[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דיילי גלבר
/
החתונה (וגם: אמצע)

הסיפור מהווה המשך לסיפור: "אהבה במילניום", אבל גם עומד
בזכות עצמו.
ההתחלה: http://stage.co.il/Stories/462341


"קרן וירון שמחים להזמינכם לחגיגת נישואיהם..." המשפט היה חקוק
במוחה של דניאל, מרוב הפעמים בהן הביטה בהזמנה.
היא אהבה את קרן, באמת. קרן היתה חברה טובה שתמיד עזרה לה
ברגעי המשבר שלה, ואלוהים יודע שהיו לה מספיק רגעים כאלו.
אבל היא גם קינאה בקרן. קינאה בה על האהבה שבחייה, על האושר
שקרן מעיניה, על השמחה שהפגינה בכל רגע ורגע מאז פגשה את ירון.

לה עצמה לא היה כל כך הרבה מזל. כשהתבוננה אחורנית על חייה,
הצטערה לומר שהרגישה כמה צביטות חרטה. אחת מהן היתה נישואיה
לתום; מנישואין אלו לא יצא לה כלום. אחרת היו נישואיה לאורן;
לפחות טעות זו הניבה שתי מתנות מקסימות בדמות שני ילדיה, שהיו
האור בחייה.
אבל היא ידעה שאשה בת 32, עם שני נישואין כושלים מאחריה, היא
לא מציאה גדולה כל כך, וחששה שמיצתה כבר את כל ההזדמנויות
בחייה.

היא ניערה את ראשה כדי להיפטר מהמחשבות המדכאות. הדבר האחרון
שהיא צריכה או רוצה להיות בחגיגת נישואיה של קרן, הוא עצובה.
היא התנערה קלות, בדקה ששמלתה מונחת עליה כראוי, וצעדה קדימה,
נכנסת לאולם המקושט.



יובל נעל את מכוניתו וצעד בכבדות לכיוון האולם, זכרון הריב
הארור עם אשתו לשעבר מציק לו, כשנעצר למראה האשה היפה ביותר
שראה מעודו. היא עמדה ליד הכניסה, כאילו קפואה, והוא נעמד בצל
עמוד גדול והביט בה, בוחן את הצטעפות עיניה היפות, רואה את
המחשבות הרצות בהן, ואת התנערותה מהן. הוא חייך למראה גופה
המתנער, כאילו בכוח הורידה מעליה משקל כבד, ורק אז פנתה להיכנס
לאולם, לא מוכנה להעכיר על החגיגות במחשבותיה הרציניות יותר.
וזה בדיוק מה שעליו לעשות, חשב. לנער מעל עצמו את הריב עם
איריס, ולהיכנס לחגוג את חתונתו של ירון.
הוא אהב את ירון. הם היו חברים בנפש, מאז לחמו זה בצד זה
בלבנון. הוא שמח שירון מצא לעצמו סוף סוף אשה שיוכל לאהוב,
לבנות עימה חיים משותפים, מאושרים. חבל שהחיים שלו לא יכלו
להיות מסודרים כל-כך, מאושרים כל-כך, חשב, בעודו מכריח את עצמו
להעלות חיוך מאושר על שפתיו, ונכנס לאולם.



