זוהי יצירה מס' 9 בסדרת A Breath of Life.
ליצירה הראשונה בסדרה: http://stage.co.il/Stories/418233

"חשבת כבר על החתונה שלכם?" פנתה מיקאמי אל רייג'ין באחד מימי
הסתיו הקרירים, בהם הבריחה הרוח את כולם אל ביתה של האלפית,
כרגיל.
"החתונה?" הסמיקה רייג'ין וצחקה מעט במבוכה, "הו, מיקאמי! לא
מעט מוקדם לחשוב על כך?"
"מוקדם?!" עיניה הכחולות של מיקאמי התרחבו בפליאה, "אבל,
רייג'ין! יוטה נתן לך את טבעת האירוסין כבר מזמן!"
"10 ימים זה לא "מזמן", מיקאמי..." גיחכה נאוקו שלידה.
"עדיין!" מלמלה מיקאמי המסמיקה בבושה, "באמת, אני מצפה כל כך
לחתונה שלכם!"
"וזה מחמיא לי מאוד, מיקאמי," חייכה רייג'ין בחביבות.
"יש לי רעיון! אולי אני ומיקאמי נארגן את החתונה שלך, ואז הכל
ילך מהר יותר כמו שהיא רוצה!" צחקה נאוקו, אך עיניהן של מיקאמי
ורייג'ין נצצו למשמע הרעיון. "... זה רעיון נהדר, נאוקו!"
"ברצינות?" מצמצה נאוקו בבלבול, "אבל רק צחקתי איתכן..."
מאוחר יותר באותו יום, כאשר חבריהם של יוטה ורייג'ין חזרו
לביתם, פנתה רייג'ין להעלות את נושא החתונה באוזניו של יוטה.
בחיוך מאושר גם סיפרה לו, כי חברותיה מיקאמי ונאוקו הציעו
לתכנן את החתונה במקומם.
"ה... החתונה?!" הסמיק יוטה במבוכה, "מי אמרת שהעלה את
הרעיון???"
"נאוקו הציעה זאת," חייכה רייג'ין, "נחמד מצידה ומצד מיקאמי
להתנדב, לא?"
"א... אהה," הייתה כל תשובתו של יוטה, שהפנה את מבטו בבושה, לא
שש במיוחד להראות את העובדה שהוא אכן מתרגש מעניין החתונה
הזאת.
"הן טוענות שזה יגרום להן להנאה רבה, לתכנן את החתונה שלנו,"
קרבה רייג'ין אל יוטה ושילבה את זרועה בשלו, "וכך גם יהיה לנו
יותר זמן פנוי. אתה יודע מה אפשר לעשות בהרבה זמן פנוי?"
"הממ..." מלמל יוטה בחוסר-אכפתיות, עד שרייג'ין משכה קלות
בחולצתו כשהיא מנמיכה את קולה הרך: "אל תעשה את עצמך מתעלם.
אני יודעת על מה אתה חושב."
"באמת?" חייך יוטה חיוך ערמומי מעט לעברה בהרמת גבה ספקנית,
"אני לא חושב שאת יודעת."
"הו כן?" חייכה רייג'ין, יודעת היטב מה ישכנע אותו.
"אה...! רייג'?" מלמל יוטה בהפתעה מבעד לשפתיה הרכות של
רייג'ין שנישקו אותו.
"ממ?"
"ניצחת."

"ממ... סקרמורי...?"
הערפד תכול-העיניים התרחק קלות משפתיו של אשירו, מביט בו במבט
מודאג.
"דקרתי אותך שוב עם הניבים?" שאל בלחש, "אני מצטער..."
"זה לא זה, טיפשון," חייך אשירו וליטף את לחיו באהבה.
"אז... מה קרה?" הנימה המודאגת שבקולו של סקרמורי עוד לא
חלפה.
"רציתי לשאול... משהו..." הסמיק אשירו במבוכה, "שחשבתי עליו
כבר הרבה מאוד זמן..."
"הא?" מצמץ חברו בבלבול, "אוקי, בזמנך החופשי..."
"אממ... סקרמורי... אני..." מלמל אשירו בבושה והסיט את מבטו
הסגול והנבוך ממנו, "רציתי לשאול אם... כלומר מה דעתך ש...
ש..."
"ש... מה?" הביט בו סקרמורי במבט שואל.
אשירו בלע את רוקו והמשיך בקול חלש:"שאתה ואני... זאת אומרת...
ש... שניתן ליחסים בינינו... אתה יודע..."
"אה... לא, אני לא יודע", חייך סקרמורי במבוכה, "מה אתה מנסה
לומר, אשירו?"
"אני..." פניו של אשירו האדימו עד לשורשי שיערו הירקרק, "אני
מנסה לשאול אותך... אם תינשא לי."
עיניו הכחולות של סקרמורי התרחבו, וניביו נצנצו בפיו אשר נפער
בתדהמה.
"א... אשירו..." הצטרד לפתע הערפד, והשתעל מעט כדי להחזיר
לעצמו את קולו האבוד אי שם בתוך גופו הלוהט מהתרגשות, "אתה
רציני? אתה... באמת חושב שזה..."
"... יכול להצליח?" כעת הצליח אשירו להרים את עיניו הסגולות אל
סקרמורי ההמום, "מדוע לא, סקרמורי? אני... אני אוהב אותך...
אתה יקר לי יותר מהכל. הייתי מאושר לבלות את חיי הנצחיים
איתך..."
"אבל... אשירו..." מלמל סקרמורי במבוכה, "אתה לא חושב שזה פזיז
מדי? כלומר, אנחנו לא בני-תמותה, אתה יודע... אתה בטוח שזה מה
שאתה רוצה? לחיות לנצח עם ערפד שאתה מכיר רק שנתיים?"
"אני מכיר אותך היטב, סקרמורי. שנתיים או לא, אני יודע מה טוב
בשבילי," התעקש אשירו.
בנקודה זו התיישב סקרמורי במקומו, נועץ מבטו ברצפה כשהוא שקוע
במחשבות.
"הבנתי," לחש אשירו בעצב, "אתה לא בטוח שזה מה שאתה
רוצה."
סקרמורי לא השיב, אולם מבטו האומלל הבהיר בהחלט את תשובתו.
"אני מצטער, סקרמורי. לא הייתי צריך לשאול אותך בשלב זה..." קם
אשירו ממקומו וסידר מעט את הקימונו שלגופו כשהלך לכיוון הדלת.
רק כשהחליק שוב את כפות רגליו אל כפכפי העץ היפניים שלו, הרים
סקרמורי את עיניו התכולות ושאל בבהלה: "אשירו? אתה בסדר?
אני... אכזבתי אותך, נכון?"
"לא, לא אכזבת אותי בכלל," מלמל אשירו בשקט, ויצא מן הלופט
שלהם בנקישת עץ על אבני המדרכה.
"סליחה, אשירו..." לחש סקרמורי ללא קול, כשראשו מורכן שוב
בעצב.

העיר הייתה שקטה ושלווה למראה, לפחות באזור בו עבר אשירו
בטיולו הלילי.
אולם למרות זאת, ואולי בגלל זאת, חש אשירו תחושה מוזרה בתוכו.
הוא כן התאכזב מדבריו של סקרמורי. כל כך ציפה שיסכים, שיגיד
את המילה הבודדה שתהפוך אותו, את אשירו, לאלף המאושר ביותר עלי
אדמות...
אבל לא היה זה הדבר היחיד המוזר שהרגיש.
אשירו האט את צעדיו, והביט סביבו מדי פעם בחשש קל. האם עוקבים
אחריו?
לא, זה לא ייתכן. אז מדוע הוא מוטרד מזה כל כך? משהו רע עמד
להתרחש, והוא ידע זאת. אך לא ידע מה וכיצד יקרה הדבר.
הוא התקרב בדממה אל עץ הסאקורה שתעלות המים סבבו אותו מכל
צדדיו, והביט במים החולפים מול עיניו.
אנדראינה וג'יגוקו כבר התארסו. רייג'ין ויוטה עומדים להתחתן.
הכל סביבו זרם, אפילו המים שבתעלות, חוץ ממנו. הוא היה תקוע
היכן שהשאיר את עצמו, בשלב זה של יחסיו עם סקרמורי אושיין, ולא
היה דבר שיכל לעשות כדי לשנות את המצב.
רק סקרמורי יכול היה לשנות משהו כעת, אילו רק רצה בכך...
תנועה חרישית מאחורי הגזע לכדה את תשומת לבו. אשירו נטה מעט
הצידה כדי להביט מאחורי העץ, ולרגע חשב כי הוא מדמיין זאת
בלבד, וכי לא באמת נשמע שום רחש מאותו הכיוון... עד שהבחין
בה.
דמות נמוכה ודקיקה, עטוית ברדס שחור וארוך אשר כיסתה אף את
כפות רגליה, עמדה שם בחשיכה. אילולא היו פניה מכוסים בבד כהה,
היה יכול אשירו לראות כי היא מביטה בו. למעשה, הביטה בו כבר
זמן רב לפני שגילה אותה.
"האור והאופל..." לחשה הדמות בקול שקט ונמוך, "נידונו להיחרב
בדמותם, או לחיות לנצח זה בדמותו של זה."
"סליחה?" אשירו התקרב מעט אל הדמות הכהה, ושאל בשנית: "נדמה לי
שלא שמעתי אותך כראוי..."
"אינך יודע על מה אני מדבר, אלף?" גיחוך מסוים הופיע על שפתיו
של מי שהתגלה כנער צעיר, אשר מחצית פניו העליונה כוסתה בבד
הברדס ומחצית פניו התחתונה הייתה חיוורת עם סימנים משונים
ושחורים.
"אל דאגה..." לחש הנער, וחיוכו הזדוני התרחב מעט, "עוד תדע."
"מה אתה עושה כאן לבדך?" שאל אשירו, אשר החל לפחד מעט מן
הפסיכי הקטן, "אוכל לעזור לך במשהו?"
"לעזור... לי?" הרים הנער את ראשו מעט, "אינך מסוגל לעזור
לעצמך. אתה חסר-אונים אל מול גורלך הנצחי, אלף. הגיעה השעה
שתפסיק לסמוך על אחרים."
"על מה אתה מדבר?" קולו של אשירו רעד מעט בבהלה. כיצד ידע הנער
שהוא חסר-אונים? האם דיבר אל עצמו מבלי לשים לב?
"לך לישון עכשיו."
ידו החיוורת של הנער התרוממה מתוך קפלי הברדס השחור, ובהינף
שתי אצבעות עילף את אשירו מיד. אשירו התמוטט אל המדרכה
מחוסר-הכרה, ראשו נחבט באבנים.
"שעתו של התוהו הגיעה!" צחק הנער בפסיכוטיות, והסתלק משם
חרישית כשהוא משאיר אחריו אלף חסר-אונים מעולף על גדת התעלה,
ותוצאתו של אותו קסם אפל, שאיש לא היה במקום כדי להבחין בו.

