(שרבוט)

אחרי שאתם שוכבים את בוכה, שוכבת בתנוחת צלובה על המזרון הענק
שלו ובוהה בחושך בלונג על הקיר. לשניהם יש לונג על הקיר ולך
בכל סיטואציה אין אוויר ואין תמימות.
לאט לאט העיניים שלך מסתגלות לחושך ואת מנגבת את הלחיים ותוהה
עד מתי תחיי ככה, עד מתי תקברי את עצמך כל-כך עמוק בכל התעתוע
הזה. הזיכרון התערבב עם המציאות ועם הפנטזיה.
יבש לך בגרון והבקבוק החצי מלא ליד המזרון לא באמת מצליח
להרטיב לך את הגרון, אולי כי היובש הזה מזמן הרבה יותר פנימי.
את קמה לבסוף, שומעת את הזרם במקלחת שוטף אותו, תוהה אם זה
באמת משנה מי זה הוא או שכולם כבר הפכו עבורך לצללים.
מדליקה את האור ומוצאת את התחתונים המשובצות, לובשת ג'ינס
וגופייה אדומה ומבטיחה לעצמך שבהזדמנות הראשונה את נגמלת. אולי
מחר, כן, מחר יהיה יום טוב להפסיק להכאיב לעצמך או אולי להיכנע
לכאב הזה (רק עד שיעבור), להיכנע לארבעת העיגולים הזוהרים על
הלונג שזועקים לך שזה לא הפתרון... לא פה, לא שם. להפסיק
להדחיק.

לשניהם יש לונג על הקיר, ליד החלון ואותו ריח ישן ומוכר של
מצעים עייפים ואותו חיבוק ומבט מפונק-עייף על הבוקר כשהם
מבקשים עוד חצי שעה לישון... נורא מוקדם.

את מחייכת לעצמך בעצב ומוציאה מראה קטנה, צובעת את העיניים
בורוד מהול בשחור משוחזר שנמרח כבר מזמן. מרססת על עצמך ריחות
של זהות אבל יודעת שהריח שלך לא נדבק כבר לשום מקום וכבר המון
זמן אף אחד לא מתגעגע לנשום אותו...
לרגע את מספיק מרחמת על עצמך כדי שתעבור לך מחשבה בראש שמעולם
אף אחד לא התגעגע.
בתוך תיק גדול, בתוך אלבום חדש-ישן שוכנים כל הזיכרונות שלך...
זה לא רע להציץ וגם לא טוב, הכל הפך מזמן לחסר כיוון והגדרה.
מה שצולם לפני שבועיים חסר משמעות כמו גם לפני שנה וגם לפני
שנתיים, הכל איבד ת'מיקום. מישהו גזר לך את כל החלקים של הפאזל
הזה לא נכון, זה קצת חבל. אבל את יודעת, חבל על מי שמת.
את רק אומרת לעצמך שהכל בסוף שוקע והכל בסוף מתאחה ושחיוכים
אמיתיים לא חייבים לבוא מאושר טהור, אולי רק מכוונות טובות.
מגבר חצי זר שנכנס לחדר ומחייך אלייך, הוא לא יודע שבכית, גם
ההוא של הלונג השני לא יודע שהיית כמעט תמיד בוכה אחרי.
את שואבת ממנו את האושר הסתמי של הבועה הזאת שבה הכל בסדר כי
אתה מאמין שאין שום דבר רע... נועלת מגפיים שכעט מספרות
סיפור...
והולכים.


11.4.05