קרן לבשה את שמלת החתונה של סבתה, שמלת שיפון לבנה וחלקה,
מעוטרת בשורת פרחים בצבע אפרסק רקומים באמרתה. היא לא רצתה ספר
או מאפרת מקצועית בחתונתה. היא בחרה להתאפר לבד, בגווני אפרסק
שתאמו את הפרחים הקטנים בשמלתה, וענדה שרשרת עדינה שקיבלה
מירון מתנה לאירוסיהם.
היא ידעה שלעולם לא תשכח את יום חתונתה. אמנם פגשה את ירון
לפני חודשים ספורים בלבד, אולם שניהם ידעו מהרגע הראשון שנועדו
זה לזו. היא חייכה למחשבתה, חושבת כמה תמימה היא. אבל תמימות
ככל שיהיו מחשבותיה, העובדה היתה ששניהם ידעו באותו מפגש ראשון
שהם עתידים להינשא. היא תמיד חייכה כשנזכרה בפגישתם הראשונה,
המקרית; בליטוף העדין של ירון על ידה כשהגיש לה את המשקה
שהזמינה ממנו; את הישירות בפנייתו אליה, את תחושת הפירפור שחשה
כשהסכימה לחכות לסיום משמרתו, את הנשיקה המדהימה שחלקו בחצות.
היא קמה, חסרת מנוחה לפתע, רוצה את ירון לידה, לחבק אותו,
להרגיש אותו, לדעת שכל זה לא חלום. בדיקת ההריון שעשתה לפני
דקות ספורות עוד חיכתה לה מאחורי הדלת הלבנה שהובילה אל חדר
שירותים קטן, אולם היא הכריחה את עצמה לחכות עד הרגע האחרון.
היא ידעה שהיא בהריון, היתה בטוחה בכך. אבל היא רצתה לספר
לירון מתחת לחופה, וידעה שאם תביט לפני כן, לא תוכל לשמור את
הידיעה בתוכה.
איפה הוא? היא העיפה מבט מהיר בשעון. הוא היה צריך כבר להיות
כאן. מה מעכב אותו?
דפיקה מהירה בדלת הסבה את תשומת ליבה.
"וואו, קרן. את יפהפיה היום" אמר יובל.
"תודה, תודה," אמרה. "זה אומר שבדרך כלל אני מכוערת?" שאלה
בחצי-צחוק עצבני, יובל חייך.
"לא, זה אומר שהיום את יפה יותר מתמיד" תיקן את עצמו במהירות.
"ירון כאן?"
קרן נדרכה. "לא. הוא היה אמור להגיע איתך, לא?"
"הוא אמר שהוא צריך לעבור במועדון קודם, וביקש שניפגש כאן,
שאביא לו זוג נעליים..."
"והבאת?" שמעו שניהם את ירון. יובל פנה הצידה, מאפשר לירון
לעבור אותו. ירון נכנס את החדר ונעצר למראה קרן, מבטו בולע
אותה. הוא כבר לבש את החליפה, ונראה מחוייט להפליא.
קרן התקרבה אליו ונתכנסה עמוק אל תוך חיבוקו.
"מצטער שהתעכבתי, המחליף שלי אחר." אמר ירון וחייך. קרן חייכה
בחזרה והשעינה את ראשה על כתפו. שניהם השתעשעו בזכרון חילופי
הדברים מפגישתם הראשונה.
"זה בסדר, אתה כאן עכשיו" אמרה לתוך כתפו, נאנחת באושר.
"כן, אני כאן עכשיו" אמר ירון בחיוך, מחבק אותה חזק. "אני כאן
לתמיד".
יובל הניח את השקית שהכילה את הנעליים ויצא את החדר.



דניאל מצאה את השולחן אליו כוונה. בשולחן העגול, שהכיל שמונה
מקומות ישיבה, נותרו כעת רק שניים פנויים, והיא שמחה לגלות
שבין היושבים היו גם רונה ובן זוגה תומר, אורית ורונן, בעלה
הטרי של אורית. היא התיישבה ליד רונה, ובירכה את חברותיה,
מניחה את תיקה על הכיסא היחיד הפנוי שנותר.
"ראיתן כבר את קרן?" שאלה.
"לא, היא אמרה לי אתמול שלא תצא עד לחופה, היא לא רוצה ללכלך
בטעות את השמלה" אמרה אורית. "חוץ מזה, היא בטח נרגשת מדי מכדי
לפטפט עם האורחים עכשיו".
"וירון?"
"ירון עבר כאן לפני כמה דקות ונכנס אחורנית, אל קרן" אמרה
רונה.
דניאל התיישבה אחורנית בכיסאה, מרגישה קצת כמו גלגל שלישי.
סביב שולחן של שמונה ישבו כעת שלושה זוגות, והיא.

יובל עצר את נשימתו כשהתקרב אל השולחן. לא יכול להיות שיש לו
כזה מזל. המלאכית שלו ישבה ליד השולחן. לא רק זאת, אלא שהמקום
הפנוי היחיד היה לצידה. הוא עצר לרגע, נשם עמוקות ורק אז ניגש
לשולחן.
"סליחה," פנה אליה כשמצא את התיק על המושב. "זה התיק שלך?"
זוג עיניים כחולות מעושנות פנו אליו. "כן, סליחה" אמרה דניאל
והזיזה את תיקה מן המושב הפנוי, מאפשרת לגבר להתיישב.
הוא היה גבוה, רחב כתפיים והקרין גבריות. עיניו אפורות, תווי
פניו חד מעט וסנטרו הצביע על תקיפות מוסווית. הוא מצא חן
בעיניה. היא עפעפה במהירות ופנתה חזרה אל רונה, מנסה להסתיר את
פירפור ליבה.
יובל פנה לשוחח עם חבריו, שישבו לצידו השני, אולם לא הפסיק
להיות מודע לדניאל, לקולה, לריחה, למגע הקליל של ידה כשהושיטה
אותה לקחת את בקבוק השתיה. לאחר דקות מספר קלטה דניאל שהוא
מאזין ללא בושה לשיחתה עם חברותיה, וכאילו כדי להפגין את אי
שביעות רצונה, הפנתה אליו את גבה, מסובבת מעט את כסאה. יובל
חייך לעצמו. לפחות הוא יודע את שמה של המלאכית, דניאל. שם
קסום, חשב.