"בוקר טוב, אהוב שלי..." ליטפה רייג'ין את לחיו החמימה של
אשירו.
הוא פקח את עיניו באיטיות והביט סביבו. היכן היה, לעזאזל?!
לא היה זה החדר שלו. הוא ידע היכן הוא נמצא, ולשם שינוי, זה לא
מצא חן בעיניו בכלל הפעם.
"ריי... רייג'ין!" הביט בה בהפתעה, מסמיק לנוכח העובדה שכל מה
שלבשה האלפית היה שמיכה דקיקה בלבד...
"מה אני עושה פה?!!" קם אשירו ממקומו באימה, "רק אל תגידי לי
שהשתכרנו ו... ועשינו דברים שאנחנו לא אמורים לעשות!!!"
"מה אנחנו לא אמורים לעשות?" מצמצה רייג'ין בפליאה לעברו, לא
מבינה על מה כל ההתרגשות, "מה קרה לך פתאום? אנחנו מאורסים,
שכחת?"
"מ... מאורסים?"
"חלמת חלום רע?" חייכה אליו רייג'ין בסלחנות, "מובן שאנחנו
מאורסים!"
"הו, אני חושב שהחלום הרע רק התחיל..." מלמל אשירו בכאב ושפשף
את עיניו התשושות, מצפה להתעורר אל תוך המציאות, בה הוא אינו
מאורס לשום אלפית בשם רייג'ין... אך הדבר לא הניב את התוצאה
המיוחלת.
אשירו הרחיק מעט את כפות ידיו מעיניו, והביט בהן ממושכות. מה
שהוא ראה שם לא מצא חן בעיניו כלל.
ידיו היו מחוספסות ומחודדות-ציפורניים, ועורו החיוור נראה לו
לפתע מעט יותר מדי שזוף. הוא זיהה את הידיים האלה, והן בוודאי
לא היו שלו.
"הכל בסדר?" שאלה רייג'ין בדאגה, "קרה משהו, יוטה?"
'אוי לא.'
אשירו רץ משם אל חדר האמבטיה של רייג'ין ויוטה, והביט במראה.
פניו של יוטה החזירו לו מבט צהוב ומבוהל עד מוות.
"אאאההה!!! מה קורה כאן?!" נשמעה צעקתו של אשירו עד לחדר
השינה, "מה עובר עלי?!"
רייג'ין רצה בעקבותיו והישירה אליו מבט סגול-כחול ומודאג
למדי.
"אתה מרגיש טוב, מתוק שלי?" הניחה רייג'ין יד שזופה ורכה על
מצחו, "אני חושבת שכדאי לקרוא לריקו..."
"אני לא צריך את ריקו!!!" התייפח אשירו בדמות יוטה, "אני צריך
טיפול פסיכיאטרי..."
"שש... יהיה בסדר..." ליטפה רייג'ין את ראשו השחרחר, "תחזור
למיטה, טוב? אני אלך להביא מישהו שיעזור לך."
"טוב..." מלמל אשירו בתסכול, וחזר אל הפוטון בצעדים כבדים.

כצפוי, ריקו היה ה"עזרה" לה חיכה אשירו- ואשירו ידע שריקו לא
יוכל לעזור לו הפעם. ריקו היה המרפא שלהם- לא פסיכיאטר...
"שלום, יוטה," הביט בו ריקו במבט טורקיזי וקד בנימוס. אשירו
השיב לו הינד ראש קל, כיוון שחשש שאם יקוד קידה עמוקה יותר,
יתעלף מרוב לחץ.
"ספר לי," התיישב ריקו לפניו ונעץ בו את עיניו החדות, "מה קרה
כשהתעוררת היום בבוקר? אני רוצה לשמוע זאת מפיך."
"אתה בוודאי לא תאמין לי, ריקו..." אמר אשירו, "אבל... אני
פשוט לא הייתי אני."
"את זה ידעתי מהשניה שנכנסתי לכאן," ענה ריקו להפתעתו של
אשירו, "יוטה לעולם לא היה נד בראשו לפני מישהו."
"אז... אתה מבין אותי, נכון?!" אחז אשירו בכתפיו של ריקו
בייאוש, "זה אני, אשירו! אתה יודע שזה אני!!!"
"עכשיו, את זה לא ציפיתי לשמוע," עיניו של ריקו התרחבו מעט,
בהבעה שאשירו יכל לפרש כתדהמה כלשהי, "אשירו... זה באמת אתה?
מה אתה עושה בגוף של יוטה?!"
"הלוואי שידעתי!" בכה אשירו אל כתפו של ריקו, מרטיב את בגדו
בדמעות נוצצות, "רק אתמול הייתי עצמי... היה לי ריב קטן עם
סקרמורי... אז יצאתי לטיול לילי כדי לנקות את המחשבות...
ו..."
"ו...?" ריקו האזין בסבלנות.
"היה שם... מישהו," אשירו פסק לרגע מלבכות, וניסה להיזכר באותו
נער חיוור עטוי ברדס, שפגש אמש.
"מישהו?"
"כן..." אמר אשירו בשקט, "נער צעיר... לא יותר מבוגר ממך,
ריקו... והיה לו ברדס שחור וסימנים מוזרים על הפנים... הוא...
הוא אמר לי..."
"מה הוא אמר לך, אשירו?" כעת היה ריקו יותר מסוקרן מאי פעם.
"משהו על זה שהאור והאופל נידונו להיחרב..." אשירו התאמץ
להיזכר בדבריו של הנער, "בדמותם, או שיישארו לנצח זה בדמות
זה."
בנקודה זו הרים אשירו את עיני-היוקאי הצהובות והחדשות שלו אל
ריקו, ושאל בלחישה: "מה לדעתך זה אומר, ריקו?"
"אני לא יודע... עדיין..." ריקו נראה מרוכז למדי בדבריו, "הוא
אמר משהו נוסף?"
"שהגיעה השעה ש... אלמד לסמוך על אחרים," הוסיף אשירו חרישית,
ועיניו הושפלו.
"מדוע הוא אמר דבר כזה, לדעתך?" שאל אותו ריקו. אשירו שתק כמה
דקות, ואז השיב בשקט: "זה בוודאי בגלל ש... הייתי כל כך
חסר-אונים אתמול. הייתי כולי תלוי בתשובתו של סקרמורי ל..."
"תשובתו של סקרמורי למה?"
"אני... שאלתי אותו אם הוא..." לחש אשירו, "מוכן להינשא לי."
ריקו פלט שריקת הפתעה, ואז השיב: "ואיך בדיוק בעל-הברדס הזה
ידע מה קרה ביניכם? אני מניח שלא סיפרת לו את זה מלכתחילה,
נכון?"
"נכון," הרים אשירו את עיניו לפתע, "לא אמרתי לו דבר. איך הוא
ידע ש...?" את המשפט האחרון נדמה היה כי אמר לעצמו.
"טוב, נחשוב על זה אחר-כך," אמר ריקו בטון ענייני, "כרגע כדאי
לחשוב יותר על איך לא להדאיג יותר מדי את האחרים עם "שינוי
הצורה" הקטן שעברת."
"כן... אתה צודק," אמר אשירו, ומיד הוסיף "תגיד, אתה חושב שגם
יוטה התחלף איתי? כלומר, שאולי הוא נמצא כרגע בגוף שלי?!"
"אני לא יודע," אמר ריקו, "ויש רק דרך אחת לברר זאת."
אשירו קם על רגליו, או ליתר דיוק - על רגליו של יוטה, והשיב
בנחישות: "קדימה. בוא נלך!"
"אתה מבין שהעובדה שתראה את עצמך מתנהג מוזר כל כך..." הביט
לעברו ריקו בגבה מורמת, "עלולה להכניס אותך למצב קצת...
מטורף?"
"ריקו, אם לא אראה מה עבר על דמותי האמיתית..." חייך אשירו
בעצבנות, "אז באמת תוטרף עלי דעתי."

למזלם, היה סקרמורי ישן כשהגיעו אל הבית, מה שאמר שבוודאי לא
הספיק להבחין בשום שינוי שחל במקום מאז אתמול בערב.
כצפוי, פתח להם סקרמורי בעיניים עצומות-למחצה ושיער קופצני
למדי, ומלמל לעברם משהו שיכל להישמע כמו: "יו... חבר'ה... מה
קורה?"
"אשירו בפנים?" שאל ריקו במהירות, וסקרמורי שפשף את עיניו
התכולות והתשושות כשהשיב: "כן... בטח ישן חזק, כרגיל... מה
רצית ממנו?"
"זוז בבקשה הצידה, חבר," דחף ריקו את סקרמורי בעדינות הצידה
כשנכנס פנימה, מותיר את נעליו בכניסה כשהוא פונה לעבר דמותו של
אשירו, שישנה שינה עמוקה באיברים פרושים על המזרן, קווצות של
שיער ירקרק סתורות על מצחה.
"גם אתה רוצה לפרוץ ללופט שלנו?" מלמל סקרמורי לעבר
אשירו-בדמות-יוטה, שהביט בו בבלבול, לא יודע כיצד להגיב. כיצד
יוטה היה מגיב במקומו?
"אה... כן. זוז!" ניסה אשירו לומר בקול תוקפני, אך כל מה
שהצליח לומר היה לחישה אומללה למדי. למזלו, סקרמורי היה עייף
מכדי לתהות מדוע הוא עונה כך, ורק נאנח בתשישות וסימן לו
להיכנס כבר.
"אשירו... אשירו!" ניער ריקו את כתפו של אשירו (זה שישן,
כמובן), אך התגובה לה זכה לא הייתה סימפטית במיוחד...
ידו של האלף נשלחה קדימה במהירות הבזק, לוכדת את צווארו של
ריקו בין אצבעותיה ומאיימת עליו בחניקה רצחנית.
"ריקו!!!" נבהל אשירו-בדמות-יוטה, וגם סקרמורי התאושש מעייפותו
ורץ קדימה, מנסה להפריד בין השניים, כשלפתע פקח האלף את עיניו
הסגולות, מביט בריקו בעירניות מוחלטת ומסנן בזעם: "לאף אחד,
פרט לרייג'ין, אין את הזכות להישאר בחיים אחרי שהוא מעיר אותי
בבוקר."
'אוי לא.' הבין אשירו שבתוך גוף היוקאי, 'באמת התחלפנו. יוטה
נמצא עכשיו בגוף שלי!!!' מחשבה זו עוררה בו צמרמורת של אימה.
לבסוף הניח יוטה לצווארו של השדון, וזה השתעל בחוזקה לפני שיכל
לנשום שוב באופן נורמלי.
"תקשיב, אנחנו צריכים לדבר איתך," אמר ריקו במהירות, בקול צרוד
מעט, "זה דחוף!"
"איתי? בבוקר?" גיחך יוטה-בדמותו-של-אשירו, "לא למדת כבר שיש
לי מצב רוח תוקפני בבוקר? יותר מהרגיל?"
"תוקפני?!" הביט בו סקרמורי בגבה מורמת בהפתעה, "אתה?!"
משוכנע כי אמר זאת בציניות, לא הגיב יוטה... וטוב שכך.
"פשוט בוא איתנו," הישיר אשירו מבט צהוב ועקשן לעברו, רומז לו
שכדאי לו לשתוק ולבוא. כשפגש יוטה בעיניו שלו מביטות בו, נאלם
דום, עורו החיוור ממילא של אשירו מחוויר אף יותר. חסר-יכולת
לדבר, נגרר אחר דמותו-שלו וריקו אל מחוץ לבית, מותיר אחריו
ערפד מבולבל ונדהם מכל הסיטואציה...

"אתם עובדים עלי, נכון?!" נשמעה צרחתו של יוטה מפיו של אשירו,
"תגידו לי שאתם עובדים עלי!!! זה איזה תכסיס מלוכלך של קסמים,
נכון?! נכון?!"
"הלוואי שזה היה משהו שיכולנו לפתור, יוטה," נאנח אשירו
בייאוש, שלא תאם את דמותו של יוטה כלל.
"כדי להחזיר הכל לקדמותו..." הרים אליו ריקו את עיניו
הטורקיזיות והמלוכסנות, "נזדקק לעזרתך."
"עזרה? אני?!" צחק יוטה בעצבנות, "אני בכלל לא מבין מה קורה
כאן!!! מישהו פסיכוטי עם ברדס מגוחך מגיע לפה ועושה את כל זה?!
איך?! אף אחד לא ראה את זה קורה? אין מי שיודע מה הצוציק הזה
עשה בכלל?!"
"אם היינו יודעים, הכל היה פשוט הרבה יותר," הסביר ריקו
בשלוות-נפש, "בכל מקרה, אתה יודע מה הדבר הראשון שנצטרך לעשות
בקשר לזה, נכון?"
"למצוא את הילד הזה ולפרק לו כל עצם בגוף?" משפט זה נשמע מפחיד
הרבה יותר כשנאמר בקולו ומפיו של אלף יפיפה ותמים כאשירו...
"לאאא..." נאנחו ריקו ואשירו בייאוש.
"נצטרך לשתף פעולה כדי שאיש לא ישים לב שמשהו השתנה. מבין?"
פנה אליו אשירו, "אני אצטרך להתנהג כמוך, ואתה..."
"הו לא, אני מבין לאן אתה חותר!" התרחק ממנו יוטה באימה, "אני
בשום פנים ואופן לא הולך להתנהג כמוך!!!"
"אין לנו ברירה, יוטה!!" דיבר אליו אשירו נואשות, מראה פניו
מביעים חולשה שהעבירה בו חלחלה, "זה רק לבינתיים, עד שנמצא את
הילד, או עד שנגלה איך להחזיר אותנו למי שהיינו..."
"פאק," קילל יוטה בעצבנות, גורם לאשירו להיבהל מלראות את עצמו
מדבר כך.
"אז... אתה איתנו, או לא?" שאל ריקו, ויוטה השתתק, מהרהר
לעצמו.
"טוב, שיהיה," פלט לבסוף, מחזיר את החיוך לפניו של אשירו... או
יותר נכון, אל פניו שלו.
"אוי," מלמל יוטה, "אל תחייך. אני לא מחייך."
"אה... כן, כמובן!" התבלבל אשירו, והתנצל מיד.

הו, מה היו עושים השניים ללא יכולתו המדהימה של ריקו להמציא
תיאוריות רפואיות תוך דקות ספורות, ולשכנע את שאר העולם להאמין
בהן תוך פחות משלושה משפטים!
בחזרתם אל ביתם של יוטה ורייג'ין, הסביר ריקו לרייג'ין על
ה"תופעה" של יוטה, וכשהשתמש בנימת קולו הרצינית והסמכותית, לא
יכלה רייג'ין שלא להסכים עמו, למרות שלא הייתה בטוחה כי היא
אכן מבינה את דבריו.
"אז אתה אומר שזו הפרעה נפשית זמנית?" חזרה רייג'ין על דבריו
בחשש, "אתה בטוח שזה יעבור לבד?"
"אין לי ספק, רייג'ין," הנהן ריקו, "זה נגרם כתוצאה מלחץ בסך
הכל. זה יעבור מעצמו תוך זמן קצר אם הוא לא יתעסק בעניינים כמו
החתונה שלכם יותר מדי. בסופו של דבר..." טפח ריקו על ידה של
רייג'ין כשקם ממקומו, "את תקבלי את יוטה שלך בחזרה, עם כל
האגרסיביות שבו."
"תודה, ריקו..." ניסתה רייג'ין לחייך מעט. ריקו קד בפניה, ויצא
מן הבית בתחושת הקלה עצומה. לאחר שהצליח לשכנע את רייג'ין
בתיאורית אי-השפיות-הזמנית, דרכו לשכנע את סקרמורי כבר סלולה
בפניו. אם יכניס מספיק מושגים מקצועיים שאין סיכוי שהערפד
יבין, יוכל לשכנעו אפילו בכך שהשמיים יפלו באותו ערב.

"טוב, נראה שריקו יודע מה הבעיה!" נאנח סקרמורי בייאוש כשסגר
אחרי שדון-המרפא את הדלת, "לפחות מישהו מבין מה הולך כאן, כי
אני בטח שלא מבין..."
יוטה מלמל "המפף" מתוסכל כשנשען, כהרגלו, אל פינת החדר ובהה
בקיר.
"תראה, אשירו," פנה אליו הערפד במבט רך, "אני לא יודע מה בדיוק
קורה איתך כרגע, אבל מה שזה לא יהיה... אם זה בגלל מה שאמרתי,
אז אני מצטער. באמת."
"הממ?" יוטה הביט בסקרמורי לרגע, מסוקרן מעט, "מצטער? מה כבר
אמרת?"
"הא?" מצמץ סקרמורי בבלבול, "אתה לא זוכר?!"
"זוכר מה?" השיב לו יוטה בשאלה נוספת.
סקרמורי נאנח בשנית, וקם על רגליו כשמלמל: "לא משנה. עזוב.
אולי זה לא בדיוק הרגע הטוב ביותר לדבר על זה."
"מ'שתגיד," מלמל יוטה והשעין את ראשו על הקיר לידו, מחזיר את
מבטו אל הקיר שמולו.
סקרמורי בהחלט היה מבולבל למדי מכל העניין - התנהגותו של אשירו
הדאיגה אותו, וגם העובדה ששכח את תגובתו להצעת הנישואין שהציע
לו יום לפני כן, הייתה מטרידה למדי.
'ריקו אמר לי להתנהג בסלחנות כלפיו אם אני רוצה שהוא יחזור
להתנהג כרגיל,' הרהר סקרמורי, 'אולי כדאי שאתעלם ממה שקרה
אתמול, לפחות לבינתיים. ייתכן שזה מה שמטריד אותו כל כך...
ואולי, הוא לא רוצה לדבר איתי בכוונה?'
מחשבה זו העבירה בו צמרמורת קלה. אשירו היה האדם האחרון
שינתק איתו קשר בגלל דבר כזה. לכן האמין כי זהו שלב זמני בלבד,
כפי שאמר ריקו - אולם את שאר ההסבר של השדון, משהו בעניין
"מצבים נפשיים מוזרים ופסיכו-משהו" לא הבין כל כך, אך העובדה
שריקו יודע מה עובר על האלף האהוב עליו, הרגיעה אותו מעט. עד
כמה שלא רצה להודות בעובדה שריקו חכם ממנו על אף שהיה צעיר
ממנו בהרבה, ידע סקרמורי שהוא מקצועי לחלוטין, וניתן לסמוך
עליו בכל מה שקשור לרפואה, בין אם מדובר ברפואת הגוף או ברפואת
הנפש.

'אני לא מבין את זה...' הרהר לעצמו אשירו, 'כיצד ידע הילד הזה
מה מטריד אותי כל כך? אולי הוא קורא מחשבות?' הוא הביט מעבר
לחלון בחדרה של רייג'ין, משעין את ראשו השחרחר על ידיו
המשולבות על אדן החלון. כל שרצה היה להיות עם סקרמורי... האם
הייתה זו בקשה גדולה מדי?
"יוטה?"  נשמע קולה של רייג'ין מאחוריו, והבהיל אותו מעט. לרגע
כמעט שכח בגופו של מי הוא נמצא.
"אה... רייג'ין," הסתובב לעברה, מנסה שקולו לא ירעד. הוא כל כך
חשש לעשות משהו לא בסדר, שיגרום לה לחשוד. עד כמה שהיה חבר טוב
של האלפית, הניח שכדאי לא לסבך אותה בזה, במיוחד אחרי שריקו
הצליח כבר לשכנע אותה שלא לשאול יותר מדי שאלות.
"אתה מרגיש טוב יותר?" היא ניגשה אליו, מביטה בו במבט רך
ודואג.
אשירו כמעט הניד בראשו לשלילה, אך עצר בעצמו.
"כן... יותר טוב," אמר לבסוף בקול שקט.
רייג'ין קרבה לעברו, ידה השזופה מלטפת את פניו באהבה.
"אם זה בגללי, יוטה," לחשה לו בעיניים נוצצות, "אז תדע שאני
מצטערת. מה שלא עשיתי, אני מצטערת כל כ..."
"לא, זה... זה בסדר!" התבלבל אשירו והסמיק במבוכה, "שום דבר לא
באשמתך, רייג'ין! אני מבטיח לך שלא!"
רייג'ין חייכה, אך עיניה נותרו עצובות כשהיו.
"זה מתוק מצידך," אמרה, ופניה קרבו לשלו כשאשירו הבין, לפתע,
מה היא מנסה לעשות, ונרתע מיד.
"אה... רייג', לא..." מלמל בשקט כשידיו על כתפיה, מרחיקות אותה
מעט.
בפעם הראשונה מאז זכרה את עצמה, חשה רייג'ין בעוצמתה של
הדחייה.
"אתה... לא..." לחשה רייג'ין בקול שבור, "אתה לא רוצה?"
"אני מצטער!" השפיל אשירו את מבטו, נמנע מלהביט בעיניה של
האלפית הפגועה.
"אנחנו מאורסים, יוטה... למה אתה מתנהג כאילו מעולם לא היה
בינינו דבר?" רייג'ין הרימה קולה מעט, כך שאשירו יכל לשמוע את
הכאב שבקולה, "אתה לא... אוהב אותי?"
אשירו הביט בה בבהלה, חסר-אונים. מה היה עליו לעשות במקרה
שכזה?! מה יוטה היה עושה?!
"א... אני..." ניסה אשירו לומר, אך המילים לא יצאו ממנו. הוא
לא ידע מה לעשות, לא באמת.
"זה בסדר," אמרה האלפית כשהסיטה ממנו את עיניה הדומעות, "אל
תכריח את עצמך לומר דבר."
"רייג'ין!" ניסה אשירו לחבק אותה, אך היא התחמקה ורצה אל מחוץ
לחדר, בוכה בדמעות מרות.
'אוי לי...' אשירו נפל על ברכיו בתחושת כישלון נוראית, 'יוטה
יהרוג אותי.'

"אני לא מאמין לזה," סינן יוטה בעודו משתדל לשלוט בעצביו,
"אתה... לא עשית את זה!"
"אני מצטער!!!" קרא אשירו בייאוש כשהוא משתחווה שוב ושוב,
"סליחה, יוטה! אני לא התכוונתי..."
"פאג מטומטם!!!"
אגרוף בפניו של אשירו הפיל אותו אל המדרכה הקרה, מופתע
ואומלל.
"די, יוטה!" ניסה ריקו לעצור בעד היוקאי בדמות האלף, אך לשווא.
יוטה דחף אותו באלימות כשצרח בפניו של אשירו: "איך יכולת לעשות
את זה?! חשבתי שאפשר לסמוך עליך!!! אידיוט!!!"
"יוטה... בבקשה!" מלמל אשירו מבעד לדמעות הצער שעלו בעיניו,
"גם אני לא רציתי לפגוע ברייג'ין, פשוט לא ידעתי מה לעשות,
ו..."
"לא ידעת מה לעשות?" עיניו הסגולות של יוטה הצטמצמו בזעם, "אני
אגיד לך מה לעשות. בפעם הבאה שהיא שואלת אותך אם אתה אוהב
אותה, תענה לה שאתה אוהב אותה. אם היא תנסה לנשק אותך - תשתף
פעולה."
"מה?!" הסמיק אשירו בבלבול, "אבל יוטה, יש לי חבר! אני... לא
יכול..."
"אתה יכול ואתה גם תעשה את זה," הרים יוטה את אשירו ביד אחת,
מביט בו באופן הרומז לו להסכים או למות, "גם אני לא שלם עם
ההרגשה שאתה תנשק את אשתי, אלף. אבל כפי שריקו אמר, אין לנו
ממש ברירה."
"זאת אומרת ש..." עיניו של אשירו אורו לפתע, "גם אתה תנשק את
סקרמורי למעני?"
"מה?!" יוטה הפיל את אשירו לרצפה בשנית, "מה עולה בדעתך,
אלף?!"
"זה היה "כן"?" הביט בו אשירו בחיוך מלא תקווה.
"אני לא הולך לנשק את החבר ההומו שלך," שילב יוטה את ידיו
והסיט את מבטו ממנו.
"בשבילי, יוטה?" התחנן אשירו בעיניים צהובות ונוצצות, אך יוטה
לא נענה.
"תראה מה הוא עושה בשביל זה," פנה ריקו אל יוטה, "הוא מקריב את
אהבתו לסקרמורי כדי לא לפגוע בו. לא נוגע ללב?"
"כן, למי שיש לו לב," גיחך יוטה בזלזול.
"מצחיק מאוד," עיניו הטורקיזיות של ריקו הצטמצמו, "חשבת שזה קל
בשביל אשירו לנשק את רייג'ין? תראה כמה קשה לך לנשק את החבר
שלו!"
"בבקשה, יוטה, זה חשוב לי..." לחש אשירו בדמעות, "אני עזבתי
אותו במצב מאוד עדין בפעם האחרונה שהייתי עצמי. אני לא רוצה
שהוא ייפגע עוד יותר."
"זו לא הבעיה שלי," מלמל יוטה.
"אז גם רייג'ין היא לא הבעיה שלי!" אמר אשירו בטון החלטי והקים
את עצמו מן המדרכה, משלב ידיים ומסיט את מבטו בדיוק כפי שעשה
יוטה.
יוטה הביט באשירו בהפתעה, וגם ריקו היה נדהם למדי. עוד לא ראה
את אשירו אומר על משהו "שזה לא הבעיה שלו".
"פיין!" סינן יוטה בעצבנות, "אני אעשה את זה... אבל אני רוצה
להבהיר דבר אחד..."
"כן?"
יוטה קרב אל אשירו והביט בו בעיניים צרות, סגולות ומאיימות
כשלחש לו: "אני עושה את זה רק בשביל שתטפל יפה ברייג'ין. אם
אני אשמע עוד פעם אחת שפגעת בה, אני אהרוג אותך. ברור?"
אשירו לא השיב, אך הנהן בראשו במרץ לאות הבנה.
"טוב," סינן יוטה, ופנה לדרכו, מותיר אחריו אלף מבוהל,
ושדון-מרפא נדהם למדי.

"אתה בטוח שאתה לא רוצה לבוא איתי לבית של אמאיה?" שאל סקרמורי
שנית את יוטה, שנותר לשבת בפינת החדר, מסרב ליצור קשר עמו. לקח
לו זמן להתרגל למחשבה, שכעת הוא אמור להתנהג כאילו היה מאהבו
של הערפד מאז ומעולם.
"לך," אמר, ואז הוסיף במהירות "זה... זה בסדר."
"טוב, איך שתרצה," מלמל סקרמורי, וסגר אחריו את הדלת.
עוד לא הספיק יוטה לנשום בהקלה, כבר נשמעה דפיקה בדלת הבית.
"מה עכשיו?!" קם יוטה ממקומו בחוסר-סבלנות מופגן, אך הופתע
לראות את סילבר, שדון-המתכות הצעיר, עומד בפתח.
"מה אתה רוצה?" סינן לעברו, מביט בו בעיניים סגולות
ומצומצמות.
"אה..." התבלבל סילבר מטון דיבורו, אך השיב: "סיימתי את מה
שביקשת ממני, אשירו."
"ביקשתי?" כעת גם יוטה היה מבולבל למדי, "מה ביקשתי ממך
בדיוק?"
"את זה."
סילבר הושיט לו את ידו, עליה נחה טבעת כסף עדינה ומבריקה.
"מה?" מצמץ יוטה באי-הבנה אל מול התכשיט היקר, וסילבר מיהר
להזכיר לו: "טבעת האירוסין שביקשת ממני להכין בשבילך! כלומר,
בשביל סקרמורי, כמובן..."
"הא?" יוטה הביט שנית בטבעת, אשר קושטה בעטלף ושפירית זעירים
מכסף, מחובקים זה בזה, וקריאת הבנה נפלטה מפיו: "אהה!!!"
"פרח מזכרונך לרגע, הא?" צחק סילבר והניח את הטבעת בכף ידו של
יוטה, "זה בסדר, קורה לכולנו. זאת בוודאי ההתרגשות."
"אה... כן, כן... זהו זה..." מלמל יוטה בתדהמה, "זאת ההתרגשות.
כן."
"שיהיה בהצלחה!" קרץ לו סילבר בחיוך, והלך לדרכו, משאיר את
יוטה לעמוד עדיין בפתח הבית, המום ומבולבל.
הוא נכנס אל הבית, סוגר את הדלת אחריו, ונתן מבט נוסף בטבעת
היפיפיה - כן, אין ספק בכך, מה שאשירו היה מוטרד בגללו כל כך
היה העניין הזה.
'זאת הסיבה שביקש ממני להתייחס טוב אל סקרמורי כל עוד אני
בגופו...' הרהר יוטה בדבר, 'אשירו רוצה לבקש מסקרמורי שיינשא
לו!'
עד כמה שהיה הדבר משעשע אותו בפעמים אחרות, כעת היה זה דבר מעט
מבהיל בשבילו - אם יהרוס יוטה את יחסיהם הטובים של אשירו
וסקרמורי, לא יוכל להסתיר זאת מרייג'ין לאורך זמן, והיא בוודאי
תכעס ותתאכזב ממנו מאוד.
'עלי מוטלת האחריות להחזיק במערכת היחסים שלהם,' חשב יוטה,
'ואסור לי להיכשל. רייג'ין לא תדבר איתי לעולם אם תדע מה
עשיתי... והיא תדע, היא תמיד יודעת הכל בסוף... אני לא אוכל
לשקר לה.'
"אני רק מקווה שגם אשירו חושב אותו הדבר על הקשר שלי ושל
רייג'ין," מלמל יוטה לעצמו בשקט, "וכדאי מאוד שיהיה לו אכפת
מזה..."

"אני ונאוקו חשבנו על שילוב של לבן וסגול, מה דעתך?" שאלה
מיקאמי, מופתעת מעט לראות את רייג'ין לא נלהבת במיוחד לשתף עמן
פעולה.
"לא יודעת..." מלמלה רייג'ין בהיסח-דעת מופגן, "יוטה לא אוהב
במיוחד את הצבע הלבן..."
"אבל זו חתונה!" מחתה נאוקו, "הוא צריך להשלים עם העובדה שיהיה
כאן לבן!"
"השמלה של רייג' תהיה בכל מקרה בלבן, נאוקו," הרגיעה אותה
מיקאמי, "אולי נשאל את יוטה מה דעתו בעניין?"
"בדיוק מה שעמדתי לעשות..." הסתובבה נאוקו אל אשירו, שישב
בפינת החדר וניהל שיחה שקטה עם ריקו, "היי, יוטה! יש לך בעיה
עם לבן בחתונה?"
"בעיה?" הרים אשירו את מבטו בתמיהה, "למה שתהיה לי בעיה עם
זה?"
"זה מפתיע..." מלמלה לעצמה נאוקו, כשאשירו נזכר לפתע מה מקומו
ותיקן במהירות: "א... אבל אני מעדיף צבע שחור!"
"הא," הסתובבה נאוקו בחזרה אל מיקאמי ורייג'ין, ואשירו נשם
לרווחה.
"אני חייב להיות יותר זהיר..." לחש אשירו אל ריקו, "אחרת אני
אהרוס ליוטה את החתונה שלו."
"אל תתן לזה להטריד אותך," הרגיע ריקו את אשירו, "יוטה לא היה
עושה מזה עניין גדול."
"אני יודע שאני הייתי עושה..." חייך אשירו במבוכה, אך חיוכו
נמוג מיד.
"מה קרה?" שאל ריקו בחשש, ואשירו השיב: "אולי אני באמת עושה
מזה עניין גדול מדי. אולי אני צריך להתייחס לזה יותר כמו שיוטה
מתייחס..."
"איך? באדישות וקור-רוח?" השלים ריקו בהרמת גבה, "תאמין לי,
אשירו, אתה מתנהג בסדר גמור. כל עניין החתונה הזאת..."
"ריקו, אולי לא הבנת את דברי," הנמיך אשירו את קולו, "אבל אני
דיברתי על חתונה אחרת."
"חתונה אחרת?" תהה ריקו לרגע, ואז נדלק ניצוץ של הבנה בעיניו.
"הווו... הבנתי אותך."
אשירו שתק והביט בהרהורים באלפית האומללה, אשר ניכר כי לא סלחה
לו עדיין על התנהגותו אתמול. רייג'ין הייתה אחת מחברותיו
הקרובות ביותר, והדבר האחרון שרצה אשירו לעשות היה לפגוע בה
בדרך כלשהי - אך הנה עשה זאת, גרם לה לחשוב שהיא לא רצויה, לא
אהובה יותר. עניין העמדת-הפנים התחיל להימאס עליו, והוא כבר
החל לחשוב לעצמו האם כדאי לו לספר את הכל לרייג'ין או לא.
בהתחלה נראה הדבר לגיטימי, אך אז שאל את עצמו אשירו - כיצד
יספר לה? האם היא בכלל תאמין לו? אולי תחשוב שזהו אחד מתסמיני
ההפרעה הנפשית של יוטה ותעדיף לא להתעסק בזה... מחשבה זו
הפחידה את אשירו מאוד, כי עד כמה שסמך על ריקו ושמח שהוא יודע
ומבין את כל העניין, יותר מכל רצה אשירו לגלות הכל לרייג'ין
ולסקרמורי. סקרמורי... אם רק היה יודע מכל זה...
'רק עוד קצת, סקרמורי,' הרהר אשירו בלבו, 'בקרוב הכל ייגמר,
ואני אחזור אליך...'
אך למען האמת, לא היה בטוח כלל שהכל ייגמר. הוא לא ידע דבר,
וגם ריקו, עם כל הכבוד, לא באמת ידע מה קורה ולא יכל להבטיח
כלום. המחשבה על שארית חייו בתוך גופו של היוקאי הפחידה את
אשירו מאוד, והוא העדיף להדחיקה, אי שם במעמקי תודעתו.

"מה כוונתך, ליוטה יש הפתעה בשבילי?" הרים אשירו גבה בחשד אל
ריקו, "ממתי יוטה עושה דבר נחמד למען אחרים?"
"לא אמרתי שזה נחמד," תיקן ריקו, "אולי כדאי שתראה זאת
בעצמך."
"לראות מה?!" קרא אשירו בבהלה, נגרר אחרי ריקו אל מחוץ לבית,
קרני אור הבוקר מסנוורות את עיניו הצהובות.
ריקו לא השיב, במקום זאת משך את אשירו אחריו דרך רחובות
וסמטאות ג'ינג-ג'יאנג, גורם לאשירו לתחושת בלבול הולכת וגוברת.
לרגע חשב כי הם עומדים לפנות לעבר ביתו שלו ושל סקרמורי, אבל
ריקו המשיך הלאה, אל רחוב נידח בקצה העיר.
אשירו זיהה את המקום. מישהו הראה לו את הרחוב הזה בעבר, אך
עייפות הבוקר ערפלה את זכרונו.
"בוא," משך אותו ריקו אל תוך מחסן קרוב, ועם חריקת דלתות העץ
הכבדות הבזיק זיכרון בראשו של אשירו - זה היה המחסן הנטוש אותו
הפך סילבר לבית המלאכה שלו ושל ג'ולרי, בשל היותם שדוני המתכות
היחידים בעיר. סילבר לקח אותו לשם לא מזמן, כאשר בא אשירו לבקש
ממנו להכין את טבעת האירוסין...
"הו, יוטה!" פנייתו הפתאומית של סילבר אליו מתוך הצללים של בית
המלאכה הבהילה מעט את אשירו, אשר לרגע שכח כי הוא נמצא בגופו
של יוטה.
"אה... ש... שלום!!!" מלמל אשירו במבוכה, וריקו פנה אל סילבר
במבט של בוז: "איפה אשירו?"
"הוא בחדר האחורי, מחכה ליוטה," השיב סילבר באדישות, פונה
לנקות את כלי העבודה שבידו ממשהו שהזכיר לאשירו, בצורה מאיימת
למדי, דם.
עוקב אחרי ריקו, הגיע אשירו אל חדר קטן בחלקו האחורי של בית
המלאכה, שם פגש ביוטה, מישיר לעברו מבט סגול ומשועשע מעט,
מסיבה כלשהי.
"יוטה?" פנה אליו אשירו באי-הבנה, "מה הולך כאן? למה אנחנו
פה?"
"הו, לא משהו רציני," חייך יוטה חיוך מסתורי, אוזניו הארוכות
מושפלות ומוסתרות ע"י שיערו הירקרק של אשירו, "תראה, אשירו,
הבנתי שאם אני כבר תקוע בגוף שלך, אולי אוכל לעשות דבר נחמד
או שניים למענך..."
"דבר נחמד?" אשירו הוטרד מן הדרך בה אמר יוטה את המילים הללו,
"איזה מין דבר נחמד?"
יוטה חייך, אחד מהחיוכים הללו שבגופו המקורי היה חושף את ניבי
היוקאי שלו, וזקף בגאווה את אוזניו המחודדות והמוארכות.
במעלה אוזן שמאל התנוססו להם שלושה עגילים זעירים וכסופים
המחוברים בשרשרת כסף דקה, ממנה תלויה שפירית כסף קטנה
ומבריקה.
"הו לא... אתה לא..." פניו של אשירו החווירו באימה, אך יוטה
חייך לעברו בשובבות והשיב: "לא מוצא חן בעיניך? תמיד עצבנו
אותי האוזניים הארוכות שלך שאין עליהן אף פירסינג... ותראה מה
עוד עשיתי בשבילך..."
יוטה חרץ את לשונו אל מול אשירו, מראה לו את פירסינג השפירית
הכסופה שכעת הייתה גם שם...
"זה נחמד מאוד מצידך, יוטה," מלמל ריקו כשהוא בקושי תופס את
אשירו המעולף, "אבל נראה לי שייקח לו זמן להתרגל לזה."
"כשיתעורר תגיד לו, שבינתיים אין לו מה לדאוג," חייך יוטה
בשביעות-רצון כשיצא מן החדר בגאווה, "אני אטפל בכל אינפקציה
שתצוץ."
"אני לא חושב שהאינפקציה תהיה מה שיטריד אותו..." גיחך ריקו.

"בסה"כ זה היה די נחמד מצידו, כשחושבים על זה."
"הוא חירר את הגוף שלי, ריקו..." מלמל אשירו בזעזוע.
"הוא קישט אותו כמתנה לכבודך, אני חושב שזה די מתחשב מצידו..."
ניסה ריקו להצטדק, אך אשירו הרים עליו את קולו בהיסטריה:
"מתחשב!!! מה מתחשב בלנקב אוזניים ולשון שאינן שלך בלי לשאול
את הבעלים החוקיים שלהן?!"
ריקו ראה שאשירו כבר די קרוב להתמוטט שוב, לכן שינה את הנושא
במהירות. "מה בנוגע לרייג'ין? כבר פייסת אותה על הפעם הקודמת
שלא התייחסת אליה?" כעת השתתק אשירו, ונעץ מבטו באבני הריצוף
שחלפו מול עיניהם.
"אני מפחד לעשות זאת," לחש אשירו, "מה אם היא תגלה שזה אני?
איך אסביר לה את כל זה כשאני בעצמי לא מבין את כל העניין?" "אל
תזלזל ברייג'ין, אשירו. היא יותר אינטליגנטית ממה שנדמה לך,"
העיר לו ריקו, אך אשירו מיהר להשיב "אני לא רומז שהיא טיפשה או
משהו כזה, להפך, אתה יודע עד כמה אני מעריך אותה. היא האדם
הפיקח ביותר שהכרתי מעודי!"
"אז אין טעם שתפחד," השיב ריקו את מסקנתו, "אם היא תגלה שזה
אתה, היא תבין שהיית צריך לשקר כדי לא לפגוע בה. אולי..."
בנקודה זו השתתק ריקו לדקה קצרה, ואז המשיך בשקט: "אולי כדאי
לך שהיא תגלה זאת."
"אתה חושב?" הפנה אשירו את מבטו הצהבהב אל ריקו, שהנהן לחיוב;
אנחת ייאוש נפלטה מפיו של אשירו, שהעביר את ידו בחלקו הצהוב של
שיערו. מה לא היה נותן תמורת שיערו וגופו שלו... ותמורת חייו
הקודמים, שאיש אינו יודע אם יקבלם בחזרה אי פעם.
השניים עשו את דרכם בחזרה אל ביתם של יוטה ורייג'ין, שם נפרד
ריקו מאשירו, שולח אותו בחזרה אל עולם העמדת-הפנים והשקרים
הלבנים שאשירו כבר שנא כל כך. למרות זאת, שלח לעברו אשירו ברכת
פרידה קצרה וקד בפניו לאות הערכה על התמיכה הרבה שהוא מגלה
כלפיו; באותו הרגע התבלבל לפתע ריקו, כשהיה נדמה לו שאכן ראה
את דמותו של אשירו קדה לעברו בנימוס האופייני לאלף העדין. ריקו
חייך וחזר לביתו, כשמבטו של אשירו מתעכב על דמותו הנעלמת מעבר
לפינת הרחוב. עד כדי כך רצה לעכב את כניסתו אל הבית. לבסוף
נכנס פנימה, מופתע מעט לראות את רייג'ין יושבת על מדרגת העץ
שליד הכניסה, רגליה השזופות נחות להן על זוג סנדלים יפניים כדי
לא להתלכלך מחלקה המרוצף אבן של הכניסה, היכן שהשילו בני הבית
ואורחיהם את נעליהם. "רייג'..." פלט אשירו בשקט, מבין ממבטה
הסגול-תכול של האלפית שמשהו אינו כשורה. היא הביטה היישר
לעברו, מבלי לחייך, כמו מצפה ממנו להתחיל לדבר ראשון. אך משלא
אמר דבר, קמה האלפית ממקומה בחוסר-נוחות מופגן, כשהיא מתיישבת
בחזרה על רצפת העץ שמאחוריה כשרגליה מקופלות תחתיה, אמרה "אני
רוצה שתסביר לי מה הבעיה שלך", והביטה בו כממתינה לדבריו.
למרות שאמרה זאת בשלווה גמורה, ואפילו עם נימה כלשהי של רצון
לעזור, נשמעו מילים אלו באוזניו של אשירו כמעט מרוגזות.
"אני לא יודע היכן להתחיל, רייג'ין..."
אשירו השפיל את מבטו לקרקע, והוסיף: "אבל הלוואי שהיה לי את
השכל והאומץ לספר לך זאת קודם."
"תתחיל מההתחלה," ענתה רייג'ין בפשטות, "אבל קודם כל, בוא אל
הרצפה. אני רוצה להיות איתך בגובה העיניים."
אשירו הוריד מרגליו את נעליו של יוטה, והתיישב על הרצפה לצד
רייג'ין. שתיקה קצרה שררה ביניהם, עד שפתח אשירו את פיו שוב,
והחל לספר לרייג'ין את כל מה שקרה, מן הרגע בו פגש במכשף הצעיר
והתמהוני אשר כישף אותו ואת יוטה, ועד אשר הביאו אליו את ריקו,
והוא התוודה בפניו על כל העניין והתחנן לעזרה.
רייג'ין הקשיבה בסבלנות עצומה, אך אשירו הבחין בכך שהעיגולים
הכחולים שבעיניה מרצדים מעט מדי פעם, כאילו היא עומדת לבכות,
אבל אף דמעה לא זלגה מעיניה. בסוף הסבריו הנואשים של אשירו,
בלטה במיוחד השתיקה שביניהם.
"את לא מאמינה למילה מדברי, נכון?" לחש אשירו בעצב, אך רייג'ין
ענתה ברוגע: "הו לא, מובן שאני מאמינה לך. לא יכולתי למצוא
הסבר הגיוני יותר להתנהגותו של יוטה באותו יום."
באותו רגע הבין אשירו, כי היא אינה מדברת בציניות. רייג'ין אכן
הבינה את דבריו והאמינה לסיפור הביזארי שהתרחש. בתחושת הקלה
עצומה, לא יכל אשירו שלא לחייך כשהשיב "אני שמח שאת מאמינה לי,
רייג'... אם לא הייתי שומע את זה ממך, לא הייתי שורד עוד שבוע
בגופו ובחייו של יוטה. בהחלט הספיק לי עד עכשיו." "אני מבינה
אותך לגמרי..." אמרה רייג'ין, אך עיניה הביטו בו במבט ריק
ועצוב, וניכר היה שהיא אינה מתקשרת עמו. מחשבותיה היו נתונות
לדברים אחרים.
"רייג'... רייג'ין," אשירו נגע בידה של האלפית, "זה בסדר.
אנחנו נתקן את זה, את תראי. ריקו כבר אמר שהוא עובד על..."
המשך דבריו של אשירו נותר תלוי באוויר, כשהטילה רייג'ין את
זרועותיו סביבו, וחיבקה את האלף המופתע.
"אני מצטערת כל כך, אשירו..." לחשה רייג'ין בקול שבור,
"התנהגתי אליך בצורה איומה. אילו רק הייתי יודעת..." "נה,
רייג'," ליטף אשירו את גבה הרועד של האלפית, "זה בסדר... אני
הייתי עושה אותו הדבר במקומך. למען האמת... אני בעצמי התנהגתי
די רע אלייך..." "אל תדבר שטויות, אשירו."
נשיקה קצרה רפרפה על לחיו של אשירו, ולאחריה הבחין אשירו
בדמעות הזולגות על פניה של רייג'ין, חוצות את המשולשים התכולים
שעל לחייה. אבל הפעם חייכה האלפית לעברו, כעת יודעת מה עבר
עליו ומבינה אותו. ריקו צדק, חשב אשירו, כשאמר לו שכדאי
שרייג'ין תדע על כל העניין. אולי כעת תוכל רייג'ין לעזור בעצמה
לתקן את המצב, והרי אלפית חכמה ונבונה כמוה לעולם לא תהיה
מיותרת במקרים כמו זה.

ברגליים מקופלות תחתיו כמנהגו של אשירו, ישב יוטה על הפוטון
שלצידו של סקרמורי, ממתין שהערפד הצעיר יפקח את עיניו. הלילה
עבר עליו ללא שינה, ושעות הבוקר המוקדמות הועברו במהירות כאשר
הלך לנקב את אוזניו ולשונו של זה שגופו נמצא כעת ברשותו. כעת,
חיכה בסבלנות שסקרמורי יתעורר. מחשבות טורדניות רבות הציקו לו
הלילה והדירו שינה מעיניו; הוא חייב לעשות משהו למען סקרמורי
ואשירו כדי למנוע מעצמו את ייסורי המצפון הללו, ואת כעסה של
רייג'ין.
"ממ... אוהיו," מלמל לפתע הערפד, ממצמץ לעברו בטשטוש חושים
מוחלט. "זאת, נדמה לי, הפעם הראשונה שאתה מתעורר לפני..."
"הפעם הראשונה שאני לא ישן כל הלילה, ליתר דיוק," תיקן אותו
יוטה, וסקרמורי שפשף את עיניו העייפות כשהתרומם לישיבה, ומלמל
"איך זה שלא ישנת? אתה מרגיש לא טוב?"
"אפשר לומר," השיב יוטה בקדרות. זוג עיניים תכולות ובורקות
הביטו בו בדאגה, לכשנשאל מה לא בסדר איתו. יוטה שתק, חוכך
בדעתו כיצד לצאת מן התסבוכת מבלי לחשוף את זהותו האמיתית,
ומבלי לפגוע בסקרמורי. בפעם הראשונה מאז זכר את עצמו, השתדל
להיות נחמד למישהו, מלבד רייג'ין וג'יגוקו. "חשבתי כל הזמן...
עלינו, אתה יודע," תמרן יוטה בזהירות בין שפת הדיבור הבלתי
נמנעת שלו, לבין נימוסו ועדינותו של אשירו. סקרמורי שתק
והתבונן בו בציפיה, עד שיוטה קרב לעברו, והנמיך מעט את קולו
כשהמשיך בדבריו: "לא התייחסתי אליך כל כך בזמן האחרון, ואני
מצטער על זה. הייתי רוצה לפצות אותך על ההתנהגות שלי."
"אתה לא חייב," השיב סקרמורי, "אני זה שאכזב אותך. פשוט... לא
חשבתי שתרצה שנתחייב זה לזה אחרי שנתיים בלבד. זה באמת נראה די
חפוז, ולא רציתי שנעשה דברים שנתחרט עליהם בעתיד."
"אה... אני מבין..." לפתע התחברו כל חלקי הפאזל בראשו של יוטה.
כעת ידע מדוע סקרמורי חש צער כלפיו, ולמה אשירו לחוץ כל כך
מעניין הטבעת. סקרמורי היה זה שהציעו לו, וגם זה שסירב. יוטה
חש הקלה מסוימת בלבו, לכשידע שאין הוא חייב באמת להצטער על
משהו.
"בכל מקרה, זה בסדר מבחינתי," נתן לעצמו יוטה רשות לדבר בשמו
של אשירו, "אני לא כועס עליך או משהו כזה. רק שתדע."
"זאת הקלה," חייך סקרמורי חיוך חלש, "כבר התחלתי לחשוב שעשיתי
משהו נורא."
"לא עשית דבר..." השיב יוטה, ובהחלטה אמיצה למדי, ליטף את פניו
של סקרמורי המופתע וקרב לעברו בזהירות כשלחש: "אני מצטער."
סקרמורי כמעט שאל על מה אשירו מצטער, כשיוטה משך אותו בעדינות
אליו, שפתיו נושקות לשפתיו של האלף, אשר בגופו שכנה נשמתו של
יוטה.
'זה לא באמת הגוף שלי, אלו לא באמת השפתיים שלי... אני רק עושה
טובה לאלף הטיפש...' שינן לעצמו יוטה שוב ושוב בראשו כדי לא
להתרחק בגועל מפניו של הערפד שנישק, אשר ניכר בו כי אשירו חסר
לו זמן רב. אצבעותיו של סקרמורי ליטפו ברכות את פניו של יוטה,
משרות בו ביטחון מסוים... תחושה נפלאה ומרגיעה שנקטעה בשניה
שנפתחה הדלת בעוצמה מבהילה, אשר הקפיצה את השניים ממקומם. ריקו
עמד בדלת, ומאחוריו יכל יוטה להבחין בדמותו שלו, ובצללית של
אהובתו... רייג'ין... כמה שהתגעגע לראותה...
"אתה יכול להניח לסקרמורי עכשיו. תפקידך כאן הסתיים," אמר ריקו
משראה את הערפד החבוק עדיין בזרועותיו של יוטה, אשר שחרר אותו
ברצון מגופו.
"מה לכל ה... ריקו, מה אתה חושב שאתה עושה?! לא פותחים ככה
דלתות!!!" הזדעק סקרמורי המזועזע, אך הושתק מיד על ידי
שדון-המרפא, אשר נכנס אל החדר וחסם את פיו. אשירו ורייג'ין
נכנסו בעקבותיו, ולפי מבטיהם יכל יוטה להבין שדיברו ביניהם,
ושרייג'ין יודעת כעת את האמת.
"אני מבין שהעמדת הפנים הסתיימה," קם יוטה ממקומו, עיניו
הסגולות נעוצות ברייג'ין שהשיבה לו מבט מלא געגועים. סקרמורי
העביר מבטו מאחד לשני, מחפש תשובה לכל זה. "עכשיו תורך לדעת,
סקרמורי," פתח ריקו, "שאשירו הזה שלידך הוא לא מי שחשבת." "מה
זאת אומרת?" עיניים כחולות וזועמות מעט על ההתפרצות ננעצו
בריקו, אך זה המשיך בדבריו בשלווה: "זוכר שאמרתי לך משהו על
הפרעה נפשית-פסיכולוגית זמנית?"
"נפשית-פסיכו... כן, זכור לי משהו כזה," ענה סקרמורי, וריקו
התיישב על הרצפה מולו כשהמשיך: "ובכן, ראה זאת כשקר לבן קטן
שהמצאתי. אשירו שלך לא סובל משום הפרעה נפשית... לפחות לא כזו
שאני יודע עליה," ריקו לכסן מבט לעבר אשירו, רומז לו בניד ראש
להתקרב אליהם. אשירו התקרב בהיסוס, והתיישב כשרגליו מקופלות
תחתיו, דבר שלא היה נוח במיוחד לעשות בבגדיו של יוטה. סקרמורי
הביט בו, מחפש תשובה, כשאשירו הביט בו במבט צהבהב ועצוב מעט.
"זה אני, סקרמורי..." אמר בשקט, בניסיון נואש להגיע אל לבו של
סקרמורי ולגרום לו להבין, "אני אשירו."
סקרמורי הביט דקה או שתיים בדמותו של יוטה, חוכך בדעתו אם לקחת
את דבריו כבדיחה גרועה או לא. "ואתה מצפה שאאמין לך?!" שאל
בהרמת גבה ספקנית.
"הלוואי שזו הייתה מתיחה, תאמין לי," עיניו הצהובות של אשירו
ריצדו מעט, "אבל זאת האמת. אני ויוטה כושפנו בידי מכשף זר
שנתקלתי בו, ומאז אנו חיים זה בגופו של זה... כבר כמה ימים זה
ככה," ידו של אשירו התרוממה בחשש כדי לגעת בפניו של סקרמורי,
"... אבל התגעגעתי אליך כאילו עבר נצח..."
סקרמורי נרתע ממגעו, עדיין לא מאמין לכל הסיפור ההזוי.
"אתה רוצה הוכחה?" שאל אשירו בקול נעלב מעט, "אתה יודע למה
נתקלתי במכשף הזה? למה הסתובבתי בחוץ בשעה כל כך מאוחרת?"
סקרמורי הניד בראשו. "אז אזכיר לך למה עשיתי את זה. יצאתי
מהבית כדי להתאוורר וכדי לא לגרום למריבה אחרי מה שדיברנו
עליו. אתה זוכר?" אשירו קרב אל סקרמורי כשלחש באוזנו המחודדת:
"כששאלתי אותך אם היית מוכן שנתחייב זה לזה..."
סקרמורי קפא במקומו למשמע מילים אלה. אשירו היה היחיד שידע מה
דיברו ביניהם באותו לילה. "אבל..." סקרמורי הביט אל דמותו של
אשירו שמאחוריו, "אם אתה יוטה, איך יכולת לדעת על מה דיברנו?
לא סיפרתי על כך לאיש..."
"בוא נאמר שלא היית זהיר במילותיך," השיב יוטה, "ובכלל, לא
הייתי צריך לחשוב הרבה ברגע שראיתי את הטבעת..."
"הטבעת?!" קפצו סקרמורי ואשירו ממקומם, כשיוטה שלף מחגורת
הקימונו שלבש את טבעת הכסף המבריקה, והושיט אותה לאשירו.
"נכון..." נזכר אשירו לפתע, "ביקשתי מסילבר להכין אותה."
"רגע אחד..." נפל האסימון בראשו של סקרמורי, "אבל... יוטה...
אתה באמת...?"
"הייתי חייב לנשק אותך," מלמל יוטה ברוגז, "אחרת הייתי הורס
לכם הכל ורייג'ין הייתה כועסת עלי..." דבריו נקטעו על ידי
צחוקה המתגלגל של רייג'ין, אשר דמעות של הקלה זלגו מעיניה
כשקרבה אל יוטה וחיבקה אותו. מגעה של האלפית חסר לו כל כך...
"התגעגעתי אפילו לשטויות שאתה אומר, יוטה!" צחקה רייג'ין, מעלה
חיוך על שפתיו של יוטה.
"זה מגעיל," הזדעזע סקרמורי, "אבל תודה על ההקרבה." "מתי
שתרצה!" חייך יוטה וקרץ, כשלפתע קלט שכולם השתתקו ונעצו בו
מבטים. "לא באמת..." החזיר להם יוטה מבט מזועזע, שגרר אחריו
צחקוקים נבוכים של חבריו.
"אז... חשבתם על דרך לשנות את המצב למה שהיה קודם?" שאל
סקרמורי, ושוב השתררה שתיקה מביכה בחדר. "אני מבין שלא..."
הוסיף סקרמורי באכזבה. ריקו פנה אליו. "זה לא דבר קל במיוחד,
אתה יודע. אין לנו מושג איזה מין סוג של כישוף הפעיל עליהם
המטורף הקטן..."
"למען האמת," קטע אותו אשירו לפתע, "אני חושב שאני מבין, בערך,
מה הוא התכוון לעשות." כל העיניים בחדר ננעצו בו כשהמשיך:
"אחרי הכל, אני הייתי זה שדיבר איתו, ואני זוכר בערך מה הוא
ניסה לרמוז לי..."
"אז זה הזמן המתאים ביותר לספר לנו," אמר ריקו.
"האור והאופל נידונו להיחרב בדמותם, או לחיות לנצח זה בדמותו
של זה..." חזר אשירו על דבריו של המכשף הצעיר, שכמו הדהדו
בראשו זמן רב, "אתה חסר-אונים אל מול גורלך הנצחי, הגיעה השעה
שתפסיק לסמוך על אחרים." אשירו הרים את עיניו אל ריקו, "מה
לדעתך זה אומר?"
לאחר דקה קצרה של הרהורים פלט יוטה: "לי זה נשמע כמו הרבה מאוד
זיבולי-שכל."
"בכל זאת... יש משהו בדבריו," אמר ריקו באיטיות, שוקל את
הדברים בראשו, "לדעתי האור והאופל מייצגים משהו אחר, משהו..."
"אתה מתכוון שהוא השתמש בהם כמטאפורה?" שאלה רייג'ין, וריקו
הנהן ואמר: "זהו בדיוק. אבל אני לא בטוח לגבי מה שהם אמורים
לייצג."
"זה נשמע כמו חידה מסובכת," מלמל סקרמורי, "ואף פעם לא הייתי
טוב בחידות..." "אל תדאג, אנחנו נעלה על זה," עודד אותו אשירו,
"ריקו, הוא דיבר על לחיות זה בדמות זה או להיחרב בדמותם
שלהם... לדעתך הוא התכוון ש..."
"אני מבין אותך," אורו עיניו הטורקיזיות של ריקו, "זה בדיוק מה
שאני חשבתי. שהאור והאופל, הם למעשה... אתה ויוטה."
"אני והוא? מה הקשר?!" התפרץ יוטה, "מה אני בכלל קשור לכל זה?!
לי לא היו שום בעיות איתו, אני בכלל לא נתקלתי במכשף הזה..."
"לא צריך לפגוש מישהו פיזית כדי להיות מכושף על-ידיו," סינן
ריקו כאילו היה הדבר ברור מאליו.
"אני ויוטה נמצאים כעת זה בגופו של זה... האור בדמות האופל,
והאופל בדמות האור..." אמר אשירו בשקט, מהרהר לעצמו, "אם לא
היינו במצב הזה, היינו נחרבים בדמותנו האמיתית. זה נשמע כאילו
הוא עושה לנו טובה בכך."
"ממש טובה, מה אני אגיד לך," התרגז יוטה, "בפעם הבאה שאני רואה
ת'יצור הזה אני מוריד לו ת'ראש..." "שלוט בעצמך, יוקאי," מלמל
ריקו לפני שפנה אל אשירו בשנית. "אולי הוא בסך הכל ניסה ללמד
אתכם משהו. אולי מה שהתכוון היה, שאתם צריכים לחיות זמן כלשהו
זה בנעליו של האחר כדי להבין שמצבכם אינו גרוע או חסר-אונים
כפי שחשבתם."
כעת, למרבה הפלא, אפילו יוטה השתתק.
"מה שלא ברור לי, זה איך אתם נפטרים מהטובה הקטנה שעשה
בשבילכם," הוסיף ריקו, "את זה אני חושב שתצטרכו לגלות בעצמכם."
"אני לא אבזבז את זמני בחידות חסרות-הפשר האלה!" החליט יוטה,
ואשירו הוסיף בשקט מהוסס: "אין לי בכלל מושג היכן להתחיל..."
"כמו שאמרתי, ההבדל ביניכם הוא כהבדל בין אור לאופל," אמר ריקו
בחיוך קטן, "שמעתם על המושג "ין ויאנג" בעולם ממנו הגעתם?"
"מובן ששמעתי עליו," אמר אשירו, ויוטה הנהן, אך לא הבין את
הקשר.
"האור אינו יכול להתקיים בלי האופל, וכן גם האופל אינו יכול
להתקיים ללא האור," הסביר ריקו, "זהו אחד מהעקרונות של ין
ויאנג. אם תרצו ואם לא, אתם זקוקים זה לעזרתו של השני כדי לנצח
את הכישוף שהוטל עליכם."
מבט קל של בוז הופנה לעבר אשירו, אשר החזיר ליוטה מבט מתחנן
לעזרה.
"אני מציע שנלך למצוא משהו לאכול, ואז נדון בפתרון לחידה
הזאת," קם ריקו ממקומו והתקדם לעבר הדלת, כשהאחרים מעבירים
מבטים מבולבלים ביניהם, אך עוקבים אחריו בדממה.
עננים כיסו את השמיים, נותנים רק לקרני שמש בודדות לחדור בעדם
ולהאיר את הרחובות באור עמום. החבורה הלכה בשקט אל מקום המפגש
הקבוע על גדת הנהר, כשריקו נעלם לכמה דקות כדי להביא אוכל מאחת
החנויות שכבר אוישו על ידי כמה מתושבי ג'ינג-ג'יאנג, אשר
החליטו לתפוס פיקוד על העיר.
יוטה ואשירו ישבו מרוחקים זה מזה, אך מדי פעם הגניבו מבטים
נסתרים אחד אל השני, כשוקלים את רעיון שיתוף הפעולה ביניהם.
פעם אחת נתקלו מבטיהם זה בזה לשניה אחת, אך מיד הופנו ראשיהם
לכיוון אחר.
יוטה לא היה מסוגל אפילו להעלות על דעתו את הרעיון. איך שיתוף
פעולה בינו לבין האלף העדין והמסכן הזה יעזור להם?
ריקו חזר כעבור זמן מה, אוחז בידיו שקית נייר עם כמה קופסאות
קלקר מלאות וחמות בתוכה. הקופסאות הוצאו וסודרו בדממה, יחד עם
מזלגות הפלסטיק שהביא ריקו. מהר מאוד התחלף השקט שסביבם ברחשי
מזלגות בקופסאות האוכל, וקולות אכילה שהפעם לא התלוו אליהם
קולות הנאה או מחמאות לטבח כבדרך כלל. האווירה הייתה מתוחה
למדי, וריקו יכל לחוש את אי-הנעימות ששוררת בין השניים, האור
והאופל. אשירו ויוטה לא הביטו עוד אחד בשני, אלא התעסקו בשלהם
כשהם מעדיפים לשמור את מחשבותיהם לעצמם.
כעת לא יכלה עוד רייג'ין לעמוד בכל זה. כשהיא כמעט מטיחה את
המזלג במדרכה, הפנתה את מבטה המוטרד אל יוטה ושאלה במהירות:
"יוטה, תגיד לי, משהו לא בסדר בי?"
"מ... מה?!" נדהם יוטה מן השאלה הפתאומית. "אם המכשף אמר
שהייתם נחרבים בדמות שלכם, סימן שמשהו לא היה בסדר מקודם. כמו
שאשירו וסקרמורי רבו ביניהם וסיכנו את מערכת היחסים היקרה להם
מכל, אולי גם לנו היה משהו לא בסדר בקשר שלנו!" את המילים
האחרונות נזהרה רייג'ין שלא לומר בקול רועד שיסגיר את
שבריריותה בנושא, אבל יוטה הבין את הרגשתה.
"רייג'ין..." ניסה יוטה להרגיע אותה בקול שקט, "אני מודה שקצת
נלחצתי מעניין החתונה, אבל באמת, זה לא כזה ביג דיל..." "לא
ביג דיל?" רייג'ין לא יכלה שלא להרים את קולה מעט, "אז למה
נבהלת כל כך בכל פעם שסיפרתי לך על עוד התקדמות בתכנון החתונה
שלנו? למה עשית את עצמך לא מתעניין כשאני יודעת שזה הטריד
אותך? חשבתי שהיית מספר לי הכל..."
"אני באמת מספר לך הכל!"
"כמו שסיפרת לי על החלפת-המקומות עם אשירו?" שאלה רייג'ין
בהרמת גבה, "אתה יודע בדיוק כמוני שלא היית צריך להטיל זאת
עליו, הייתי צריכה לשמוע זאת ממך..."
"זה באמת לא רציני, רייג'..." ניסה אשירו לדבר, אך הושתק על
ידי מבטה של רייג'ין, שרמז לו לא להתערב הפעם.
עיניו הסגולות של יוטה נראו מהורהרות לרגע, ואז פנה אל רייג'ין
בשקט: "אכפת לי מהחתונה, רייג'... אבל לא בדרך שאת רואה את
זה...
"מהרגע שנאוקו ומיקאמי התחילו עם כל הקטע הזה של תכנון החתונה,
אני מודה שהרגשתי קצת לא נוח עם זה. אחרי הכל, זה אולי יהיה
היום היפה ביותר בחיינו, אבל מה זה לעומת כל השנים שנבלה יחד
אחרי זה? לא חשבתי שלאיך שתיראה החתונה תהיה משמעות כל כך
רצינית מבחינתך, לכן הופתעתי שהתחלת להתעסק בכל זה כמוהן... את
מבינה, רייג'," ליטף יוטה את פניה של האלפית המרותקת לדבריו,
"זה לא מה שצריך להטריד אותנו. אם חברותייך רוצות לארגן את
החתונה היפה ביותר בכל הזמנים, שיעשו מה שהן רוצות; אני רק
נלחץ כשמבקשים ממני להתערב בכל זה.
"לא משנה לי איך תיעשה החתונה, כל עוד מי שאתחייב אליה מתחת
לחופה... תהיה את."
דמעות זעירות נקוו בעיניה הסגולות-כחולות של האלפית, אשר סומק
קל הופיע בלחייה. "אני מבינה..." חייכה רייג'ין בהקלה, ידיה
אוחזות בידו המונחת על לחיה.
אשירו הגניב מבט לעבר סקרמורי, אשר כמוהו, היה נרגש למדי לשמוע
את דבריו של יוטה. מעולם לא שמעו השניים את היוקאי מדבר בצורה
כזאת. אך סקרמורי לא הביט כלל אל יוטה, רק הקשיב לדבריו כשמבטו
נתון למים הזורמים בנהר, ומחשבותיו נתונות אך ורק להצעתו של
אשירו. כעת גם אשירו הבין מה משמעותה של התחייבות לנצח, אך
הדבר לא ערער את רגשותיו כלפי סקרמורי. הוא ידע היטב מה הרגיש.
הוא אהב אותו כל כך, עד שהיה נותן אפילו את חיי-האלמוות שניתנו
לו תמורת אהבתו של סקרמורי. "סקרמורי..." פנה אליו בלחישה,
מניח יד על כתפו, "אני מצטער שברחתי ככה באותו לילה."
סקרמורי נגע בעדינות ביד מחודדת-הציפורניים שעל כתפו. "זה
בסדר," אמר לאחר שתיקה קצרה. אשירו קרב אליו, מחבק אותו ברכות
כשהוא לוחש באוזנו: "אני אוהב אותך יותר מהכל. יהיה נהדר אם
נחיה יחד לנצח... אבל אני לא רוצה ללחוץ עליך. אין צורך
שנתחייב זה לזה כבר עכשיו, אנחנו עוד צעירים... ויש עוד
חיי-אלמוות ארוכים לפנינו..." ידו שלפה מכיס המכנס של יוטה את
טבעת הכסף, עליה עטלף ושפירית כסופים חבוקים זה בזה. "זאת
הייתה אמורה להיות טבעת אירוסין, אבל... היא לא מסמלת כעת שום
התחייבות בינינו. ראה זאת רק כסמל לאהבתי אליך," לחש אשירו
כשענד את הטבעת בעדינות על אצבעו של סקרמורי.
"אשירו..." לחש סקרמורי בהתרגשות, מסמיק כולו, כשלפתע הרגיש
שהיד שעל זרועו מאבדת את אחיזתה בו. אשירו התמוטט עליו,
מחוסר-הכרה.
"יוטה!!!" נשמעה זעקתה של רייג'ין מאחוריהם, וסקרמורי תפס את
אשירו המעולף כאשר הבחין בזווית עינו, שיוטה איבד את הכרתו אף
הוא, וכעת היה בזרועותיה של רייג'ין המודאגת.
"קחו אותם למרפאה שלי," קם ריקו על רגליו במהירות כשהוא עוזר
לרייג'ין להרים את יוטה בדרך אל דירת-המרפאה בה התגורר.

"הם ישנים עכשיו," הודיע ריקו לאחר שבדק את השניים, "שום נזק
פיזי לא נגרם. אתם יכולים לחזור הביתה, אקרא לכם כשהם
יתעוררו." "יש לך מושג ממה זה נגרם?" שאל סקרמורי בחשש, "זה
קשור איכשהו לכישוף שהוטל עליהם?" "אני לא בטוח," השיב ריקו.
"את זה נדע בוודאות כאשר יקומו משנתם."
בלית ברירה, הצטרף סקרמורי אל רייג'ין בדרכה לביתה, שהיה קרוב
יותר למרפאה של ריקו.
באור הירח החיוור שמבעד לתריסים, יכל אשירו להבחין בריקו אשר
נרדם בכורסה לידו, סנטרו נשען על חזהו ושיער תכלכל מסתיר את
עיניו. מבטו נדד אל המיטה שלידו, שם ראה את צלליתו הכהה של
יוטה, ישן שנת ישרים. בתחושת הקלה עצומה הביט אשירו בכפות ידיו
החיוורות, ולא יכל שלא לחייך לעצמו.
הכישוף הוסר, הוא קיבל את גופו בחזרה. הוא בקושי יכל להיזכר
כיצד הסיר את הכישוף, ולא הבין איזה מהדברים האחרונים שעשה
גרמו לכך.
הוא לחש דבר מה באוזנו של סקרמורי, וענד את הטבעת על אצבעו.
אבל לא, לא הייתה זו שבועת התחייבות אשר אמר. זו הייתה שבועת
אהבה. אהבה שלא תאבד לנצח, גם אם ביום מן הימים ייפרדו שניהם
לדרכים שונות, והטבעת סימלה זאת. במובן מסוים סתר אשירו את
כוונותיו מלפני הכישוף; הייתה לו כוונה להינשא, להצהיר על
התחייבותו לערפד האהוב עליו... אבל כעת חשב, מדוע לו להצהיר על
כך? סקרמורי יודע על רגשותיו, וזה כל מה שחשוב - הרהר אשירו -
אין צורך לכבול איש מאיתנו בכבלים אחד לשני כדי שהעולם יידע על
אהבתנו.
יוטה צדק בדבריו, חשב אשירו. הטבעת, החתונה, הנדרים - כל זה לא
חשוב באמת. כל עוד שני הצדדים מודעים זה לרגשותיו של האחר, אין
באמת צורך להצהיר זאת בפני העולם אם לא רוצים בכך, וגם אין
צורך בחתונה מהודרת.
'אולי משהו מיוטה בכל זאת נשאר בי אחרי הסרת הכישוף,' הרהר
אשירו כשעצם את עיניו בשנית, מתכונן לישון עד אור הבוקר. הפעם
לא השגיח בכך, שאותו נער מסתורי בברדס מתבונן בו מבעד לחלון,
בחסות צללי הלילה.
"האור והאופל למדו את שלהם," חייכו הפנים שתחת הברדס במעופו אל
השמיים, בחזרה אל ממלכת התוהו ממנה בא. "שניהם אינם יוכלו
לשרוד זה בלעדי זה. כפי שבלי התוהו אין הרמוניה, כך לא יתקיים
האופל ללא האור."