זו יצירה מס' 5 בסדרת A Breath of Life.
ליצירה הראשונה בסדרה: http://stage.co.il/Stories/418233

פרק 1 - הבקתה ביער

"הפף...הפף..." התנשף בכבדות השדון הצעיר, שבמרוצתו אל תוך
היער, לא הביט אפילו פעם אחת לאחור מרוב אימה. הוא לא העז להאט
במצבו.
מחליק שוב ושוב על העשב החלקלק מן הגשם, המים הקרים נכנסים
לעיניו הטורקיזיות שעלים ירוקים נצצו בתוכן בברק ירוק-בהיר,
גורמים למבטו להיטשטש.
בעיוורון חושים כמעט מוחלט, נגח את דרכו אל תוך סבך השיחים
הקוצניים, והתחפר באדמה הבוצית, מקווה ששם לא ימצאו אותו.
"ריקו-סאמה!!!" נשמעה קריאה מרחוק, והשדון האומלל נדחק אל בין
שורשי עץ קרוב, מכוסה בבוץ וקוצים... הוא כבר לא יכל להמשיך
עוד, אלא לחכות לגורלו המר...
"הנה אתה!" שדונית צעירה בעלת שיער בלונדיני, לבושה בבגדים
אפורים קפצה עליו בצרחות עליזות, כשהוא נאנח בייאוש ומלמל:"לכל
השדים, ג'ולרי, לעולם לא תניחי לי לנפשי?!"
"על מה אתה מדבר, ריקו-סאמה?" צחקקה ג'ולרי כשהיא מכסה את פיה
בכף ידה, "אני אף פעם לא אעזוב אותך! איך אוכל לנטוש שדון-מרפא
חמוד כמוך??"
ריקו התחמק מחיבוקה הנמרח וקם על רגליו, מנער את בגדיו ושיערו
התכול בעל הברק הירקרק מן הבוץ שדבק בהם. ממילא לא אהב את
הבגדים האלו, אך לא ממש הייתה ברירה, מאחר שאלו הבגדים היחידים
שיכלו למצוא עד עכשיו.
"מזה בדיוק חששתי..." סינן ריקו, "עכשיו בואי, אם את רוצה
להמשיך לעקוב אחרי, תצטרכי לעמוד בקצב שלי."
"אל תדאג, ריקו-סאמה!" צחקה ג'ולרי בעליזות, "בכל מקרה הצלחתי
להשיג אותך בריצה!"
עווית קלה הופיעה בזווית עינו של ריקו כשמלמל לעצמו משהו ברוגז
מאופק, והמשיך ללכת, כשג'ולרי מדלגת בעקבותיו.
הגשם פסק כעבור זמן מה, והעננים השחורים פינו את מקומם לארבעת
הירחים, שהאירו מעל ראשי השדונים במלוא עוצמתם, והובילם היישר
אל קרחת יער קטנה, בה זיהו בחשכה בקתת עץ קטנה, נטושה למראה.
"אתה חושב שמותר לנו להיכנס לשם?" שאלה ג'ולרי, וכוכבי הזהב
שבעיניה הכתומות נצצו בדאגה בברק צהבהב.
"אם אין אף אחד, אני מניח שנוכל להשתמש בה." אמר ריקו, והתקרב
לעבר הדלת.
משלא ענה איש לנקישותיו, פתח ריקו את דלת העץ בחריקה, והוא
וג'ולרי נכנסו אל הבקתה האפלולית.
ריקו הדליק את מנורת הנפט הקטנה שניצבה על המדף ליד הדלת,
והאיר על פני הבקתה. היו בה כמה רהיטים פשוטים, ושום חפצים
אישיים לא נראו בה, לכן הניח ריקו שאיש אינו מתגורר שם כרגע.
"אני מציע שנישן כאן הלילה, ובבוקר נראה כבר מה לעשות." אמר
ריקו, וניגש לסדר את המיטה הנמוכה שעמדה בפינת החדר. כשסיים,
ביקש מג'ולרי לשכב עליה, והודיע שהוא יישן על הרצפה הלילה.
"אבל, ריקו-סאמה!" הופתעה ג'ולרי, "למה שלא תישן איתי? יש
מספיק מקום לשנינו, ויכאב לך הגב אם תישן על הרצפה הקשה!"
"אני לא אשן באותה מיטה עם בת." מלמל ריקו, "ובטח שלא איתך."
"באמת, ריקו-סאמה!..." התרגזה ג'ולרי, אך הייתה עייפה מכדי
להתווכח עמו. במקום זאת, נכנסה אל בין השמיכות, כשהיא זורקת
שתיים מהן אל הרצפה, בשביל ריקו.
"לילה טוב." אמר ריקו בשקט, מציע את משכבו בדממה.
"לילה טוב, ריקו-סאמה..." לחשה ג'ולרי במתיקות כשהיא מתכרבלת
בשמיכותיה, שוקעת אל השינה והחלום.

הבוקר הגיע, צונן ורווי ריח של גשם. ג'ולרי התעוררה למשמע
קולות קרקוש מתכתיים בפינת המטבח- ריקו ניסה להכין לשניהם
ארוחת בוקר, אך כפי הנראה לא נחל בכך הצלחה רבה.
"ריקו-סאמה?..." מצמצה ג'ולרי אל מול אור השמש הבוקע מתריסי
העץ, "אתה צריך עזרה?"
ריקו לא ענה, רק עשה את עצמו לא שומע את דבריה. למעשה, לא רצה
בעזרתה במיוחד, למרות שהיה בהחלט זקוק לה.
ג'ולרי הבינה את הרמז הפעם, ונשארה שקטה עד שסיים ריקו את
מלאכתו וחזר עם מגש אוכל, לא מלבב במראהו...
"מצטער, אני לא טוב בזה במיוחד." התנצל ריקו מראש על בישולו
הגרוע, "בכל מקרה, נראה לי שזה אכיל."
"אל תצטנע כל כך, ריקו-סאמה!" צחקקה ג'ולרי בקולה הצייצני, אך
משהכניסה לפיה פיסה קטנה מן האוכל, הבינה בדיוק מדוע הצטנע.
שף מצטיין הוא כבר לא יהיה, בואו נאמר את זה כך...
"זה... לא כל כך גרוע." ניסתה ג'ולרי לחייך במבוכה, אך הבעת
פניה הסגירה אותה.
"זה זוועה." קבע ריקו בייאוש, לקח את המגש משם והשליך את תכולת
הצלחות לחבית ריקה ששימשה כפח אשפה מחוץ לבקתה.
לבסוף, חזר עם שני תפוחים שקטף מאחד העצים בקרחת היער, והושיט
אחד לג'ולרי. זה לא היה ארוחת הבוקר לה ציפתה ג'ולרי, לאחר כל
יום אתמול בו לא אכלה דבר, אבל זה היה משביע לעת עתה.
"אני יוצא לטייל קצת ביער." אמר ריקו וכבר התקדם לעבר הדלת, אך
נעצר ע"י קולה הייללני של השדונית-"נה, ריקו-סאמה! חכה לי! אני
רוצה לבוא גם!"
"ומי ישמור על הבקתה?" שאל ריקו בקול שקט, וג'ולרי השתתקה.
"...כך חשבתי." אמר ריקו, "אני הולך."
ג'ולרי עקבה בעיניה המכוכבות אחר שדון-המרפא הצעיר, עד שדמותו
נעלמה בין העצים.