כשהכריז התקליטן על בואם של קרן וירון, קמו השמונה על רגליהם
וצעדו לכיוון החופה שהוקמה בצידו השני של האולם. יובל פנה
לעמוד בצד החופה, להיות לצד ירון, כשיזדקק לו. דניאל, אורית
ורונה פנו לצידה השני של החופה, להיות לצד קרן, אם תזדקק להן.
דניאל מצאה עצמה לפתע עומדת מול יובל ועיניהם ננעלו לשניה,
לפני שהסבה מבטה הרחק ממנו.

ירון, מלווה בהוריו, צעד לאיטו ונעמד לפני החופה, פונה לכיוון
ממנו הגיע, מחכה לקרן.
קרן, מלווה בהוריה, החלה צועדת במעבר לקראת ירון והחופה. עיניה
ננעלו בעיניו והיא חייכה. ירון ידע שאם לא היה מאוהב בה עוד
קודם, ברגע זה התאהב בה מחדש. היא הגיעה עד אליו, מחייכת.
התרוממה על אצבעותיה ולחשה באוזנו: "אנחנו בהריון". האושר
שהציף את עיניו כמו אישר את החלטתה לחכות ולספר לו מתחת לחופה.
ירון הביט בעיניה המאשרות, חייך באושר ונשק לה נשיקה ארוכה,
מתעלם ממלמולי התרעומת של הרב, ומקריאות העידוד של הקהל.



השיר הראשון לצליליו בחרו קרן וירון לרקוד היה שיר אהבה נוגה
וקסום. בזה אחר זה הצטרפו אליהם הזוגות שבאולם, ועד מהרה מצאה
עצמה דניאל יושבת לבדה עם הזר המקסים ליד שולחנם. היא מזגה
לעצמה כוס מים נוספת כשפנה אליה.
"שמי יובל" הוא אמר, ודניאל מצאה עצמה שופכת מעט מים על
השולחן. היא לא ציפתה שיפנה אליה, לא ציפתה לקול העמוק שבקע
מפיו, והעסיקה עצמה בדחיפת מפית מתחת למפה, לספוג את המים
שנשפכו, ולהרגיע את דפיקות ליבה.
"את דניאל" הוסיף. היא סובבה אליו את פניה בתמיהה.
"הקשבתי לכן קודם, שמעתי את חברותייך קוראות לך דניאל" השיב
לשאלתה האילמת.
"אתה תמיד מאזין לשיחות של זרים?" שאלה אותו.
"לא, אבל רציתי לדעת את שמך".
"למה?"
כי את מלאכית בדמות אשה, ואני חייב להכיר אותך, חשב לעצמו.
"חייבת להיות סיבה?"
"חייבת? לא, אבל בדרך כלל יש". הוא מתחמק, חשבה. מעניין למה.
"רציתי לדעת אם השם הולם אותך" החליט יובל לבסוף לומר לה. "יש
אנשים ששמם הולם אותם מאד, ויש אנשים שלא".
"ו...?" יובל צחק, ודניאל גילתה כי היא אוהבת לראות אותו
מחייך. חיוכו תמיד הגיע עד עיניו וכל פניו חייכו אליה, לא רק
שפתיו.
"הולם, הולם מאד". דניאל הרגישה את לחייה מאדימות והורידה את
ראשה בנסיון להסתיר אותן מיובל.
"את רוצה לרקוד?" שאל והושיט לה יד.
"אוקיי" השיבה וקמה ממקומה, אוחזת בידו וצועדת בעקבותיו לרחבת
הריקודים הקטנה.
הוא עטף אותה בזרועותיו והיא הרגישה כאילו שבה הביתה. גופותיהם
התאימו בשלמות והיא הניחה את ראשה על כתפו ונרגעה, מניחה לו
להוביל אותה לצלילי המוזיקה. יובל הרגיש את ראשה הנח על כתפיו
וזרועותיו התהדקו רק במעט סביב גופה, מחזיק אותה קרוב וצמוד
אליו, נהנה לתחושת גופה הצמוד אל שלו, לתחושת ראשה על כתפו,
למבע האמון. הוא חש שקיבל מתנה יקרה מפז.

