(כן נו... אני יודעת- http://stage.co.il/Stories/466805)


אחרי שאתם שוכבים את לא בוכה
אין לך באמת סיבה לבכות... אתם גם לא באמת שוכבים.
את שוכבת על הגב על המיטה הזוגית שלו והלחיים שלך יבשות
לחלוטין. הפעם, זה אפילו קצת מתסכל אותך.
הנוכח שלך, שוכב עם הראש לידך על הכרית ומלטף לך את הבטן
החשופה. המגע שלו לא גורם לך להרגיש כלום אבל הוא גם לא רע, אז
את נותנת לו, את יודעת שמבחינתו ככה זה הכי עדיף.
תרשימי זרימה.

לפעמים כל-כך כואב לך הלב שאת בטוחה שאפשר למות מאהבה ואז את
מסבירה לעצמך בראש כמה המחשבה הזאת מגוחכת.
לפעמים מרגישה כאילו את שתיים, הבוגרת והילדה הקטנה, אתן
יושבות אחת מול השנייה והבוגרת אומרת שהגיע הזמן להכיר בכמה
אכזרית המציאות ושהאהבה כמו אהבה היא לא סרט שחור-לבן והילדונת
מביטה בה בעיניים דומעות ומבקשת רק עוד רגע אחד קטן...
של תמימות.

את נושקת לגבר ששוכב לידך על המצח, מעיפה בו עוד מעט בוחן,
לובשת תחתונים שחורים וחולצת קורס גדולה שמזמן אבד לה השימוש
ויוצאת למרפסת, מתיישבת על האדן עם הרגליים בחוץ והראש על
הסורגים, כשתתרוממי יהיה סימן אבל עכשיו כשאת יושבת ומסתכלת על
האורות הזוהרים של העיר זה בסדר, שום דבר לא מכאיב דרך מסגרת,
שום דבר לא פוגע מאחורי החומה.
את אומרת לעצמך שמחר יהיה טוב ואם לא טוב אז לפחות בסדר ואם לא
בסדר אז לפחות תקומי בבוקר ותוכלי להגיד שקמת ואת באמת נושמת.
למרות שלפעמים המחשבה הזאת לא נראת לך הדבר הכי חיובי בעולם.
אז את שואפת לריאות אוויר מלוכלך ונגוע, נגוע בכל הזיכרונות
שלך והריחות שלך והגברים שלך והגעגועים שלך...
הכל דחוק לפינה הקטנה ההיא שסגרת בנשמה למה שקרה אתמול או אולי
שלשום או אולי לפני
לוח השנה שלך הלך לאיבוד והשעון התקלקל ואת רק רוצה שדברים
יסתדרו בשורה הגיונית, המסדר הצבאי האישי שלך לא מדוגם
ואת, מפקדת צעירה ומבוהלת.

כשתחזרי לחדר הוא כבר יישן, את תסתכלי עליו ותחבקי את הגוף
כשתעבור בך צמרמורת של- 'אני לא זוכרת מי היה כאן אתמול ולא
אכפת לי מי יהיה מחר.' תכנסי למיטה, תניחי את הראש על החזה שלו
ותעבירי עוד לילה אפור מחוסר חלום.



8.7.05- באמת שבסך הכל ממש עצוב לי.