש לה
בעיה קטנה אחת. אמה כבר לא תוכל להצטרף אליה. לפני כששה חודשים
הפקידה אותה בידי משפחה כפרית, מטופלת בתינוקות ובזאטוטים,
שהביעה נכונות לטפל בה, תמורת תשלום סמלי. היא האימא תצטרך
להישאר מאחור. אבל אחותה? מה יהיה עליה. כבדת תנועה היא אחותה
וכבדת החלטה. היא כבר יודעת  כיצד תגיב, לפחות תנסה.

ועכשיו היא עומדת לבדה בתחנת הרכבת. בידה האחת מזוודה לא
גדולה, רק מעט בגדים לקחה עמה גם כדי לא לעורר חשד וגם כדי לא
להכביד. בידה השניה מתחת למעיל הגשם, הכינה סל עם מצרכי מזון,
כאילו באמת יוצאת לפיקניק בכפר. אפילו בקבוק יין דחפה פנימה.
ממילא לא יהיה מי שישתה אותו, אחרי לכתה. בתיק הקטן דחפה את כל
תעודותיה. תעודת הבגרות, תעודת ההצטיינות על כתיבה תמה, תעודת
הגמר של האוניברסיטה, גם היא בהצטיינות, אפילו תעודת הסיום של
בית הספר למיילדות. מי יודע אם תזדקק להם, אך מוטב שיהיו
צמודים עמה. ועכשיו היא עומדת מצפה לבני משפחת בלינדר, האב
הקשיש ושני בניו.

התחנה מתחילה להתמלא בהמוני בני אדם. יום ראשון היום, ונראה
כאילו כולם  רוצים לצאת את העיירה. ואולי הידיעות שטרם הגיעו
לאוזניהם מרחשות באוויר, מרמזות על האסון המתקרב?
לבשה את בגדיה הטובים. חצאית צמר אפורה משובצת משבצות קטנות.
חולצה לבנה רכוסה עשרות כפתורים קטנים המסתיימת ברקמת תחרה
עדינה מעשי ידי אחותה. לרגליה גרבי משי מרשרשות שקיבלה, מבעלה
של אחת היולדות אותה הצילה ממוות בטוח. על ידיה כסיות חומות
ורקומות,  לראשה מגבעת. איש לא יחשוד בה שהיא יהודיה הבורחת לה
מאימת המלחמה. רק גברת היוצאת לפיקניק עם ידידיה.

קהל ההמונים על הרציף מתחיל להצטופף, מעבירים רגל על רגל. רק
פה ושם צווחת ילד או תינוק. והם משפחת בלינדר אינם באופק, אולי
התחרטו? היא חשה מאחור בגבר הנדחק בה, חוששת להגיב  היא
מתכווצת ונוטה קדימה. "אל תדאגי," הוא לוחש לה, "עוד מעט תגיע
הרכבת ואז אדחוף אותך פנימה. אחרת אין לך סיכוי לעלות על
הרכבת." קולו המחוספס מרגיע. מזהה את הניב הקדום ויודעת זה
מבני עמי. לא מעיזה אפילו להסב מבטה לאחור לראות את פניו, אבל
חשה בחום גופו  הדוחק בה. הרכבת מגיעה בקול המולה ונעצרת ממש
מול פניה. עוד הדלת נפתחת והיא נשטפת בהמון  המאיים לדרסה, אבל
הגבר החסון מאחוריה מגן עליה כמו חומת אדם. עוד שנייה ושניהם
בפנים. ולא עוברת דקה והוא כבר מקים גבר צנום ממקומו ומושיבה.
"אל תדאגי," הוא מתכופף ולוחש לה, "אנחנו בסדר. את תהיי בסדר
אני אשמור עליך, כל הדרך."

שכשוך הגלגלים וטלטול הקרונות מרדים את יושבי הרכבת הדחוסה.
אחרי שעתיים של נסיעה רצופה, לאיש אין יותר כוח להתווכח. בתחנה
הראשונה יורדים רוב יושבי הקרון, ואפשר כבר להתרווח. היורדים
עדיין אינם יודעים שאסור לרדת מהרכבת. אין גם טעם לשוב בחזרה
לעיירה שעוד מעט ותיכבש על ידי הגרמנים. רובם  יסיימו את חייהם
בטרם עת, ירצחו במהלומות רובים או  ישלחו למחנות העבודה. אבל
היא בליווי הזר ממשיכים בדרכם. עתה כבר יכולה לראותו במלא
הדרו. רחב כתפיים, שלא כמו חבריה, גם שזוף.   לבוש בגדי איכרים
ולראשו  כובע בלוי, ידיו  הגדולות מחוספסות כידיו של עובד
אדמה. ועיניו בוהקות.  איש לא יוכל לחשוד בו שהוא יהודי עד שלא
יפתח את פיו. ממשיכים בדרכם.  עכשיו כבר אפשר לדבר בלחש. הוא
כבר עבר כמעט את כל אוקראינה ויודע שאסור להישאר אפילו לא דקה
מיותרת. הם הורגים שם יהודים לאלפים הוא אומר. "רציתי להגיע
לישראל," הוא מדגיש,  " אבל הנסיעה האחרונה בוטלה ברגע האחרון,
אז אנסה להגיע לטורקיה ומשם.." הוא לא צריך לסיים את המשפט הוא
כבר רואה בעיניו את הארץ המובטחת. היא לא מתווכחת, תוכניותיה
קצת שונות. היא הייתה מעדיפה להגיע לארה"ב, אם רק תוכל אבל
בינתיים הם עדיין כאן, בתוך אוקראינה ושניהם יודעים, מה שהרבה
מחבריהם אינם יודעים, שעליהם למהר.

היא פותחת את סל הפיקניק. מוציאה מפית ופורסת אותה על ברכיה,
מוציאה תפוח, סכין מהודר משונן בקצהו ומקלפת בקפידה את התפוח,
ברצועה אחת ארוכה. את הקליפה היא מתכוונת לזרוק, אבל למראה
עיניו היא מגישה לו את הקליפה, אחר כך את מחצית פלחי תפוח. הם
מקנחים בסיגריה  אחת אותה שולפת מארנקה, שעוברת מיד ליד עד
שתאכל. כוס קפה הייתה הופכת את הארוחה לסעודת מלכים, אבל גם
לכוס קפה  אמיתי יצטרכו להמתין כמה שנים טובות. אמנם יש לה
אינטואיציה בריאה, אבל היא עדיין אינה יודעת שהתפוח ובעיקר
הסיגריה, חרצו את גורלה, ברגע זה ממש. הוא כבר ייצמד אליה,
וישמור עליה מכל משמר.



אין לי מושג כיצד ניפגשו הורי בעיצומה של מלחמה, גם אין לי
יותר את מי לשאול, ואני יכולה לדמיין את המפגש ההוא כרצוני.
אולי יום אחד אצא למסע שורשים אמיתי...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
חתול?

טוב, נו... אבל
זה האחרון!


תרומה לבמה




בבמה מאז 21/5/01 8:38
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ליידי בלוז

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה