[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








סוף המילניום.
אני זוכרת שכשהייתי ילדה קטנה תמיד חשבתי על זה שבשנת 2000 אני
אהיה בת 30. זקנה. וזה תמיד נראה לי כל כך רחוק.
פתאום זה כאן.
עכשיו.
יותר נכון הלילה.
אז נכון שטכנית יש לי עוד כמה חודשים עד גיל 30 המופלג, אבל
ההרגשה של הזקנה לא עוזבת אותי.
שלושים.
זה המון שנים של בזבוז, שנים שבהן בעצם לא השגתי שום דבר.
אפילו את התואר הראשון עוד לא סיימתי. הרגשת הדכאון גדלה עוד
יותר כשאני משווה את עצמי לחברותיי:
קחו למשל את אורית. אורית היתה קצינה בצבא ומייד לאחר השירות
היא התחילה ללמוד משפטים. היום היא עורכת דין באחד המשרדים
הגדולים בארץ, עם דירה משלה ומכונית משלה, וכן - גם חבר בדרך
לחתונה ולמשפחה משלה.
לי אפילו אין רשיון נהיגה עדיין.
או רונה. רונה נכנסה לעבוד בחברה של אבא שלה מיד אחרי הצבא.
אבל אחרי כמה שנים היא הצליחה לפרוץ לשווקים עם מוצר חדש,
והיום היא אחראית על מחלקת אירופה, מה שאומר שכל שבוע וחצי
בערך היא טסה למקום אחר ליומיים.
אני הייתי באנגליה. פעמיים. וזהו.
ואחרונה חביבה - דניאל. דניאל כבר הספיקה להתחתן - ולהתגרש -
פעמיים! היא אמא לשני ילדים מקסימים ומצליחה להחזיק משק בית
לבד.
ואני? החבר הרציני האחרון שלי היה בכיתה ה', ואני במינוס ענקי
כבר המון שנים.
שלושים.
איזה בזבוז.

צלצול הטלפון ניתק את חוט מחשבותיי, והציל אותי משקיעה עמוקה
עוד יותר לתוך הדכאון.
"קרן?"
"היי, אורית. מה נשמע?" שאלתי בעייפות.
"תגידי, את מוכנה?"
"מוכנה למה?"
"תגידי, איפה את חיה? קבענו שנפגשים היום. ערב בנות - לחגוג את
המילניום!"
"עזבי, אורית. תיפגשו בלעדיי. אין לי מצב רוח לחגיגות היום".
"מה קרה, את שוב פעם בדכאון?"
"כן".
"אז דווקא בגלל זה את חייבת לבוא הערב. את יודעת מה? חכי. אני
בדרך אלייך". אמרה וניתקה, ואני נשארתי בוהה בשפופרת, מצרה על
כך שלא הייתי תקיפה יותר בסירובי.
עשרים דקות אחר כך צלצול בדלת. אורית. פתחתי לה את הדלת, עדיין
לבושה בפיז'מה האהובה עליי - טי שירט מלפני חמש שנים ומכנסי
טרנינג שעוד כביסה אחת ויתפוררו.
היא נכנסה פנימה, טרקה את הדלת אחריה ונעלמה בתוך חדר השינה
שלי. כשהגעתי אחריה לחדר, ארון הבגדים היה פתוח וחצי תכולתו על
המיטה. אחרי עשר דקות נוספות היא מצאה מה שחיפשה - חצאית שחורה
פשוטה וחולצה כתומה מנצנצת שקנינו ביחד לפני שנתיים במכירה
מוזלת ושאף פעם לא לבשתי כי תמיד נראתה לי קצת יותר מדי.
"יאללה, תתלבשי", פקדה עליי ופנתה אל מדף עליו נמצאים כלי
האיפור שלי.
"אורית, נו, באמת..." אני מתחילה.
"לא", חתכה אותי, "אני לא מוכנה לשמוע. היום את באה אם את רוצה
ואם את לא רוצה. את באה בשבילי. אני רוצה אותך שם - ואת חייבת
לי!"
שלוש המילים האחרונות הן שהכריעו את הכף. באמת הייתי חייבת לה.
ואם יש משהו שחשוב לי בחיים האומללים האלו זה להחזיר חובות.
במיוחד חובות לחברות. משכתי קלות בכתפיי ונכנעתי.

כשהגענו למסיבה מצאנו די מהר את רונה ואת דניאל יושבות ליד
הבר, מחזיקות כוס משקה כל אחת ומשוחחות בעליזות עם הברמן.
התיישבנו לידן ואורית הזמינה יין לבן - את כל הבקבוק. היא
תכננה לחגוג הערב. אני - ניסיתי להתגבר על הרגשת הבדידות
והדכאון.
"אפשר לקבל דיאט קולה?" שאלתי את הברמן. הוא משך בכתפיו ופנה
למזוג.
"קרן, באנו לחגוג. לא שותים משקאות קלים הערב." פסקה אורית
וביקשה מהברמן להוסיף רום לכוס שלי. הוא עשה זאת בשמחה והגיש
לי את הכוס. כשהושטתי יד לקחת את הכוס ממנו גיליתי שהוא מחזיק
את הכוס בכוח ולא עוזב. הרמתי את מבטי לעיניו. היו לו עיניים
מדהימות. אפורות מעשנות, גדולות ומלאות הבעה. הוא חייך וקרץ
לי, ליטף באצבע אחת את אצבעותיי האוחזות בכוס ואז שחרר את
הכוס.  
הסמקתי. הפעם האחרונה שהסמקתי כך היתה כשהייתי בתיכון. מרוב
מבוכה סובבתי לו את הגב וקיוויתי שאף אחת מחברותיי לא הבחינה
במה שקרה. הרגשתי כמו ילדה קטנה. לא הצלחתי לזכור מתי התרגשתי
כך בזמן האחרון. השנים האחרונות היו עמוסות מאד ולחוצות מאד
ולא כל כך מצאתי את הזמן להתרגש. אולי זו היתה הבעיה שלי. אולי
אני צריכה לחפש יותר ריגושים. אולי...
"קרן, אנחנו הולכות לרקוד. את באה?" שאלה דניאל.
"לא. תלכו. אני ארקוד אחר כך." הרגשתי ממש את הלב שלי דופק.
חיכיתי עד שראיתי אותן רוקדות במרכז הרחבה ואז הסתובבתי לאט
בחזרה אל הבר. הברמן עמד בקצה הרחוק של הבר, מוזג משקאות לכמה
לקוחות שהגיעו, וזה אפשר לי לבחון אותו. הוא נראה טוב. לא
מהבחורים הצעירים השריריים והחטובים האלו שבחורות הזילו עליהם
ריר, אבל הוא נראה טוב. הוא הסתובב ותפס אותי בוחנת אותו.
שוב חייך אלי. שוב הסמקתי אבל הפעם לא הסתובבתי ממנו. חייכתי
חזרה. הוא בדק שאין אף לקוח שמחכה לו והתקרב אלי.
"קרן, נכון?" שאל.
"כן. איך אתה יודע?"
"שמעתי את החברה שלך קוראת לך. אני ירון."
"נעים מאד", אמרתי ולא ידעתי איך להמשיך.
"אז מה? את לבד?" הוא שאל. ישיר. הייתי צריכה להגיע להחלטה
מהירה - אני מעוניינת או לא?
"כן." החלטתי שכן. "כלומר, אני עם החברות שלי, אבל אה... כן".

"אני גומר את המשמרת עוד חצי שעה. את עוד תהיי פה? נוכל לדבר",
אמר.
"אני עוד אהיה פה", השבתי וידעתי ששום דבר לא יגרום לי ללכת
לפני זה.
"אני אמצא אותך", הבטיח ופנה לשרת לקוח שניגש לבר.
נרגשת פניתי משם והלכתי להתיישב ליד אחד השולחנות שהיו פזורים
בצד.

לאחר כשעה, כשירון לא ניגש אלי ולא נראה בשום מקום בחדר
התאכזבתי, והופתעתי מעוצמת האכזבה. אורית מזגה לי מעט מן היין
הלבן.
"הוא מדבר עם התקליטן", אמרה לי בשקט. הרמתי אליה עיניים
מופתעות והיא חייכה.
"ראיתי אתכם קודם מדברים", אמרה. המוסיקה השתנתה והפכה שקטה.
אורית הביטה מאחורי כתפי. "הוא מתקרב לכאן". הסתובבתי. הוא
התקרב אלי, והושיט את ידו. ללא מילים הושטתי את ידי אליו וקמתי
לרקוד איתו. הוא הצמיד אותי אליו וסובב אותי אל מרכז הרחבה.
היתה בינינו כימיה. הוא מצא חן בעיני. אני מצאתי חן בעיניו.
וזוהי התחלה.
"מצטער שהתעכבתי. המחליף שלי אחר." אמר. חייכתי אליו.
"זה בסדר." והשענתי את ראשי על כתפו. "אתה כאן עכשיו", לחשתי.
"כן, אני כאן עכשיו", אמר בחיוך. לעזאזל. לא התכוונתי שהוא
ישמע...

