צהריי יום העצמאות. אנחנו בדרך למנגל המסורתי, תודה לאל שאין
זה תורנו השנה. התפצלנו, אני במכונית האחת, הגדוד בשנייה.
לפעמים אין ברירה, במיוחד כשהפעם אנחנו בגדוד מורחב, אז  צריך
להזיז את שתי המכוניות ולקוות שכשנחזור יהיה עדיין מקום חנייה
לשתיהן. כתמיד, הגדוד יוצא ראשון. אני עדיין מתעכבת לשטוף כוס,
ליישר את השטיח. מה לעשות פולנייה,  ואם במקרה יגיע אורח גם אם
לא קרוא, שלא יגיד חס וחלילה, שאצלי בלגאן.

בטלוויזיה, חידון התנ"ך המסורתי כבר הסתיים מזמן ואני נוהגת לי
בשלווה בכביש, הכמעט ריק, מחייכת לעצמי כשנזכרת בחידון התנ"ך
ההוא... "מה הוא קופץ? "מה הוא קופץ?  ואז רואה אותה קופצת
לכביש, ידה מורמת.  אני עוצרת בחריקת בלמים.

אישה מבוגרת, כמעט בת-בלי-גיל, סל גדול בידיה, מתקרבת אלי.

"תודה שעצרת, תוכלי לקחת אותי?" לא מחכה לתשובה, פותחת לרווחה
את הדלת. בסך הכל רוצה טרמפ? לא נורא, חולפת מחשבה במוחי.
הגדוד  בטח יחכה לי עם המנגל. אני רק מקווה שהגברת לא תסיט
אותי יותר מדי מדרכי.

"לאן את צריכה גבירתי?" אני שואלת.
"לבית הקברות."
"סליחה?" אני שואלת לא מאמינה למשמע אוזניי, "מי נוסע לבית
הקברות בחג?"
"כן, לא הרגשתי טוב אתמול, אז אני רוצה היום... לבקר את הנכד
שלי."
נו, עכשיו אין לי ברירה. אני מסמנת לה בראשי והיא נכנסת בקושי
ומתיישבת, מתקשה לחגור את עצמה בסבך הרתמות. לפני שאני לוחצת
על דבשת הדלק אני עוד שואלת, "ואיפה בית הקברות?"
"ליד הארובה של רידינג, עונה  לי בבטחה."

כאשר אבדתי, אבדתי, זה לא בכיוון שלי. אני פונה שמאלה, משתלבת
בזרם הדליל של התנועה. אבל תוך כדי נסיעה מתעוררת, "אבל עד כמה
שאני זוכרת,  ליד  רידינג אין בית קברות," אני מעיזה.
"בטח שיש, הנכד שלי נמצא שם כבר הרבה שנים."
עכשיו אני כבר סוגרת את הרדיו שעדיין שר לו שירים עליזים. "אני
בלעדיך רק חצי בן אדם..."

"הרבה זמן הוא שם?" אני שואלת, "הוא הנכד שלך?"
"כן," היא עונה, ועיניה מצטעפות. "כבר הרבה שנים. בן עשרים היה
כשנפל, ועכשיו  עוד מעט עשרים שנה שהוא איננו. רציתי ללכת לבקר
אותו אתמול, אבל לא הרגשתי כל כך טוב. את יודעת הלב."
"ומה עם ההורים שלו?" אני שואלת בזהירות.
"אבא שלו מת משברון לב כמה שנים אחריו, והבת שלי, האימא שלו
עכשיו בארה"ב. לא יכלה להישאר כאן יותר. לא היה לה מה לחפש
כאן, אז היא שם, ואני כאן. את רואה אין מי שיבקר את אלי שלי,
את מבינה."

כמובן שאני מבינה. אישה קשישה,  לבטח עברה את שמונים מזמן.
פניה חרושות, בשרה מדולדל, והשמלה   נוזלת עליה.  סוחבת סל
מהסוג שהולכים אתו לשוק. והיא רק נוסעת לבקר את הנכד שלה.

מסתובבת ליד רידינג ולא רואה שום בית קברות." את בטוחה שזה
כאן?" אני שואלת. "אולי התכוונת לקריית שאול?"

האישה מפשפשת בזיכרונה. "קריית שאול? יכול להיות, אני כבר לא
זוכרת."
טוב, אנו חוזרים על עקבותינו, בסיבוב לוקחת ימינה ואני חושבת
על המשפחה שלי שאולי מתחילה כבר לדאוג. אין דבר, שידאגו.

מגיעים לקריית שאול. אני מקווה ששער בית הקברות יהיה פתוח והוא
אכן פתוח. שורות שורות סדורות הם שוכבים שם בשקט מוחלט. כל
הקברים פורחים, מכוסים זרי פרחים מאתמול, שלל צבעי הקשת, אך
האדום והכתום שולטים. שוב ביקרו כאן החברה מהנוער העובד וחילקו
פרחים. עדיין נראים במצב טוב, הפרחים. אבל אני מלאכתי טרם
הושלמה, צריך למצוא את הנכד שלה.

"את זוכרת היכן הוא נמצא?"
פניה של האישה מבוהלות. "שכחתי שיש כאן כל כך הרבה. פעם היה
בשורה הראשונה היא אומרת. ואסור היה להוסיף שום סימן אישי,
כולם היו אותו דבר. אבל עכשיו על הקבר שלידו, יש תמונה ונדמה
לי שהוא שוכב על יד בחורה." עכשיו היא קצת מחייכת. "לפחות
עכשיו הוא שוכב על יד בחורה, אלי שלי." היא אומרת.

ואנחנו השתיים, בצהריי יום עוברים בין הקברים, מחפשים את אלי
ששוכב לידי בחורה.

עוברת עוד כחצי שעה וכשאני כמעט מיואשת, אני שומעת  צעקת שמחה,
"הנה הוא, הנכד שלי." והיא כבר רצה קדימה.

"תודה," היא אומרת לי, "עכשיו לכי  לך, אני אבכה לי קצת ואלך
גם אני."

לא בא לי לעזוב אותה, אז אני נשארת עוד קצת. סוחבת זר קטן מקבר
עמוס לעייפה ומוסיפה לקבר של אלי, רק זר קטן הניחו כאן אתמול
המתנדבים. וכמובן מוסיפה גם כמה אבנים שלא ירגיש יוצא דופן.

הקשישה מוציאה  מסלה כריך  וקנקן קפה. "רוצה קצת?" היא שואלת.
"לא תודה," אני עונה. מבטי בשעון. עוד מעט יתחילו שם באמת
לדאוג לי.

"הדמעות לא באות," אומרת לי הקשישה לאחר זמן , "אז בואי נלך,
אולי בלילה אוכל לבכות"...

לפני שאנחנו יוצאות אני מעיפה מבט אחרון על הגן הפורח  שעל
המצבות. שפע פרחים שעוד מעט יאספו  גם הם ושוב יהיה פה שומם.

"את יודעת, עוד שנה שנתיים לא יהיה מי שיבוא לבקר אותו, את אלי
שלי. אז אם את מזדמנת לכאן..."

"אין בעיות," אני אומרת. "אני מוכנה לאמץ את אלי שלך..."