לא רחוק מהם רקדו קרן וירון, מאושרים. קרן חייכה כשראתה את
יובל ודניאל רוקדים, צמודים, בלתי נפרדים. היא וירון מזמן חשבו
שיובל ודניאל מתאימים זה לזו, אולם דניאל לא הסכימה להשתדך,
וקרן לא לחצה עליה, בהכירה את עברה.
כשהחליטו יובל ודניאל לשבת לנוח לאחר כמה ריקודים, עקבה קרן
אחריהם לשולחנם.
"אתה מרשה לי לגנוב אותה לכמה דקות? שיחת בנות" שאלה את יובל
בחיוך, לא מחכה לתשובתו. היא תפסה את דניאל בידה ומשכה אותה
לחדר האחורי, רואה בזוית עינה את ירון מתקרב לשולחן ומתיישב
ליד יובל.
"אני כל-כך שמחה" קראה כשסגרה אחריהן את הדלת.
"גם אני" השיבה דניאל. "למה?"
"שסוף סוף פגשת את יובל, ושהתחברתם. בפעם הבאה שאני רוצה להכיר
לך מישהו - תקשיבי לי".
"רגע..." פתאום קלטה דניאל, "זה החבר של ירון שרצית להכיר
לי?"
"כן".
"קרן, הוא מקסים!"
"כן, הוא באמת מקסים" הרצינה לפתע קרן, "אבל יש עוד משהו שאת
צריכה לדעת. הגירושין שלו היו... מסובכים, בואי נאמר. לא קלים.
הוא עדיין רב עם אשתו לשעבר על הילדים. היא מנסה להרחיק אותם
ממנו, הוא מנסה לראות אותם כמה שיותר".
"גרוש עם ילדים..." הרהרה דניאל בקול. "כמוני..." חייכה לעבר
קרן. "אז מה הבעיה?"
"לא בעיה... תראי, הוא בחור מקסים, ואם לא הייתי מאוהבת כל-כך
בירון, סביר להניח שהייתי מתאהבת בו בעצמי. אבל קחי את זה לאט.
שניכם עברתם מערכות לא קלות בעבר. אל תרוצו, זה הכל. אני לא
רוצה שמישהו מכם ייפגע..."

ירון עקב בעיניו אחרי קרן וכשלקחה עימה את דניאל פנה אל השולחן
והתיישב ליד יובל.
"אני כל-כך שמח" אמר ולחץ על כתפו של חברו.
"בטח שאתה שמח," אמר יובל "התחתנת עם אישה מקסימה".
"כן, אבל לא," צחק ירון, "אני שמח שסוף סוף יצא לך להכיר את
דניאל. קרן רצתה להכיר ביניכם כבר המון זמן".
"לשדך בינינו?"
"כן".
"האמת, שאם היא היתה אומרת לי את זה סביר להניח שלא הייתי
מסכים, אבל גם אני שמח שהכרתי את דניאל, מאד שמח".
"היא בחורה מקסימה" אמר ירון, "ויפהפיה. אבל יש עוד משהו שאתה
צריך לדעת, היא היתה נשואה כבר פעמיים, התגרשה פעמיים. יש לה
שני ילדים שגרים איתה. אתה תאהב אותם, הם ילדים מקסימים".
"גרושה עם ילדים..." הרהר יובל בקול. "כמוני..." חייך לעבר
ירון. "אז מה הבעיה?"
"לא בעיה, רק רציתי שתדע בדיוק לאיזו מיטה אתה מכניס את הראש
שלך. רק קח את זה לאט. שניכם עברתם מערכות לא קלות בעבר, ואתה
עדיין לא סגרת את הסיפור עם איריס. אל תרוץ, זה הכל. אני לא
רוצה שמישהו מכם ייפגע..." הוא הפסיק כשראה את קרן ודניאל
מתקרבות, והעלה חיוך על פניו.
"דניאל, את נראית מקסים הערב" אמר לה.
"חנפן". ירון צחק ותפס את ידה של קרן. "טוב, חברים, תסלחו לנו,
אני רוצה לרקוד עוד עם אשתי" אמר ומשך אותה אחריו חזרה לרחבת
הריקודים, רוצה שוב לאחוז בה בזרועותיו. דניאל התיישבה ליד
יובל והביטה בו. הוא חייך.
"קיבלת שיחת מוטיבציה?"
"כן" צחקה. "גם אתה?"
"קרן סיפרה לך את כל סיפור חיי?"
"לא הכל. רק את החלקים העסיסיים ביותר," השיבה ועיניה נצצו
בשעשוע.
"אז ספרי לי על הילדים שלך" ביקש.
"בתנאי שתספר לי על שלך".




היצירה נכתבה לסדנה 50, וכהמשך ל"אהבה במילניום". הסיום בדרך







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מה אתה עושה שם
כל כך הרבה
זמן?!







אמא אדמה, צועקת
על בן זונה,
בעודו מאונן על
במה חדשה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/4/05 10:29
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דיילי גלבר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה