הגעתי כמו שהבטחתי, להניח אבן, לפזר כמה פרחים ולחשוב. מאז
פגשתי את הסבתא אני עושה זאת בכל שנה. מגיעה בבוקר אחרי כולם
ולפני חידון התנ"ך והמנגל. הפעם חיפשתי זמן רב עד שהצלחתי
למצוא אותו בתוך ים הפרחים והדגלים. בודד בקצה שורה. הזר היחיד
של התיכוניסטים על הקבר מספר לי שגם השנה לא ביקרו אותו. אולי
אין כבר מי. אז לפחות אני שם, מניחה אבן, יושבת כמה דקות על
הכסא הנמוך, מתנת היחידה להנצחה, מהרהרת. והפעם, לפני שאני
מתרוממת, כל החבר'ה שם, מקיפים אותי ומשתובבים.

"היי, שוב את כאן, טוב לראות אותך."
"כן, הבטחתי."
"ראינו, ראינו. גם לפני שנה היית, נכון? אבל ברחת מהר ולא
הספקנו לשוחח. תגידי, מה נשמע?"
אני מזהה את קולו של אודי ועונה, מתפלאת על עצמי, "אין חדש,
עולם כמנהגו נוהג, אתה יודע, שום כלום לא השתנה. ההוא עדיין
בראש."
"מה את אומרת, באמת, כלום לא השתנה, גם אצלנו." הוא לוחש ונדמה
לי שאני קולטת קמצוץ ציני בקולו.

"באו לבקר אותך אתמול?" אני שואלת כדי להפעיל שיחה.
"לא, השנה לא הגיעו, אבל ידעתי מראש. אימא אמרה שאינה יכולה
יותר ביום הזיכרון, אז נסעה לאחותי בפלורידה, תשוב אחרי החג
ואז תבוא. ואבא, את יודעת, כבר איננו. הוא כאן באיזה שהוא מקום
לא רחוק ממני. אבל אנחנו לא נפגשים כל כך הרבה. יש לו עדיין
רגשי אשמה, השד יודע למה."
"בגללך? "
"כן, חתם לי למרות שלא רצה, ורבנו בדיוק לפני שנפלתי, גם כן
ביטוי מוזר. 'נפלתי' כאילו נפלתי על הראש ושברתי את הרגל. אי
אפשר להגיד מת או נפטר? במקום 'הלך לעולמו', כאילו שיש עולם
שאני חייב ללכת אליו. אבל נעזוב סמנטיקה. שאלת אותי מה עם אבא.
אבא לא יכול היה להשלים עם מותי, את יודעת, הסיפור הרגיל,
והמוות שלי אכל לו את הלב. עד היום הוא כועס על כל העולם.
אפילו שכבר נגמר, גם בשבילו."
"אל תעציב אותה, אתה עוד עלול להפחיד אותה," אני שומעת קול
חדש.

"דן?" אני שואלת.
"כן, בדיוק, איך ידעת?"
"ראיתי על הדשא את הקבר הטרי, הררי פרחים ואת השלט הקטן."
"ראית מה זה, הייתה הלוויה ענקית. כמעט כולם הגיעו ונאמו,
אפילו המחנכת מהתיכון הגיעה ושמו זרים, כבד. היית צריכה לשמוע
אותם, אילו הספדים, תאווה לחיך." אין לי ספק שהוא מלגלג עלי
קצת, אני מהרהרת ביני לבין עצמי אך שותקת. ודן ממשיך, "אז מה,
חשבת עלי, כשראית את הקבר הטרי?" הוא שואל ככה, כלאחר יד, אבל
אני יודעת שעכשיו הוא מתכוון.

"כן," אני מודה, "חשבתי עליך. בכל פעם שאני מגיעה לכאן, אני
רואה כי מספרכם הולך וגדל וכשעברתי, ראיתי את הקבר הטרי, אפילו
אין עדיין אבן ראש כמו שצריך ."
"סה לה וי," צוחק אלי, ידידי הוותיק,  וקולו מתגלגל מקצה לקצה.
"סה לה מור," מתקן אותו דן.

ועכשיו כולם מתגלגלים וצחוקם מהדהד, אפילו הציפורים נבהלות
ומתעופפות, אני שומעת צחוקם ולבי מתכווץ, איזה בחורים נפלאים
יכלו להיות לנו.

"אל תתעצבי," לוחש לי אודי מהצד, "כבר אין טעם לבכות עלינו. רק
לשמור על הצעירים שמספרנו לא יגדל." ושנינו יודעים, כמו
האחרים, שאין ביכולתנו לעשות דבר על מנת למנוע.

"שמעת מה שקרה כאן אתמול?" מתחיל פתאום דורון.
רכילות, כאן? חולפת מחשבה זריזה במוחי אך אני שותקת.
"אל תשאלי, בסוף יום הזיכרון בערך בשעה אחת, הגיעה לבקר אותי
חבורה. אימא ושלושה ילדים. פתאום מנו-וור, לא מכיר אותם, לא
ראיתי אותם אף פעם. מתיישבים לידי, שמים קקטוס קטן והילדים
שואלים שאלות והאימא עונה. מה אגיד לך, הפכתי עליה לרגל ובית
ספר. תארי לך, אני הספר ואני הסופר."

"ואין לך מושג מי הם ומה הם?" אני לא מבינה.
"אה, לקח לי זמן, אבל מהדיבורים הבנתי שהיא, האישה, היא חברה
של האימא שלי, שהחליטה לבוא לבקר אותי לא בשביל האימא שלי אלא
בשביל עצמה והילדים. אז הם ישבו והיא סיפרה להם עלי,  איך
חייתי וכיצד נהרגתי ומי הייתי, כזה כישרוני והכל. אם היית
שומעת היית מסמיקה. אחר כך הילדה שלה שאלה מה אפשר לעשות
בשבילי. תארי לך, אני כבר מת, והילדה רוצה לעשות משהו בשבילי,
אז האימא הציעה לה לכתוב לי מכתב."
"מכתב?"

"בחיי, אופס, כן, לא מילה טובה, אבל כן, מכתב, זה מה שהאימא
הציעה וזה מה שהילדה עשתה. ישבה וכתבה לי מכתב בו סיפרה לי כמה
אימא שלי מתגעגעת אלי וכמה חבל שנפלתי ושהיא מצטערת והכל
ושתשמור על אימא שלי כי אני גיבור. אחר כך ציירה לי גם ציור
קטן ושמה לי על הקבר שלי בין הפרחים. מה אפטפט ומה אלחש, חיממה
לי את הלב הילדה הזו. אם הייתי יכול, הייתי מחבק את הילדה
ונותן לה נשיקה. אבל חכי, זה לא הסוף. ביום העצמאות, בבוקר
מוקדם, עוד לפני שאת הגעת, באה אימא שלי לבקר אותי, היא שונאת
את ימי הזיכרון עם כל האנשים. אז באה אחרי. השקתה את הפרחים
שלי ומצאה את המכתב. כל כך התרגשה שמכאן צלצלה אל האישה ההיא
והודתה לה. אמרה, ואני שמעתי כל מילה, שזה הדבר הכי משמעותי
שמישהו עשה למענה מאז שאני כאן. את יודעת שזו הייתה הפעם
הראשונה שאימא לא בכתה ליד הקבר שלי? בחיי."

"אתה לא אוהב שבוכים לידך," אני מנסה.
"בהתחלה היה בסדר, רציתי שיבכו ושיצעקו, אבל עכשיו זה מתחיל
להיות מעיק. הייתי רוצה שישובו לחיים, שלא ישכחו אותי, אבל
שיפסיקו לבכות כל כך הרבה. כן, אני כבר לא אוהב שבוכים."

אני מנסה לדמיין את אימא של דורון קוראת את המכתב ולבי נצבט.
זה קורה לי בכל פעם שאני באה לכאן, לפני שנה כמעט התפרקתי
כשראיתי את הזר עם הכתובת מהחברים של אבא ז"ל על אחד הקברים
ובכל זאת אני חוזרת.

"אבל גם את בסדר," ממהר דורון להוסיף כאילו קרא את מחשבותיי,
"יאללה, המנגל קורא לך בייבי."  
"נתראה בשנה הבאה?" שואל אודי.
"אני מקווה שאצליח להגיע," אני לוחשת ומפריחה נשיקה לכולם.
"תשמרו על עצמכם," אני מוסיפה כאילו לעצמי, "שמרו על עצמכם."


http://stage.co.il/Stories/19640 - היום שאחרי
http://stage.co.il/Stories/319702 - ביקור חוזר
http://stage.co.il/Stories/462394 - מה שנותר