היער היה קריר ושקט, אפילו ציוצי ציפורים לא נשמעו בו. עליהם
הכסופים של העצים נעו קלות ברוח, משמיעים קולות רשרוש
חרישיים.
ריקו אהב את היער הזה- אולי מפני שאהב צמחים, אולי מפני שאהב
שקט, ואולי מפני שלא הייתה בו ג'ולרי?
"במצבים כאלה הייתי מאוד שמחה לשרביט בקרבת מקום!" נשמעה תלונה
מעוצבנת בקול נשי מרחוק, וריקו הפנה את מבטו לעבר הקול.
לא היה זה קולה של ג'ולרי- האם ייתכן שישנם עוד אנשים באותו
מקום?
הוא התקדם בדממה לעבר הקולות המדברים, מתחבא מאחורי אחד העצים
הגדולים. הקולות ששמע היו שייכים לשד צעיר (אולם יותר מבוגר
ממנו ומג'ולרי) בעל שיער שחור עם פסים לבנים ואיפור כבד, בחורה
בערך באותו הגיל בעלת שיער ירוק שהבריק בשחור לאור השמש, ונער
צעיר, בערך בגילו של ריקו, שנראה מאוד דומה לאותה בחורה, וכולם
היו לבושים בבגדים אפרוריים, זהים לבגדיהם של ריקו וג'ולרי.
"לא נורא, סיס, היית תופסת את הציפור ההיא בפעם אחרת!" עודד
אותה הנער, אך אחותו השיבה לו בסינון קר:"אני רעבה, דיוגו. אם
אני לא אתפוס לנו משהו לאכול, אנחנו נמות ביער הזה."
"תאכלי איזה צמח ותסתמי את הפה, ג'ן." מלמל השד בשקט ואדישות,
וגרם לבחורה בשם ג'ן לאבד את עשתונותיה-"דיימון, שתוק ותאכל
צמחים בעצמך! זה בטח מה שאתה אוכל כל החיים בכל מקרה, חתיכת
אנורקס צמחונאצי!!!"
"מה שתגידי..." מלמל שוב השד הצעיר ובהה בעיניו הלבנות בעלות
האישונים האפורים והריקניים אל תוך היער.
ריקו לא שש במיוחד לדבר עם טיפוסים כמו השד המוזר והבחורה
הפסיכית, אך הם בהחלט לא עצבנו אותו כמו ג'ולרי, והוא חש צורך
לעזור להם למצוא אוכל. חוצמזה, הנער בשם דיוגו נראה נחמד
למדי.
"סליחה שאני מפריע באמצע ריב המאהבים שלכם..." יצא ריקו מבין
השיחים, "אבל אם אתם רוצים, אני יכול להראות לכם מקום שיש בו
אוכל."
"אנחנו לא מאהבים, חומד." חייכה אליו ג'ן בהתנשאות של מבוגרים,
"ואיפה אמרת שנמצא המקום הזה עם האוכל?..."
"בבקתה שלי ושל עוד מישהי שאני מכיר." השיב ריקו, נגעל ממבטה
הסנובי של ג'ן שבוודאי חשבה אותו לילד קטן, והפנה את מבטו אל
עיניו האדומות של דיוגו כששאל-"אז, אתם באים?"
"בואי נלך, סיס." ביקש דיוגו בשקט כשהוא מושך בעדינות בזרועה
של אחותו, והיא חשבה מעט ואז ענתה-"בסדר. נלך לבקתה שלך."
"בואו איתי." ריקו פנה לאחור, אך אחרי כמה צעדים עצר
ושאל:"דיימון, אתה בא איתנו?"
דיימון לא הופתע לשמוע שהשדון הקטן ידע את שמו, וענה
בשקט-"לא'דע... טוב... שיהיה..."
"אתה בלתי נסבל, דיימון." סיננה אליו ג'ן בארסיות כשהלכו אחרי
ריקו, לעבר בקתת העץ בקרחת היער.
"הוי, חזרת מהר, ריקו-סאמה!" הופתעה ג'ולרי לראות את ריקו בפתח
הדלת, ועוד יותר הופתעה לראות את מי הביא בעקבותיו.
"שלום! אני ג'ולרי קין!" קמה ג'ולרי במהירות מן המיטה וקדה
בנימוס, "נעים לפגוש אתכם!"
"אני דיוגו דארקארט." הציג את עצמו דיוגו בקול שקט וחיוך
עדין.
"ג'ן מיליסנט דארקארט!" קרצה לה ג'ן.
"דיימון דווילארט...היי..." הביט בה דיימון לשניה, ואז חזר
לבהות באוויר בריקנות.
"לא הצגת לנו את עצמך." פנה דיוגו אל ריקו, שהתנצל מיד
והשיב:"אני ריקוברי הילינגלייט. אתם יכולים לקרוא לי ריקו."

בזמן שג'ולרי טרחה בהכנת האוכל לאורחים (היא העדיפה לא לתת
לריקו להתקרב שוב למטבח), ישבו ריקו והשלישיה המוזרה במרכז
הבקתה ודיברו בשקט ומבוכה קלה. היה מוזר לבוא לבית זר, ששני
שדונים קטנים החליטו לשייך לעצמם, ועוד מציעים להם מזון!
עם זאת, ניסו לנהל שיחה נעימה- לפחות ריקו ודיוגו ניסו.
"אז אתה שדון-מרפא?" התלהב דיוגו, "זה אדיר!! זה נכון שאתם
יכולים לרפא כאב רק במגע יד?!"
"כן, זה נכון." חייך ריקו לעצמו בגאווה, "ואתה אנושי, אני
מניח?"
"אפשר לומר." חייך דיוגו, "אני קוסם שחור, כמו סיס,
וחצי-אנש-זאב."
"אנש-זאב?" הופתע ריקו, "לא אמורים לומר "איש-זאב"?..."
"לא, לא. זה אנש-זאב." התעקש דיוגו במבט רציני בעיניו האדומות,
והבעה תהומית נסוכה על פניו, כאילו כל מה שחשוב לו זה שיקראו
לו "אנש-זאב".
"בסדר..." נאנח ריקו בייאוש.
"דיוגו ננשך ע"י אנש-זאב כשהיה קטן..." הסבירה ג'ן כשהיא פורעת
בעדינות את שיערו הכהה של אחיה, "בגלל זה הוא ככה."
"אני מבין."
"מה עם ג'ולרי?" שאל דיוגו את ריקו, "היא גם שדונית?"
"שדונית מתכות." ענה ריקו, "היא מתמחה בזהב."
"זה הכי טוב שיש!" נדהם דיוגו.
"כן, אבל זה מפצה על האופי שלה..." סינן ריקו, ודיוגו התכוון
לשאול למה הכוונה, כשג'ולרי חזרה עם קערת עץ מלאה במאכלים
שונים שהכינה מכמעט כל מה שמצאה במטבח.
"זה טעים מאוד, ג'ולרי!" החמיא לה דיוגו כשטעם את מאכליה, והיא
הסמיקה וצחקקה בביישנות. ריקו העדיף לא לענות...
"אה? דיימון, אתה לא רעב?" שאלה ג'ולרי את דיימון, מכשראתה
שאינו אוכל, ורק יושב בפינת החדר, מכונס בעצמו ובוהה בחלל.
"הוא לא טיפוס מלא שמחת חיים במיוחד..." העירה ג'ן בעוקצנות.
"באמת, דיימון, אחרי כל הזמן הזה שהייתם בחוץ בלי אוכל?! אתה
מוכרח לאכול משהו!" ג'ולרי התקרבה אליו עם מזלג שחתיכת בשר
מטוגן נעוצה עליו, והפצירה בו לאכול, אך דיימון לא נענה. אפילו
לא השיב לה כי אינו רוצה לאכול.
לבסוף התעצבנה ג'ולרי, וניסתה לדחוף את הבשר לפיו. כעת דיימון
גילה התנגדות, שגרמה לג'ולרי לכעוס באמת, והיא זרקה עליו את
המזלג עם הבשר בעצבים, וחזרה למקומה כשהיא סמוקה וממלמלת דברים
משונים.
"שד-ערפדון מטומטם..." סיננה ג'ן מתחת לאפה.

פרק 2 - יוצאים לדרך!

"אז מה, אתם מתכננים להישאר לגור כאן?" שאלה ג'ן את ריקו,
שהשיב לאחר הרהור קצר-"אני מניח שיהיה כדאי להמשיך הלאה...
אולי יש משהו טוב יותר מעבר ליער השומם הזה."
"רעיון טוב, ריקו-סאמה!" צייצה ג'ולרי, "ואני אבוא איתך לכללל
מקום שתלך!"
(ריקו נופל באנימה-סטייל)
"אמרתי לך שאני לא רוצה שתעקבי אחרי!!!" התרגז ריקו באמת,
וג'ולרי התחילה ליילל ולבכות בקול רם ומעצבן במיוחד, שרק גרם
לכולם יותר כאב ראש...
"תשתקי כבר." מלמל דיימון באדישות קרירה, שגרמה לג'ולרי
צמרמורת שהשתיקה אותה בן רגע. ריקו והאחרים הביטו בו המומים.
"אהה... כן. כמו שאמרתי..." מלמלה ג'ן בבלבול, "גם אנחנו
מתכוונים להמשיך הלאה. אז למה שלא נלך כולנו יחד?"
ריקו לא שש במיוחד ללכת עם אותם מבוגרים שהתייחסו אליו כאל
ילד, ובטח שלא עם ג'ולרי, אך לא הייתה לו ברירה. בכל מקרה,
דיוגו היה אדם טוב, וריקו חשב שיהיה נחמד ללכת איתו.
בזמן שהחבורה התעסקה בענייניה בקומה הראשונה של הבקתה, עלתה
ג'ן בדממה לעליית הגג, ונשארה שם שעות. ג'ולרי כבר כמעט הציעה
לעלות ולראות אם הכל בסדר איתה, כשנשמעה קריאת ניצחון מאותה
עליית גג-"אנשים, לא תאמינו מה מצאתי כאן!!!"
היא ירדה במהירות, אוחזת בידה שרביט שחור עם אבן בצבע אדום-יין
בראשו, וכנפי עטלף מבריקות מחוברות אליו. בתרועת ניצחון
קראה-"עכשיו נראה אם עוד ציפור תתחמק ממני! האהאהאהאהאה!!!"
"איפה מצאת את השרביט הזה, סיס?!" נדהם דיוגו, וג'ן ענתה
באושר:"עליית הגג מלאה בחפצי קסם, דיוגו! שרביטים, מטאטאים,
ספרים... כל מה שקוסם יכול לרצות!!!"
"גדול!!!" קרא דיוגו, וכבר עלה בריצה אל עליית הגג, אחותו ושאר
חבריו עולים בעקבותיו.
"וואו! המקום מלא בהם!!!" התלהב הקוסם הצעיר כששלף חפצי קסם
בזה אחר זה מתוך ארגזי העץ המאובקים, שמח כל כך לחוש שוב את
מגעו של שרביט באצבעותיו. התחושה הקסומה השתלטה על ידו שוב,
כמו שלא חש כבר שנים, כך היה נדמה לו. כאילו בילה מחצית חייו
בתוך אותו אולם שומם ומלא מבחנות מוזרות, כמו אלה שאחותו
ודיימון היו בתוכן כאשר יצא משם, ופרצו מתוכן זמן קצר אחריו.
"את חושבת שמותר לנו לקחת אותם?..." שאל לפתע דיוגו בהיסוס, אך
אחותו קבעה:"אין איש במקום הזה פרט לנו. קח כל מה שתרצה, לא
נראה לי שיש מישהו שיחזור כדי לתבוע אותך."
דיוגו הנהן, עדיין בהיסוס כלשהוא, ופנה למצוא לעצמו שרביט.
השרביט שהחזיק בידו היה בעל כוחות חזקים, כך חש, וניסה את אחד
הלחשים שעוד הצליח להיזכר בהם.
אור חזק פרץ מקצה השרביט, והאיר את עליית הגג החשוכה באור
בהיר.
כולם פרט לדיימון התלהבו מהצלחת הקסם, והפצירו בדיוגו לקחת את
השרביט הזה לעצמו.
לאחר שרוקנו את כל הארגזים ובחרו לעצמם חפצים שיוכלו להשתמש
בהם, עדיין נשארו הרבה חפצי קסם מפוזרים על רצפת העץ, שלא היה
לג'ן ולדיוגו מה לעשות בהם, וחבל היה לזרוק אותם.
"ניקח אותם איתנו בכל זאת," אמרה ג'ן ואספה את החפצים מן הרצפה
אל תוך שק שרבץ בפינת החדר, "אולי נוכל להרוויח עליהם כסף אם
נמצא עוד קוסמים שירצו לקנות אותם."
היא השליכה את השק אל דיוגו, שתפס אותו והעמיס אותו על גבו
הצנום בהכנעה, כמי שיעשה כל דבר בשביל אחותו הגדולה.
"ילד טוב, דיוגו." פרעה ג'ן את שיערו בחיבה.

"יוצאים לדרך מחר בבוקר." החליט ריקו. השאר הנהנו בהסכמה (אולי
חוץ מדיימון, שלא ממש היה אכפת לו מה קורה).
"שאלך לארוז את הדברים?" שאלה ג'ולרי, וריקו סימן לה שתעשה
זאת, למרות שלא היה צורך בכך. הוא רק רצה שתפסיק להביט בו
בעיניה הגדולות והכתומות. זה די הטריד אותו...
למחרת כבר חיכו כל החפצים שיכלו למצוא בבקתה בתוך חבילות,
שהונחו ליד הדלת.
"בואו נתחיל לצעוד!" צייצה ג'ולרי בעליזות והלכה בראש כשהשאר
עוקבים אחריה, מכוונים את דרכם מחוץ ליער, שוב יוצאים אל מרחבי
העשב הבלתי-נגמרים.
כעבור הליכה ארוכה למדי, ראו סוף סוף שינוי בנוף- העמק שנפרש
לפניהם מעבר לצוקים היה עצום בגודלו, ונהר מנצנץ זרם לאורכו.
לאורך הנהר, מעט יותר דרומה מן הצוק, ראו החבורה כתם אפרפר.
"זאת עיר!" עיניו הטורקיזיות של ריקו התרחבו, והעלים הירוקים
שבהן נצצו בתדהמה. הוא לא ציפה למצוא מקום יישוב גדול כל כך
במקום הזה.
"מעניין מי גר שם." תהתה ג'ולרי בקול רם, "אתה חושב שהם
נחמדים?"
"יש רק דרך אחת לברר." אמר ריקו, וכבר החל לרדת מן הצוק
בזהירות, לעבר העמק המכוסה עשב גבוה.
"אני מקווה שיש להם כסף לשלם לי עבור חפצי הקסם האלה..." סיננה
ג'ן, "אחרת עברתי את כל זה לחינם."
"מה קרה, סיס? שוב שברת ציפורן?"
"ששש!! לא מזכירים מקרים כאובים כאלה בציבור!!!"
"זה עצוב, ג'ן..."
"סתום את הפה, דיימון!"
"אתם חסרי תקנה, שניכם..." מלמל ריקו בייאוש.

העיר אליה הגיעו הייתה יחסית ריקה, אך עדיין יכלו לשמוע קולות
דיבור וצחוק מבין הסמטאות- למרות שלא ידעו מהיכן זה מגיע.
הליכה מייגעת בין הרחובות הדוממים, בניסיון למצוא את בעלי
הקולות (הם נשמעו כחבורה גדולה למדי, מה שגרם לריקו לחשוש קצת)
הביאה אותם בסופו של דבר אל סמטה קטנה ומוצלת, שלמרגלות אחד
מבתיה ישבו חבורת טיפוסים מוזרים למראה- אמנם לא יותר מוזרים
מחבורתו של ריקו- היה שם ערפד מחודד-אוזניים ששיערו הטורקיזי
גלש על כתפיו, אלפית יפיפיה בעלת צמה ארוכה למדי ועיניים
מהפנטות בגוון סגול עם נגיעות כחולות, יוקאי לבוש שחורים שנעץ
מבטים צהובים ומהורהרים באלפית, אלף בעל שיער ירקרק שאוזניו
התארכו עד למעלה מראשו, קנדרית ששיערה הבלונד-ג'ינג'י נאסף
בחלקו בצמות ונמשים כיסו את פניה, בחור צעיר בעל עיניים נוצצות
ושיער חום-אדמוני ובחורה נמוכה ששיערה הבלונדיני היה חלק
וארוך, ויכל להשוות לה מראה תמים אם לא היה מבט חשדני ומסתורי
בעיניה הגדולות והכחולות.
וכל אותם יצורים היו עסוקים כל כך בשיחה נלהבת, עד שלא שמו לב
לריקו, ג'ולרי וחבריהם, עד אשר התקרב אליהם ריקו באומץ והשתעל
מעט, כדי להפנות את תשומת ליבם אליו. הם השתתקו.
מבטיהם של ג'ולרי, דיימון, ג'ן ואחיה ננעצו בגבו של ריקו, בעוד
שבעיניו ננעצו מבטיהם של מי שנראו כתושבי העיר.
"אפשר לעזור לך?" שאל הערפד בבלבול, ומצמץ בעיניו הכחולות לעבר
ריקו, שעמד והביט בהם באדישות.
"למען האמת, כן, אדוני." ענה ריקו בנימוס, "אני וחברי בדיוק
הגענו לכאן, ואשמח אם תאמר לי מהו המקום הזה."
מבטו של הערפד הופנה לעבר האלפית, שקמה ממקומה מיד והשיבה
בחיוך:"הגעתם לג'ינג-ג'יאנג. ברוכים הבאים!"
ריקו הופתע מחביבותה של האלפית, ולפי מבטי ההערצה של ג'ולרי,
היה ניתן לראות כי האלפית מצאה חן בעיניה.
"לא תציגו את עצמכם?" שאלה הנערה הבלונדינית בקול לחשני כקולו
של נחש.
"ריקוברי הילינגלייט. קראו לי ריקו." קד בפניהם ריקו.
"אני ג'ולרי קין! נעים מאוד!" קדה גם ג'ולרי וחייכה לעבר מי
שראתה כחבריה החדשים.
"אני ג'ן מיליסנט דארקארט, וזה אחי הקטן, דיוגו." חייכה ג'ן
חיוך לא-תמים-במיוחד...
"דיימון דווילארט." מלמל דיימון בשקט, כהרגלו.
האלפית קדה בפניהם והציגה את עצמה בשם רייג'ין טסובסה, והאחרים
הציגו גם הם את עצמם לאחר שראו כי רייג'ין, מנהיגתם, בוטחת
באורחים הבלתי-צפויים.
"אז... כמה זמן אתם בדרכים?" שאל הערפד בשם סקרמורי אושיין.
"ארבעה ימים." ענה ריקו.
"אנחנו כבר שבוע שלם." ענתה ג'ן גם בשם אחיה ודיימון.
"אני מבינה..." אמרה רייג'ין בקול מהורהר, "אם כן, לא יצאתם מן
המבחנות באותו הזמן."
"מבחנות?" מצמצה ג'ולרי בהפתעה.
"איך ידעת ש...?" נדהם ריקו, אך רייג'ין חייכה והרגיעה
אותו-"אתם לא היחידים שבאו משם. כולנו באנו מן המקום ההוא."
"אז, בעצם לא היה פה אף אחד לפניכם כשהגעתם הנה?" שאל דיוגו,
ורייג'ין השיבה:"נכון. מצאנו את העיר הזאת ריקה לגמרי."
"ועכשיו היא שלכם?..." הרימה ג'ן גבה ספקנית, והיוקאי בשם יוטה
השיב לה בעצבנות-"יש לך בעיה עם זה?"
"היי, היי! שים לב איך אתה מדבר אלי, יוקאי!" סיננה ג'ן לעברו
כשהיא כמעט יורקת ברקים מעיניה האדומות.
ריקו היה זה שנכנס בין שניהם, וניסה להרגיע את השניים שעמדו
כמעט להכות זה את זו.
"תפסיקו, שניכם." אמר בשקט, וקולו הרגוע הרתיע את שניהם עד
שפסעו לאחור בבהלה, והשתתקו מיד.
"גם אם העיר שלנו וגם אם לא," קמה ממקומה הקנדרית שהציגה עצמה
בשם אמאיה, "אין איש בסביבה שיגיד לנו מה לעשות בה. לכן, אני
לא רואה סיבה להסתלק מכאן."
"יפה אמרת, ג'ינג'ית." מלמלה האנושית בהירת-השיער בשם
אנדראינה.
"אז... אתם מרשים לנו לגור כאן איתכם?" שאל דיוגו בהיסוס, אך
ג'ן אמרה לו מיד:"מה איתך, דיוגו, למה אתה בכלל שואל אותם אם
הם בעצמם טוענים שזו לא העיר שלהם?!"
"ברור שמותר לכם." חייכה רייג'ין לעבר דיוגו כשהיא מתעלמת
מההערה של ג'ן.
"אבל איפה נוכל לישון?" שאלה ג'ולרי בדאגה, אך הסייבורג הקרוי
ג'יגוקו הרגיע אותה:"רוב הבתים כאן נטושים, ג'ולרי! תוכלו
לתפוס לכם בית ולגור בו, כמו שאנחנו עשינו!"
"יהיה לנו בית משלנו?" עיניו של דיוגו התרחבו בפליאה, "זה...זה
נהדר! נכון שזה יהיה מושלם, סיס?"
"ברור, ברור." נפנפה אותו ג'ן מעליה, "אבל יש דבר אחד שאני
רוצה לדעת לגבי המקום הזה."
"והוא?" שאלה רייג'ין, וג'ן השיבה:"...יש לכם כסף כאן?!"
"כסף?" אמאיה מצמצה בהפתעה, "מוזר שאתם שואלים, כי רק אתמול
מצאנו מקום שיש בו המון כסף!"
"קוראים לזה "בנק", אמאיה..." לחש לה האלף בשם אשירו.
"בנק?" חיוכה של ג'ן התרחב, "ומי מנהל את הבנק הזה?..."
"אף אחד בינתיים..." השיבה אמאיה, "עוד לא מצאנו מישהו מתאים
לתפקיד. חוץ מזה, אנחנו לא צריכים כסף כדי לחיות כאן!"
"מה זאתאומרת?" ג'ן הביטה בה בבלבול, ואמאיה ענתה בחיוך:"הכל
כאן בחינם! אין אף אחד שצריך לשלם לו!"
"לא ייתכן!!!" נדהמה ג'ן וזרקה מעליה את התרמיל הכבד, "כלומר,
נשאתי את כל החפצים האלה לחינם?!"
"איזה חפצים?" שאלה אמאיה בסקרנות, ועיניה התרחבו כעיני חבריה
ברגע שראו את חפצי הקסם הרבים שנפלו מן התרמיל.
"כל כך הרבה... אבל, אין אצלנו קוסמים בעיר." חייכה אמאיה
במבוכה, "חבל, לא?..."
"מה??!" צעקה ג'ן, "זה לא יכול להיות!!!"
"אל תצעקי עלי..." נבהלה אמאיה והתכדרה לכדור קטן וג'ינג'י.
"זהו זה." מלמלה ג'ן כשהיא אוספת את החפצים הרבים בחזרה
לתרמיל, "אני הולכת לחפש מקום עם קוסמים. קוסמים שיש להם גם
כסף לשלם לי!"
"אבל סיס! האנשים האלה נחמדים!" ניסה דיוגו לשכנע אותה, אך היא
דחפה אותו מעליה כשהיא מעמיסה את התרמיל על כתפה, מוכנה לצאת
לדרכה.
"למה לך ללכת? מה תעשי בכסף?..." שאלה רייג'ין בשלווה, "כאן כל
אחד יכול להיות עשיר, אם הוא רוצה. אין כאן כל צורך בכסף."
ג'ן עצרה לרגע, ולא בגלל שדיוגו משך בשרוולה. היא הסתובבה אל
רייג'ין והקשיבה לדבריה.
"תוכלי לחיות כאן חיים של עשירה, בלי להתאמץ." אמרה רייג'ין,
כיודעת בדיוק מה ישכנע את הקוסמת האפלה להישאר.
ג'ן השפילה את מבטה לרגע, ואז הביטה בדיוגו. עיניו האדומות
נצצו, מבקשות ממנה להישאר במקום הזה, שכבר החל לחבב.
"בסדר." הביטה ג'ן שוב בעיניה של האלפית, "נישאר כאן."
חיוך מאושר עלה על פניו של דיוגו, וגם ריקו וג'ולרי חייכו
לעצמם.
"אני שמחה שזו החלטתכם!" חייכה רייג'ין בחביבות.

פרק 3 - סילברי גריי

ריקו לא דמיין לעצמו עיר יפה מזו של רייג'ין וחבורתה- בעוד היא
מראה להם את העיר ומסבירה היכן כל אחד גר ומה אפשר לעשות בעיר,
בלע ריקו את המראות המדהימים בדממה, בקושי מקשיב לרייג'ין.
במיוחד אהב את רעיון התעלות הדקות שהשתרגו לאורך ולרוחב
הרחובות, כמו עורקיה של העיר. קול המים הזורמים נעם לאוזניו
המחודדות.
לבסוף שאלה אותם רייג'ין היכן היו רוצים לגור בעצמם. ריקו מיד
קפץ ואמר שהוא רוצה את אחת הדירות הצופות אל המזרח, אלו שליד
הנהר- ולא יכל לחכות עוד עד שהאחרים יחליטו. בריצה מהירה ככל
שיכל, כפי הנראה כדי להשאיר את ג'ולרי מאחור, הגיע אל הדירה
שרצה- לאור השמש הבוהקת מלמעלה, נראה הבית כמקרין אור מתוכו.
ריקו חייך- דירה פרטית משלו, במקום כל כך יפה ושקט, והכי טוב-
בלי ג'ולרי שתטריד אותו. הוא נשם עמוק את האויר הצח, ונאנח
בהקלה.
'היש יותר טוב מזה?...'
הוא עלה במדרגות אל המרפסת בקומה השנייה, ופתח את דלת הדירה
המוצלת תחת הסככה שמעל המרפסת. הדירה הייתה מוחשכת מעט, ושקטה
מאוד. אפילו את קול הנהר כמעט לא יכל ריקו לשמוע משם.
הוא השאיר את דלת הדירה פתוחה, והסית הצידה את המחצלת שכיסתה
את החלון, מכניס פנימה אור שמש שהאיר את הדירה.
"סוף סוף... קצת שקט." מלמל ריקו כשהוא נשכב על המיטה בתשישות.
ריקו קבר את ראשו בשמיכות, ונרדם מבלי להרהר כלל בשאלה- היכן
ג'ולרי?

עם שקיעת השמש, פקח ריקו את עיניו. הוא קם ממקומו והתמתח, מוכן
לצאת שוב החוצה ולראות, היכן בחרה ג'ולרי לגור- כדי לזכור לא
לעבור שם לעולם.
הוא יצא אל המרפסת והביט אל קצה האופק כשהוא נשען על מעקה העץ,
חושב מחשבות ואינו ממהר לצאת לחפש את האחרים, כשקריאה דקה
וצייצנית קטעה את הרהוריו, והקפיצה אותו ממקומו-"היי,
ריקו-סאמה! נראה שאנחנו שכנים!"
"ג'ולרי!! מה... מה את עושה כאן?!" ריקו הביט מטה אל השדונית
המחייכת אליו חיוך קורן, "חשבתי שאמרתי לך לשמור מרחק
ממני..."
"אתה מצחיק, ריקו-סאמה!" צחקקה ג'ולרי כשהיא מקפצת במדרגות
לעברו, "אתה יודע שלא אוכל להיות רחוקה ממך! זו בדיוק הסיבה
שעברתי לגור בקומה מתחתיך!"
"את מההה?!?!" ריקו נשען על המעקה הדק במבט מלא אימה, מתרחק מן
השדונית הבוגרת ממנו בשנה שניסתה לקפוץ עליו ולכסותו בנשיקות,
כמו שאהבה לעשות...
"אוי, ריקו-סאמה! תיזהר!!!" צווחה לפתע ג'ולרי וניסתה לתפוס
אותו, אך ריקו התרחק ממנה עוד יותר כשידו הנשענת על המעקה,
שוברת את הקרש הרעוע. ריקו איבד את שיווי משקלו, ולפני שהספיק
לתפוס מה קורה, כבר נפל לאחור, כשג'ולרי רצה קדימה בניסיון
לתפוס את ידו- אך לא הספיקה לעשות זאת.
"ריקו-סאמההה!!!" צרחה ג'ולרי בבהלה.
"היי! תיזהר, ילד!!!" נשמעה קריאה מלמטה, וריקו מצא את עצמו
נופל אל זרועותיה של נערה גבוהה, סגולת-שיער וסגולת-עיניים,
שתפסה אותו באחיזה חזקה.
"תגיד, אתה בסדר?" שאלה הנערה בדאגה, "יש לך מזל שראיתי אותך
נופל!"
"כ...כן... תודה לך..." מלמל ריקו החיוור מפחד, ועדיין המום מן
הנפילה.
"אני הוקוטו!" חייכה הנערה החברותית כשהורידה את ריקו אל
הקרקע, "סוזוקי הוקוטו! מי אתה?"
"ריקו... ריקוברי הילינגלייט." מלמל ריקו, לא מוריד מן הזרה את
עיניו.
מבטה של הוקוטו נדד לעבר ג'ולרי, שעדיין רבצה, מבוהלת, על רצפת
המרפסת והביטה בה בעיניים ענקיות ומלאות פליאה.
"מה עם החברה הקטנה שלך?" חייכה הוקוטו לעבר ג'ולרי, "היא לא
תציג את עצמה בפני?"
"זו ג'ולרי קין." סינן ריקו, "היא מעצבנת."
"זה לא היה נחמד!" גערה בו הוקוטו, וכבר טיפסה במעלה המדרגות
כדי לפגוש את ג'ולרי המפוחדת.
"איזה חמוד קטן!"
"תראו את השיער שלו!"
"לדעתכם הוא לא אנושי?!"
"כמה מתוק!!!"
חבורת בנות צייצניות הגיעו מאותו כיוון שממנו הגיעה הוקוטו,
ומיד הקיפו את ריקו, שהרגיש כל כך קטן ביניהן. הוא שנא את זה.

"היי ילדון! איך קוראים לך?" שאלה אחת הבנות, בעלת שיער חום
ומבריק, ועיניה החומות נצצו לעברו בהערצה.
"שמו הוא ריקו!" קראה להן הוקוטו מלמעלה, וראשה הציץ מעבר
לשארית מעקה המרפסת יחד עם ג'ולרי (שנראה שהתגברה על עניין
הנפילה), "וזו ג'ולרי! נכון שהם חמודים?!"
"אני מתערבת איתכם שהם שדונים!" הצהירה נערה אחרת, בעלת שיער
שחור שהבריק בגוון סגול.
"אני שדון-מרפא, למען האמת." אמר ריקו ברוב חשיבות, "ג'ולרי
היא שדונית-מתכות."
"הוא נשמע כל כך בוגר ורציני!" עיניה הכחולות של הנערה הנוספת
התרחבו בפליאה, "בן כמה אתה, ריקו?"
"14. והיא-" הצביע ריקו על ג'ולרי שלמעלה, "בת 15."
"כל כך קטנים!" צייצה כחולת-העיניים, וחומת-העיניים הוסיפה
"ובכל זאת מתנהגים כמו בוגרים!"
"כמה חמוד!!!" צייצו הוקוטו ושאר הבנות בבת אחת, ועשו לריקו
כאב ראש נוראי...
"אני שיוקו!" הצביעה חומת-העיניים על עצמה וחייכה לעבר ריקו
הנבוך.
"מיקאמי!" קרצה כחולת-העיניים, שגם היא בורכה ברעמת שיער שחור
ושופע.
"ואני נאוקו!" צחקקה הנערה הנוספת, וכולן ביחד המשיכו לצחקק
לעצמן בסתר על "כמה הם חמודים, הקטנים האלה!"...
"סלחו לי," כחכח ריקו בעצבנות כדי להסב את תשומת ליבן, "תוכלו
לומר לי האם פגשתן כבר את רייג'ין?"
הוקוטו קפצה מטה בגמישות, ונעמדה על רגליה מול ריקו.
"איזה דיבורים..." הופתעה הוקוטו מלשון דיבורו הרצינית, "כמובן
שפגשנו את רייג'ין. רק עכשיו חזרנו מן הבית שלה ושל ג'יגוקו!"
"היא כל כך נחמדה, נה?" התלהבה נאוקו, ושאר הבנות הנהנו בהסכמה
וצייצו:"ויפה! וחכמה כל כך!! ממש אלפית אמיתית!"
"בעצם, בא איתנו עוד אחד שעוד לא הכרת!" נזכרה מיקאמי לפתע.
"כן, נכון!" מלמלה שיוקו, "הוא לא פגש עדיין את סילבר!"
"סילבר?" מצמץ ריקו בבלבול. "מי הוא?"
"אוו, אתה חייב לפגוש אותו!" צייצה נאוקו, "הוא רק בן 15, אבל
הווו... איזה חתיך!!"
"הו, סילבר...!" נפנפו הבנות על פניהן כדי להעלים את הסומק
מלחייהן.
"נשמח לפגוש אותו גם! נה, ריקו-סאמה?" דילגה ג'ולרי במורד
המדרגות, וקפצה על ריקו המבועת.
"בואו, נכיר לכם אותו!" לקחה הוקוטו את ידה של ג'ולרי, והובילה
אותם אל ביתם של ג'יגוקו ורייג'ין.

"נחמד לראות אתכם שוב!" בירכה אותם רייג'ין בנימוס, והוקוטו
וחברותיה מיהרו להשיב לה שלום בקולות צייצנים ומתלהבים.
בחיוך סלחני, הובילה אותם האלפית אל פנים הבית, שם התמקמו יתר
החבורה שפגשו ריקו וג'ולרי, ביניהם גם דיימון, ג'ן ודיוגו,
ועוד נער נוסף, אותו לא הכיר ריקו, בעל שיער אפור בהיר, וסימני
משולשים על לחייו בגוון כחול כהה.
"היי, ריקו!" חייך לעברו דיוגו בחברותיות, "בוא, שב לידי!"
ריקו מיהר להתיישב ליד דיוגו, בורח מפני ג'ולרי- אך זאת נדבקה
אליו שנית.
"זה סילבר!" הציגה אותו שיוקו בחיוך, ומיהרה להתיישב עם שאר
חברותיה ליד אנדראינה, ידידתן החדשה.
סילבר הביט לעבר ריקו וג'ולרי, וחייך לעברם.
"סילברי גריי, שדון-מתכות לשירותכם." קד סילבר עמוקות למרות
שישב.
"ריקוברי הילינגלייט. שדון-מרפא." קד ריקו בחזרה מתוך נימוס
מאופק, ואילו ג'ולרי קפצה וחייכה באומרה:"אני ג'ולרי קין,
שדונית-מתכות! שלום!"
"ג'ולרי?" חיוכו של סילבר התרחב, "שם יפיפה, מתאים לך
מאוד..."
"הו, תודה לך!" השיבה ג'ולרי בתמימות. ריקו קיווה כי סילבר
מנסה להתחיל עם השדונית המעצבנת- כך אולי יזכה לקצת שקט...
"יופייך הוא כשל תכשיט יקר מפז." התחנף סילבר בג'נטלמניות
מופרזת כשהתקרב לעבר ג'ולרי וכרע ברך לידה, "גם קרני השמש
הבוהקות ביותר לא יעפילו על האור הקורן מחיוכך, ג'ולרי."
"נהיה לי חם..." מלמלה שיוקו מן הצד.
"נחמד מצידך, סילבר!" קרנה ג'ולרי, "אתה חמוד כמעט כמו
ריקו-סאמה!"
"ריקו-סאמה?..." לפתע בערו עיניו של סילבר באש כסופה ומסתלסלת,
"אינך מתכוונת לריקוברי, נכון?"
"טיפשון, תקרא לו ריקו!" תיקנה אותו ג'ולרי, "רי-קו-סא-מה!"
"אם כך..." מבטו של סילבר שלח להבות לעבר ריקו, שנותר קר-רוח
למרות זאת.
מקרוב, יכל ריקו להבחין שעיניו של סילבר הן אפורות וכהות,
וירחי כסף צפו בתוכן.
"אתה המתחרה שלי, ריקו!" קולו של סילבר הפך לארסי וזועם, "אני
עוד אוכיח כי אינך ראוי לאהבתה של שדונית-מתכות זו!"
"וואו, וואו! חכה רק רגע!" עצר אותו סקרמורי לפתע, "רק הגעת
לפה ואתה כבר חושב שמותר לך לאיים על אנשים?!"
"כן, מה ריקו עשה לך בכלל?..." הגן דיוגו על ריקו במבט כועס.
"אין צורך, דיוגו." השתיק אותו ריקו בקול רך אך תקיף, "אם הוא
רוצה לקבל את ג'ולרי, כולה שלו."
"זה ריקו-סאמה שלי! כל כך נדיב!" צייצה ג'ולרי בצד.
"שמישהו יירה בה..." סיננה ג'ן בעצבים.
"כל עוד ג'ולרי תרצה בחברתך, לא אניח לך." סילבר נשף אש אל
ריקו, "איש לא ייקח ממני את אהבת חיי."
"רק פגשת אותה עכשיו." התחיל ריקו לכעוס על מזגו הרע של
סילבר.
"לא שמעת על אהבה ממבט ראשון?" סינן סילבר לעברו בלהט, "אתה
בסך הכל ילדון טיפש, לא ככה?! מה אתה מבין באהבה?!!"
"אני לא צריך להבין דבר באהבה. זה לא מעניין אותי." השיב לו
ריקו בטון אדיש, וקם ממקומו כשהמשיך-"אני יוצא לחפש אוויר צח.
המקום הזה אפוף מתחים כרגע."
"לא, ריקו-סאמה! אל תלך!" יללה ג'ולרי, "רק הגענו לכאן!"
"עזבי אותו, ג'ולרי יפתי." הביט בה סילבר ברכות, "אני אהיה
איתך."
"אבל... ריקו...!" מלמלה ג'ולרי במבוכה, לא יודעת מה לעשות.
ריקו לא חיכה לתשובתה, ויצא משם בלי להביט לאחור. אם אין רוצים
בו שם, אין סיבה שיישאר.
כמה שניות לאחר מכן, נפתחה הדלת מאחוריו ומישהו נוסף יצא
בעקבותיו- היה זה דיוגו.
"היי." אמר דיוגו בביישנות, והתקרב אל ריקו, שהיה עסוק בלבהות
בארבעת ירחי השמיים.
"תן לי לנחש..." אמר ריקו בשקט, "גם אותך הוא חושב למתחרה
בעיניו?"
"הו לא, לא!" צחק דיוגו, "סתם התחשק לי לצאת."
"...לנשום אוויר צח?"
"בין השאר."
"הממ." היה כל מה שהשיב ריקו.
השמיים היו כהים, והעננים שצפו בהם נראו בהירים לעומתם, למרות
שהיו אלה ענני גשם. ריקו ידע שעוד מוקדם בשביל גשם, ושעד
שיתחיל המבול האמיתי, בוודאי כבר ימצא את עצמו בחזרה בדירתו
השלווה. הו, כמה רצה לחזור לשם.
"ריקו," פנה אליו דיוגו בהיסוס, "באמת התכוונת למה שאמרת שם?"
"שאני לא רוצה את ג'ולרי?" גיחך ריקו, "בוודאי."
"לא לזה התכוונתי." נעץ דיוגו את עיניו האדומות כדם בריקו,
וגרם לו לצמרמורת קלה.
"אז מה?" שאל ריקו, ודיוגו היסס שנית לפני שהשיב,
לבסוף:"כשאמרת ש...אהבה לא מעניינת אותך."
"אה, זה." נאנח ריקו, והפנה את מבטו הרחק מדיוגו.
"תענה לי." התחנן דיוגו, ועיניו נצצו.
ריקו החזיר את עיניו אל דיוגו, והעלים הירוקים שבעיניו פגשו
שנית בעיני הדם של הקוסם האפל הצעיר.
"כן, התכוונתי לזה." ענה לבסוף ריקו בקרירות.
"אה..." דיוגו נראה המום לרגע, ואז הסמיק קלות ופנה להביט שוב
בכוכבים.
"למה שאלת?" התעניין ריקו, "משהו מטריד אותך, דיוגו?"
"אותי? לא!" השיב דיוגו במהירות, ולא בדיוק בכנות, "שום דבר."
"אתה כן מוטרד ממשהו."
דיוגו נבהל מעט מריקו- הוא לא חשב שריקו יתחקר אותו כך.
למעשה, ריקו לא ידע באמת מדוע הוא חוקר אותו- כנראה הסקרנות
הטבעית שלו... ועם זאת, היה משועשע מתגובותיו של דיוגו. הוא
למד ממש לאהוב את המבט המובך הזה.
"רוצה ללכת לנהר?" הציע לפתע דיוגו.
"לנהר...?" הופתע ריקו, "אבל קר מדי בשביל..."
"לא ניכנס פנימה." צחק דיוגו, "רק נשב ליד. נחמד שם."
"בסדר..." השיב ריקו. לא היה לו דבר טוב יותר לעשות. חוצמזה,
דיוגו היווה בשבילו כמעט חבר כעת.

פרק 4- לילה קסום אחד...

דיוגו התרווח על גדת הנהר המרוצפת אבני מדרכה חלקות, ונאנח
קלות.
ריקו לא הבין מדוע, אך האנחה הקטנה הזאת נשמעה לו כמעט חמודה.
הנהר היה כסוף לאור ארבעת הירחים, והפיץ רחש קל של זרימת המים
הצלולים בתעלת האבן. כל כך שלו, אך עם זאת, משהו הציק לריקו.
משהו ישב שם, באחורי ראשו, ולחש דברים באוזנו- אך הוא העדיף
שלא להקשיב להם.
הוא רק ידע שלולא דיוגו היה כאן, לא היה חש זאת.
"ריקו..." הביט בו דיוגו בחיוך, "אני שמח שאתה חבר שלי."
"אנחנו חברים?" מצמץ ריקו בבלבול ומבוכה, אך מיד הוסיף מתוך
נימוס:"אה...גם אני שמח על כך, דיוגו." ואפילו חייך מעט.
דיוגו צחק, משועשע.
"בוא, תשכב על המדרכה גם." ביקש ממנו דיוגו, "יהיה לך יותר
נוח."
"אני לא מבין איך אמור להיות נוח על מדרכה קרה."
"אל תהיה טיפשון." חייך דיוגו בחיבה.
"טוב." אמר ריקו ונשכב על המדרכה הקרירה, מופתע לגלות שאכן לא
היה זה נורא כל כך.
לאחר שחזר להביט בכוכבים כמקודם, עדיין יכל ריקו להרגיש את
מבטו של דיוגו נעוץ בו. הוא חיכה דקה, שתיים, אולי יותר, אך
המשיך לחוש זאת.
בשלב מסוים זה כבר עשה לו צמרמורת.
"...מה?" שאל ריקו, כשהוא מביט בייאוש בדיוגו, שהמשיך לחייך
ברכות ולהביט בו במבט אדום ונוצץ.
דיוגו צחקק קלות ונשען קדימה, מעט יותר לעבר ריקו, כשהוא משיב
בלחישה רכה:"שום דבר, ריקו."
ריקו קפא במקומו. פניו העדינים של דיוגו הביטו בו, נותנים לו
תחושה רכה וחמימה, ועם זאת מעבירה בו צמרמורות עדינות של קור.
מה זה? שאל את עצמו ריקו הנדהם. למה הלב שלי דופק כל כך חזק?
זה כואב, חשב. אבל לא כאב רע.
נעשה לו חם באזור החזה, ותחושה זו התפשטה לעבר פניו ומטה, לעבר
בטנו.
כל גופו רעד בהתרגשות של תחושה שלא חש מעולם.
הייתה לו תחושה רעה במקצת.
הרי הוא לא צריך אהבה. הוא לא רצה אותה ולא האמין בה.
אז מדוע...?
ריקו לא יכל להסית את מבטו מעיניו האדומות והמהפנטות של דיוגו,
אך עם זאת יכל להבחין בזרועו הדקה נעה לעברו.
נגיעה עדינה בצד גופו הקפיצה אותו בבהלה, אבל הוא לא נרתע.
דיוגו העביר את ידו החיוורת בליטוף על חזהו הלוהט של ריקו,
שליבו פעם בו במהירות מטורפת.
פניו של דיוגו קרבו אל אלו של ריקו, כשידו עלתה מעלה וליטפה את
צווארו ופניו של השדון המבוהל אך הנרגש מכדי להתרחק ממנו.
עיניהם נעצמו, וליבותיהם דפקו בחוזקה כשפגשו זה את שפתיו של
זה, טועמים ברכות אחד את השני. שדון וקוסם אפל, אצבעותיהם
משולבות אלו באלו, קווצות של שיער ירוק כהה נופלות, מבריקות
בשחור, על קווצות שיער תכול ומבריק בגוון ירקרק.
לא, הוא לא יכול! שמע לפתע ריקו בראשו- אסור לו להרגיש כך, זה
לא בסדר! לא כלפיו!!!
אבל, למה לא, בעצם? חשב. מדוע לא יחוש כך כלפי דיוגו? היש סיבה
לא לאהוב אותו?...
מובן שאין, החליט ריקו. שום דבר שבעולם לא יעצור בעדו כעת
מלהתאהב בו.
"אתה עדיין לא מעוניין באהבה?..." שאל דיוגו בשקט ובהיסוס קל,
אך ריקו ליטף את פניו של דיוגו כשהשיב בקול רך משדיבר בו אי
פעם: "מה נראה לך?"
"תגיד לי אתה." חייך דיוגו, אך דאגה קלה נשמע בקולו.
ידו הרכה של ריקו אספה קווצת שיער ירוק אל מעבר לאוזנו של
דיוגו, וחיוך נפרש על שפתיו.
"אני אומר לך דבר אחד..." לחש ריקו, ונתן נשיקה נוספת על שפתיו
של דיוגו לפני שהמשיך:"אני... אוהב אותך... דיוגו."
שני הצעירים צחקו חרישית והתנשקו שוב, נרגשים מן הניסיון החדש
והבלתי-מוכר שנתנו להם החיים. דיוגו חייך אל ריקו את חיוכו
המאושר ביותר כשהשיב במילים:"אני אוהב אותך גם...!"

פניו השלווים של דיוגו פשוט דרשו שריקו ינשק אותן, אך ריקו עצר
בעצמו, מחליט לתת לאהובו לישון. השמש כבר כמעט עלתה במזרח, והם
בקושי ישנו משך כל הלילה.
הוא לא ידע מה תביא איתה הזריחה. מה מביא איתו יום חדש?
מראות מקסימים שעין לא שזפה מעולם; מים חדשים במורד הנהר,
צלולים מן הקודמים; קרני שמש חדשות ומלאות-חיים.
אנשים חדשים לפגוש; מקומות חדשים לחקור; אולי גם דרכים נוספות
ללכת בהן.
רגשות שיצופו עם פעימות הלב ההולמות; מבט נוסף בעיניו של זה,
איתו חלק נשיקה ראשונה.

אולי יגלה, להקלתו, שג'ולרי כבר אינה מרגישה כלפיו את אשר
הרגישה.
וסילבר ינסה לכבוש שוב את ליבה כאתמול, או שמה כבר מצא לו נערה
אחרת.

...ואולי, בסופו של יום חדש, בסוף כל אותן הרפתקאות ומסעות
בנבכי העיר והנפש, ועם זריחתם של ארבעה ירחים אשר יאירו את
הנהר באור כסוף- יגיע גם לילה חדש וקסום כקודמו.