ריקוד רדף ריקוד, ולאחר כמה ריקודים התיישבנו לנו על ספה בקצה
החדר והתחלנו לדבר. להכיר. ללמוד.
גיליתי שהוא סטודנט לכימיה, בן 31, שהוא גר בדירה שכורה עם
שותפה כבר שנתיים ושהוא אדם שאוהב לגעת. מרגע שהתחלנו לרקוד
הוא לא עזב את ידי. כל הזמן מחזיק, מלטף, אפילו בהיסח הדעת.
גיליתי שזה מוצא חן בעיני. גיליתי שהוא מוצא חן בעיני.
מצאתי את עצמי נפתחת כלפיו בצורה שלא הרשיתי לעצמי כבר הרבה
הרבה שנים, וזה לא היה בהחלטה מודעת. הוא פשוט גרם לי לרצות
לספר לו, להרגיש בנוח לספר לו.
"גבירותיי ורבותיי, בנים ובנות. זה הריקוד האחרון לשנת 1999",
הכריז התקליטן, "החיבוק האחרון לשנת 1999. החיבוק שיוביל את
כולנו ישר אל תוך שנת 2000".
"בואי", אמר ירון ומשך אותי לרקוד.
הריקוד האחרון לשנת 1999, חשבתי לעצמי. איזו דרך נהדרת לסיים
שנה שהיתה כל כך כואבת עבורי, ואיזו דרך נפלאה לפתוח שנה חדשה.

הוא הצמיד אותי אליו, כאילו רוצה להרגיש את כל גופי אל מול
גופו. הרגשתי יד אחת שלו מלטפת את גבי ואת השניה משחקת בשערות
הקטנות שעל עורפי, ושוב הרגשתי את הכימיה החזקה בינינו.
התקליטן הנמיך מעט את המוזיקה והחל לספור בקול רם: "עשר, תשע,
שמונה..."
ירון הרחיק את ראשו מראשי, עדיין מחבק אותי קרוב קרוב, עיניו
הביטו היישר לתוך עיניי.
"... שבע, שש, חמש..."
הוא הסיט את מבטו לעבר שפתיי והחל להתקרב לאט לאט.
"... ארבע, שלוש, שתיים..."
פתאום נדמה היה לי שכל העולם עומד. מחכה. שפתיו של ירון היו
רחוקות מרחק שערה משפתיי והרגשתי את כל גופי מחכה בציפייה.
"... אחת", הוא לחש ונשק לי.
העולם הפסיק להתקיים. האנשים היחידים שהיו קיימים בו היו ירון
ואני. שפתיים מול שפתיים, לשון מול לשון.
זהו. לזה חיכיתי.
שלושים שנה חיכיתי ולא ידעתי אפילו למה אני מחכה.
עד עכשיו. פתאום הכל היה ברור לי. מכאן הכל משתנה. אין יותר
בדידות. אין יותר לבד.
הרמתי את ידי אל עורפו של ירון וחיבקתי אותו קרוב קרוב אליי,
לא רוצה לתת לנשיקה המדהימה הזו להסתיים, לא רוצה לשחרר את
התחושה הנפלאה שמצאתי.
אבל לכל דבר יש סוף, וכשנגמר לנו האויר היינו חייבים להתנתק זה
מזו.
"בואי נצא מכאן, נלך לטייל או משהו."
"בסדר", השבתי, "תן לי רק להיפרד מהחברות שלי, שלא ידאגו לי".
הוא הנהן והשיב שיחכה לי ליד הבר.
מצאתי את אורית, רונה ודניאל ישובות ליד השולחן, מתבוננות בי
במבט משועשע.
"קרן, כל הכבוד", סנטה בי דניאל.
"כן, היה לי קשה להאמין שזו את", הוסיפה רונה בחיוך. "מי הוא?
ספרי." דרשה.
הסתכלתי עליהן בחיוך יודע ואספתי את חפציי.
"זה ירון - בעלי לעתיד". אמרתי והסתובבתי אל אורית. "תודה",
אמרתי לה. בלעדיה לא הייתי יוצאת מהבית היום.
"תבלי", היא אמרה לי וזה בדיוק מה שתכננתי לעשות.





נכתב לסדנה מס' 41.
בהמשך (לאחר סדנה מס' 50) הפך להיות הסיפור הראשון בטרילוגיה.
ההמשך: http://stage.co.il/Stories/462343







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לא צריך להאמין
באלוהים כדי
להאמין באלוהים.


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/4/05 18:08
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דיילי גלבר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה