זוהי יצירה מס' 4 בסדרת A Breath of Life.
ליצירה הראשונה בסדרה: http://stage.co.il/Stories/418233

חלק א'

העשב הכסוף רשרש קלות תחת רגליו של הערפד, שזחל בדממה בעקבות
קורבנו התמים.
הוא הרים את ידו כדי להסיט קווצות שיער בודדות בצבע טורקיז
מעיניו הכחולות, וליקק קלות את ניביו החדים בציפיה. בהליכה
חתולית וגמישה התקרב לעבר הדמות הבהירה שהלכה לה חסרת-דאגות אל
עבר עיר מגוריו, וזינק על רגליו במהירות, מחכה לנעוץ את ניביו
בצווארה של הנערה בעלת רעמת השיער הארוכה בגוון
בלונדיני-ג'ינג'י, שזורת הצמות, שלבשה את אותם מדים אפורים
איתם יצא גם הערפד מאותו מקום בו מצא את עצמו לראשונה.
צווחה דקיקה וגבוהה החרישה את אוזניו, והוא נפל בכאב על הדשא,
משפשף את אוזניו המחודדות והמצלצלות.
"תתרחק ממני חתיכת... חתיכת... לא יודעת מה אתה אבל תתרחק ממני
בכל מקרה!!!" צרחה הנערה בקול דק, רועדת כולה מפחד.
הייתה זו הפעם הראשונה שפספס, וזה תסכל מאוד את הערפד הצעיר.
במבט מורעב התרומם ממקומו והתקדם לעברה, לא שם לב לדבריה.
סטירה כוונה לעברו, אך הוא תפס את פרק ידה באדישות ועמד לתפוס
את צווארה בידו השנייה...
סטירה מכף ידה השנייה הפתיעה אותו. לזה הוא בהחלט לא ציפה.
בכעס, זרק את הנערה על האדמה ומלמל בהפגנתיות:"אני לא אוהב
לשחק עם הקורבנות שאני אוכל."
הנערה מצמצה לעברו בבלבול, וקצות אוזניה המחודדות בעידון
הושפלו מטה במבוכה. היא בהחלט ציפתה כי ינצל את מקומה על האדמה
וינעץ את ניביו בה, אך הוא לא עשה עוד דבר, ונראה כי וויתר
עליה סופית.
"בסדר, מי את?" שאל הערפד המיואש.
היא שתקה לרגע, מנסה לאמץ את זכרונה המעורפל. מי היא? היא ידעה
מי היא... זה היה שם לפני רגע... על קצה הלשון...
"אמאיה." אמרה לבסוף, "אני קנדרית."
"קנדרית, הא?" הושיט לה הערפד הצעיר את ידו ועזר לה לקום בחזרה
על רגליה כשהוסיף:"אני סקרמורי. ערפד."
"כן, שמתי לב." ליכסנה אליו מבט מעוצבן, והוא גיחך קלות כשאמר:
"אה, נכון. מצטער על זה."
"מאיפה בכלל צצת?" שאלה אמאיה בחוסר-טאקט מובהק (ובצדק).
"הלכתי לחפש אוכל," צחק סקרמורי, "אני גר בעיר נטושה קטנה עם
כמה חברים... זה די קרוב לכאן. רוצה לבוא איתי לשם?"
"לא שיש לי הרבה ברירות..." מלמלה אמאיה בתסכול. היא לא רצתה
במיוחד להמשיך ללכת לצד הערפד שניסה לפני רגע לאכול אותה, אבל
היא באמת לא ראתה כל דרך אחרת להמשיך לשרוד, אז... "טוב, אני
אבוא איתך."
"אז קודם תני לי למצוא אוכל, ואז נלך." אמר סקרמורי וכבר החל
להמשיך ללכת, אך משגילה שאמאיה לא באה אחריו, עצר והסתובב. היא
עמדה במקומה עם מבט מרוגז למדי בעיניה, שהגוון הירוק שהיה בהן
מסביב לאישונים החל להתפשט על פני הצבע החום.
"אני לא הולכת לצפות בך אוכל מישהו, תודה רבה." סיננה בגועל.
"אבל אני רעב!" רטן סקרמורי בעצבנות, "פשוט בואי כבר, ותכסי את
העיניים או משהו!"
"למה אתה חייב להרוג כדי לאכול?!" ייללה אמאיה, ודמעות זעירות
צצו בזוויות עיניה.
"כי אני ערפד, באקה." אמר סקרמורי בתסכול, "אני לא יכול לשבוע
מאוכל של בני אדם."
אמאיה שתקה. הוא צדק, היא ידעה זאת. היה לה מושג משוער לגבי
ערפדים, מה שגרם לה לא לסבול אותם. אבל הערפד שמולה היה נחמד
יחסית לאלה שיכלה לזכור במעורפל, ואפילו די שעשע אותה. היא לא
יכלה לתת לו לרעוב.
"טוב, בסדר, תאכל משהו... מישהו." נאנחה אמאיה בייאוש.
הערפד חייך וחשף שני ניבים בוהקים בפיו. אז תפס את ידה, והחל
לצעוד במהירות לעבר הכיוון המנוגד לזה של העיר.

"תתכופפי!" ציווה עליה סקרמורי בלחש לפתע, והיא השתופפה אל
הקרקע כמוהו.
"ראיתי שם מישהו..." לחש באוזנה של הקנדרית, "תכסי עיניים אם
את לא רוצה להסתכל. זה יהיה מכוער."
אמאיה הנהנה בהיסוס וכיסתה את עיניה בידיה הרועדות. סקרמורי רץ
במהירות קדימה, ואמאיה ניחשה באימה לפי רעש התזת הדם ששמעה,
שהערפד כחול-העיניים קיבל בזה הרגע את ארוחתו. היא הצמידה את
כפות ידיה אל עיניה וניסתה שלא להקשיב לרעשים הדוחים. אבל היא
שמעה.
"אני מצטער שהיית צריכה לחכות ככה," מלמל סקרמורי וניגב את הדם
מזווית פיו, "בכל מקרה, את יכולה לפקוח עיניים עכשיו."
אמאיה הרימה אליו את עיניה הדומעות, ונעצה בו מבט מזועזע.
"מ...מה?... אמרתי לך שאני ערפד, לא? זה מה שערפדים עושים!"
התגונן סקרמורי בעלבון, "את יכולה להפסיק את המבטים האלה?!"
"סליחה." הסיתה אמאיה את מבטה במבוכה.
"טוב..." הושיט לה סקרמורי את ידו ועזר לה לקום מן העשב, "בואי
נלך עכשיו."
אמאיה הצטמררה ממגע ידו, כיוון שידעה שרגע לפני כן אחזה היד
הזאת בצוואר קורבנו... אבל הסכימה לבוא אחריו. היא ידעה שבה
כבר לא ינסה לפגוע, ובחרה ללכת איתו מאשר להמשיך לשוטט במרחבי
העשב הבלתי-נגמרים.

"רואה את העיר ההיא שם?" הצביע סקרמורי לעבר כתם אור בעמק
שנפרש לעיניהם, "זאת העיר שלי."
"אממ... סקרמורי?..." שאלה אמאיה בהיסוס, "לא כולם בעיר שלך
הם... הם..."
"ערפדים?" חייך סקרמורי וחשף ניב מנצנץ בפיו, "מה פתאום, אני
הערפד היחיד שם. אין לך מה לדאוג."
"מזל!..." נאנחה אמאיה בהקלה, אך סקרמורי הוסיף לפתע: "שכחתי
לציין שיש לנו יוקאי פסיכי שהיה אוכל את כל מי שמעצבן אותו
אילו היה לו עצבים אליו?..."
פניה של אמאיה קפאו באימה, אך סקרמורי צחק וטפח על כתפה בעידוד
כשאמר: "אני צוחק איתך, נו! הוא לא יעשה לך כלום, אני
מבטיח!..."
"הו כן, ועליך אני ממש סומכת!" לכסנה אמאיה מבט
ירוק-חום-מעוצבן לעברו.
"היי," לכסן אליה סקרמורי מבט כחול מעוצבן באותה מידה, "יכולתי
לאכול אותך אילו רציתי."
"שקרן." סיננה אמאיה, "אתה מפחד ממני, זה העניין."
"אני לא מפחד משום קנדרית קטנה עם פה גדול, תודה רבה." השיב
סקרמורי באותו טון מזלזל. השניים נעצו מבטים זועמים זה בזה
במשך אולי דקה, עד שסקרמורי הפר את השתיקה המביכה: "טוב, בואי
נשכח את כל זה! אני רוצה לחזור הביתה לאשירו!"
"בסדר!" חייכה אמאיה בחתוליות, "רגע, מי זה אשירו?"
"תני לי לספר לך..." חייך סקרמורי, ומשך אותה לכיוון העיר
שבעמק כשהוא פותח בסיפורו על האלף היפיפה שלו...

מכשהגיעו לעיר, הוביל אותם סקרמורי לעבר הגשר שמעל לנהר, שם
קבעו הוא וחבריו למקום מגוריו להיפגש. ושם הם היו וחיכו לו;
רייג'ין האלפית היפיפיה, יוטה היוקאי החתיך שנראה בזמן האחרון
מאוד מקורב לרייג'ין, ג'יגוקו הסייבורג בעל לב הזהב (טוב,
למעשה היה זה לב מפלדת אל-חלד, כיוון שהוא סייבורג, אבל אתם
מכירים הרי את הביטוי...), אנדראינה בת-האנוש הפסיכית ואשירו,
האלף החביב ארוך-האוזניים ומקורנן-המצח שהיה בן-זוגו של
סקרמורי.
"שלום, חבר'ה!" נופף להם סקרמורי, והם החזירו לו בברכת שלום,
הינד ראש חביב או מבט אדיש, בהתאם לאופיים.
"סקרמורי!" אשירו קם ממקומו על גדת הנהר והביט לעבר הערפד
בחיוך, אותו חיוך של מלאכים שסקרמורי אהב והעריץ כל כך. תוך
כמה רגעים היה סקרמורי מחובק בזרועותיו של אהובו, מעורר אנחות
"אווו..." מאלו שאהבו את זוג מחודדי-האוזניים ההומוסקסואלים או
מבט נגעל מאלו שנטיות כאלה לא בדיוק עשו להם את זה, כמו יוטה
ואנדראינה.
אמאיה חייכה לעבר חבורת הצעירים שהביטו לעברה בסקרנות, ונתנה
לסקרמורי להציג אותה בפני חבריו, ואת חבריו בפניה.
"קנדרית?" חייכה רייג'ין בחביבות, "עוד לא היו לנו קנדרים
בעיר. נעים לפגוש אותך, אמאיה!"
"נעים גם לי!" קדה אמאיה בנימוס, "אנו... רק אתם נמצאים כאן?
אין עוד אנשים אחרים בעיר?"
"בינתיים לא..." חייך ג'יגוקו, "אבל אני בטוח שעוד יבואו הרבה
אנשים בעתיד!"
"מאיפה לך לדעת כזה דבר? ציפור קטנה לחשה לך?..." שאלה
אנדראינה בציניות (כבר לא שנאה את הסייבורג כמקודם, לפני שהגיע
יוטה לעירם, אך עדיין הייתה צינית אליו כמו לכל אחד אחר),
וג'יגוקו ענה לה בתמימות: "אף אחד לא אמר לי, אבל זה פשוט נראה
כאילו יבואו עוד!"
"המקום הזה באמת נראה ריק מדי..." ציינה רייג'ין, "אולי יש
מטרה לכך שהמקום הזה כל כך גדול."
"אתם חושבים שיבואו כל כך הרבה אנשים לכאן?" שאל סקרמורי,
"זאתאומרת... מספיק אנשים כדי למלא את כל המקום?"
"בטוח." הנהנה רייג'ין בביטחון.
"ומה תעשו כשכבר לא יהיה מקום לכולם?" התעניינה אמאיה, ושאלה
זו גררה אחריה שתיקה מביכה.
"אני מניחה ש..." ניסתה רייג'ין לחשוב על משהו, "נגדיל את
המקום, לא?..."
"בכוחות עצמנו?!" השיב סקרמורי בפליאה.
"תחשוב על זה, ערפד, אם יהיו כאן כל כך הרבה אנשים, אז יהיו
עוד אנשים שיעזרו לנו." מלמל לעברו יוטה תשובה מובנת-מאליה.
"הוא צודק, סקרמורי," חייכה רייג'ין, "אולי נהיה עיר גדולה
מאוד יום אחד!"
"אני מעדיפה את המקום הזה קטן ושקט, תודה רבה." מלמלה אנדראינה
תשובה שכמעט אף אחד לא שמע...
"אני אעזור לכם, תהיו בטוחים בכך!" הציעה אמאיה את עזרתה,
וחייכה חיוך חתולי נוסף, "אני תמיד אשמח לפגוש אנשים חדשים
במקום הזה!"
"יש לך יופי של מוטיבציה, אמאיה." חייכה אליה רייג'ין בלבביות,
"אני בטוחה שנוכל להיעזר בך."
"יופי!" צייצה אמאיה באושר, וגררה אחריה מלמול נזעם מכיוונו של
יוטה, שכבר החל לחטוף כאב ראש מהקול הדקיק שלה.
"אם כבר מדברים על העיר שלנו," הוסיפה רייג'ין דבר אחרון לפני
שכולם התפזרו לבתיהם, "הייתי רוצה לארגן מחר פגישה של כולנו
כדי לדבר על כמה דברים. תרצו לבוא אלינו לארוחת בוקר?"
הנהונים נמרצים נראו מצד כל המוזמנים- כולם אהבו מאוד את האוכל
של רייג'ין, והיו מוכנים לבוא אפילו רק בשביל לאכול אצלה.
כמובן שהיו להם כוונות גם להשתתף בשיחה על עירם...
"יפה מאוד!" חייכה רייג'ין חיוך מרוצה, ופנתה אל אמאיה:"חכי לי
מחר בבוקר ליד הגשר הזה, אני אבוא לקחת אותך אל הבית שלי ושל
ג'יגוקו."
"תודה רבה, רייג'ין!!" אמאיה קרנה מאושר על ההזדמנות שניתנה לה
להתקרב אל החבורה שנקלעה לתוכה.
רייג'ין וג'יגוקו נפרדו מהאחרים לשלום, כשהם פונים לכיוון
ביתם.
"רוצה לבוא לישון אצלנו, אמאיה?" הזמין אותה אשירו בחביבות, אך
אמאיה ניחשה לפני מבטו של סקרמורי שהם מעדיפים להיות לבד, ורק
ענתה:"לא תודה, אני כבר אמצא מקום לישון!"
"את יכולה לנסות את אחד הבתים האלה-" הצביע סקרמורי לעבר גדת
הנהר השניה, בה שורה של בתים גדולים פנו לכיוון המים, "הם
נראים נוחים מאוד מבפנים."
"תודה רבה!" חייכה אמאיה וכבר החלה ללכת לעבר אותה גדת נהר,
נפרדת מהערפד המשעשע והאלף העדין והנחמד, שהתייחסו אליה כבר
כאל ידידה שלהם.
בעודה צועדת לאורך הגדה, בוחנת את הבתים בתשומת-לב, הרהרה
לעצמה בדבר קורות יומה הראשון שהיא מסוגלת לזכור. האלפית בשם
רייג'ין, שנראתה כמנהיגת החבורה, הייתה נחמדה אליה מאוד ואף
שיתפה אותה בענייני העיר שלהם, וזה החמיא מאוד לאמאיה. היא
אהבה את האנשים החדשים שפגשה, ושמחה להיות מעורבת בענייניהם
ולעזור לעירם להתפתח. היא לא יכלה לחכות עד למחרת בבוקר...

רייג'ין שמחה לראות את הקנדרית החדשה מחכה לה בציפיה כזאת ליד
הגשר, לבושה בשמלה קצרצרה בצבע סגול.
היא ידעה שאמאיה הזאת תהיה לה לעזר רב אם ברצונה לנהל את
העניינים כאן, והחליטה לעדכן אותה בכל מה שקרה בעיר מאז הגיעו
אליה. אמאיה הקשיבה בתשומת-לב רבה, בולעת את הסיפורים בשקיקה
ומתעניינת בקשר לכל דבר, מה שרק העלה את רמת הנקודות הטובות
שצברה אצל רייג'ין.
"זה הבית." פתחה רייג'ין את דלת אחד הבתים הקרובים, ונכנסה
פנימה, מזמינה את אמאיה לבוא אחריה.
"בוקר טוב, אמאיה!" בירך אותה ג'יגוקו לשלום בעודו מגיש את
בישוליה של רייג'ין אל השולחן הנמוך שבסלון, וגם שאר החבורה
שישבה מסביב לשולחן נראו שמחים לראותה. טוב, אולי חוץ מיוטה.
"זה העניין, חברים," פתחה רייג'ין רגע לפני שהסתערו כולם על
האוכל
(שמנים...), "אני רוצה להקים מועצה של העיר שלנו."
"מועצה?" מצמצה אנדראינה בבלבול, "לא קצת נסחפנו? אנחנו רק
שבעה אנשים..."
"בקרוב נהיה יותר, אנדי. את יודעת שאנשים ממשיכים לצאת מהאולם
ההוא. זוכרת כמה מבחנות היו מלאות כשיצאת משם?..."
"כמעט כולן..." הודתה אנדראינה, "אבל, איך את יודעת שכל מי
שנמצא בהן יתעורר מהר כמונו, וייצא משם לפני שאנחנו כבר לא
נהיה בחיים?"
"דברי בשם עצמך, אנושית." גיחך יוטה, אך למרות שכמעט איש מהם
לא היה בן-תמותה, אף אחד מלבד יוטה לא צחק למשמע הבדיחה
הגרועה.
"בכל מקרה..." נאנחה רייג'ין בייאוש (ההומור השחור של יוטה כבר
החל לפגוע באנשים ממש ברצינות לאחרונה), "לדעתי לא ייקח להם
זמן לצאת משם, וכשהם יצאו, כדאי שנכין את העיר למצב שבו יהיו
יותר משבעה תושבים.
לכן, אני צריכה מתנדבים שיעזרו לי לעשות כזה דבר. ג'יגוקו כבר
אמר שהוא בפנים."
"...זה אומר שאני בחוץ." מלמל יוטה...
"אני אשמח לעזור!" קפצה אמאיה והציעה את עצמה. רייג'ין חייכה
לעברה בהסכמה, חושבת לעצמה שעל הקנדרית הזאת בוודאי יהיה אפשר
לסמוך.
"זה די מטופש..." מלמלה אנדראינה שוב, "אפילו שם אין לעיר
הזאת..."
"גם על זה חשבתי-" אמרה רייג'ין תוך שהיא רושמת במחברתה את
שמות חברי המועצה שהקימה, "עלו לי כמה רעיונות אתמול."
"את חושבת על הכל, אה רייג'ין?" צחק ג'יגוקו, ואנדראינה
המופתעת שאלה:"על איזה שמות חשבת בדיוק?"
"מה בדבר..." רייג'ין הציצה במחברתה והשתהתה מעט לפני שהציעה
את השם:"ג'ינג-ג'יאנג?"
"איזה שם מצחיק!" צחקקה אמאיה, אך השתתקה משראתה שאיש מלבדה לא
צוחק.
"אה?... זה בסינית, לא?" הבחין ג'יגוקו, "משמעותו זה "נהר ה...
ה..."
"נהר-עיר-הבירה." השלימה אותו רייג'ין, "או בפירוש אחר- נהר
טהור."
"אין שם מתאים מזה!" חייך אשירו, "באמת יש נהר שעובר בעיר
שלנו!"
"אבל "עיר הבירה"?... עיר הבירה של איזו ארץ?" קטלה אנדראינה
שנית את הרעיון, "אין לנו בכלל מושג איפה אנחנו!"
"זה באמת משנה?" התערב יוטה, אך אנדראינה כבר בחרה לא להגיב
יותר...
"אני חושב שזה שם מושלם!" ציין ג'יגוקו, והשאר הסכימו איתו
(חוץ מאנדראינה ויוטה, שהיו עסוקים בלנעוץ מבטים רצחניים אחד
בשניה...).
"אם כך," הכריזה רייג'ין, "מהיום, ג'ינג-ג'יאנג יהיה שם העיר
שלנו."
בסוף אותו בוקר התרווחה לה החבורה בסלון ביתם של רייג'ין
וג'יגוקו, שבעים ממאכליה של האלפית ומתפנקים על מזג האויר
הנעים של סוף הסתיו.
"אמאיה," פנה אליה ג'יגוקו, "אולי תראי לנו את הבית שבחרת
לעצמך?"
"הבית שלי?..." מצמצה אמאיה בבלבול לרגע. היא עוד לא התרגלה
לרעיון שיש לה בית משלה...
"בשמחה אראה לכם אותו!" השיבה אמאיה לבסוף, מעלה חיוך מרוצה על
פניהם של ג'יגוקו ורייג'ין.

"זה הבית שלך?!?" פרצו קריאות התפעלות מפי כולם כשראו את
המנסיון הענקי בו בחרה לגור אמאיה.
"יפה, נכון?" חייכה אמאיה בגאווה.
"זה יפה מאוד, אמאיה, אבל..." פנתה אליה רייג'ין לאחר שנרגעה
מההלם, "מה תעשי בכל כך הרבה חדרים?"
"אמרתם שעם הזמן, יבואו עוד אנשים לעיר." ציינה אמאיה, "אם כך,
אזמין אותם לגור איתי, ואז יוכלו לגור אצלי הרבה-הרבה אנשים
ואני לא אהיה לבד!"
חיוך קורן נפרש על שפתיה של אמאיה כשאמרה זאת. רייג'ין הביטה
באחרים, והחזירה מבטה הכחול-סגול אל אמאיה כשהשיבה לה בקול
רך:"זה רעיון נחמד מאוד, אמאיה. תוכלי לפתוח כאן אכסניה של
ממש!"
"כן, ואז גם מי שלא יוכל להישאר הרבה זמן בעיר, יוכל לישון
אצלך גם רק ליום אחד ואז להמשיך בדרכו!" העלה ג'יגוקו את דעתו,
"זה יהיה כמו תחנת דרכים לאלו שירצו להמשיך לנדוד הלאה!"
"טיפש." פלט יוטה בקרירות, "לאן הם כבר יכולים לנדוד במרחבי
העשב האלה?"
"אל תהיה פסימי, יוטה!" פנתה אליו רייג'ין, "אף אחד לא אמר
שאנחנו העיר היחידה במקום הזה."
יוטה השתתק והפנה את מבטו במבוכה. לפתע הבין כי יש משהו
בדבריה.
"אז אני אנהל אכסניה?!" התלהבה אמאיה מהרעיון, "זה יהיה
נהדר!!! אני אוכל לפגוש כך הרבה אנשים חדשים ושונים, ו..."
"זה באמת יהיה מעניין מאוד!" חייך ג'יגוקו, "אני מוכן לעזור לך
לארגן את המקום כשתצטרכי!"
"נחמד מצידך להציע זאת, ג'יגוקו." ציינה רייג'ין בחיוך. היה כל
כך מתאים לסייבורג הצעיר והאדיב להציע זאת.
אמאיה חייכה והנהנה בהסכמה לדבריו. היא אהבה את רעיון האכסניה,
והחליטה בליבה כי תנהל אותה הכי טוב שתוכל... עד כמה שהיא
יכולה לזכור איך מנהלים כאלה דברים.

עד אותו ערב בילו החבורה בשיטוט ברחובות העיר, בו גילתה
רייג'ין עירנות מדהימה לכל פרט קטן ברחובות ובסמטאות שדורש
טיפול. דמותה כמנהיגה היוותה מושא הערצה לכולם, בעיקר לאמאיה,
שהייתה כשולייתה הנצחית. אפילו התנדבה לרשום במקום רייג'ין את
הדברים הדורשים תיקון בעיר- וכך הפכה למזכירתה הפרטית של
רייג'ין, לקנאתה הקלה של אנדראינה... למרות שבת-האנוש ידעה כי
לא הייתה מתאימה לתפקיד מזכירה בעצמה.
לקראת שקיעת השמש נפרדו כולם והלכו איש-איש לביתו שלו, אך
ג'יגוקו החליט ללכת עם אמאיה ולמצוא משהו שישמש כשלט בכניסה
לאכסניה, ובדרך לעזור לה לארגן את שאר הדברים. רייג'ין, שהייתה
גאה מאוד ביוזמתה ומרצה הרב של אמאיה, וברצונו הטוב של
ג'יגוקו, נפרדה מהם בחיוך ופנתה לענייניה בביתה המשותף שלה ושל
הסייבורג.
ג'יגוקו העלה הרבה רעיונות לאמאיה בקשר לאכסניה, ובזכותו
החליטה אמאיה לנסח את "כללי האכסניה" בקרוב, בעזרתו הנדיבה של
הסייבורג.
השניים הצליחו למצוא קרש רחב באחד הרחובות המוזנחים יותר של
העיר, ואף דלי צבע לבן, מסמרים וכלי עבודה באחד המרתפים
הנטושים, ולקחו אותם איתם אל האזור שלפני ביתה של אמאיה, שם
הכינו את השלט אשר נשא את השם "אכסניית ג'ינג-ג'יאנג", ומסמרו
אותו אל מעל לדלת העץ הכבדה בכניסה לאכסניה.
"זה נראה מרשים," חייך ג'יגוקו, "אני בטוח שאיש לא יפספס את
השלט הזה."
"תודה רבה לך, ג'יגוקו!" חייכה אמאיה באושר וחיבקה אותו, "מאוד
עזרת לי!"
"אין בעיה, אמאיה!" ג'יגוקו הסמיק קלות וניתק אותה ממנו
בעדינות, נפרד ממנה כשהוא פונה לעבר ביתו.
אמאיה נכנסה אל הבית שלה, שכעת היה אכסניית העיר, נכנסה אל
החדר שהחליטה כי יהיה שלה ובחיוך ענקי קפצה על המיטה, מאושרת
מן המזל שנקלע בדרכה- היא עובדת לצד האלפית הנבונה שהעריצה כל
כך, חברים נהדרים מסביבה ובקרוב יחלו להגיע אנשים חדשים אל
האכסניה- היא לא יכלה לחכות עד שתפגוש את הראשון שבהם, ותהתה
איזה מן אדם יהיה הוא...

חלק ב'

בלילה החלה להשתולל סופה רצינית בחוץ, שהרעידה ברעמיה את קירות
הבתים, ואת גופה של הקנדרית המבוהלת, שישבה במיטתה מכוסה
בשמיכה, מתפללת שהרעמים ייפסקו...
דפיקה חדה שנשמעה על דלת האכסניה הקפיצה אותה ממקומה בצווחה
דקה.
היא קפאה במקומה לרגע, תוהה אם אכן שמעה נכון, כשדפיקה שניה,
עיקשת יותר, הוכיחה לה כי צדקה. מישהו אכן דפק על דלתות
האכסניה, והמישהו הזה נשמע נואש ביותר.
אמאיה רצה בעודה מכוסה בשמיכתה לעבר הדלת, ופתחה אותה.
ממצמצת לאור הברקים שפילחו את השמיים השחורים והכבדים, הבחינה
הקנדרית בדמות כהה מולה.
"אפשר להיכנס בבקשה?..." התחנן מחודד-האוזניים שעמד בכניסה,
רטוב ורועד.
אמאיה המבולבלת זזה משם מיד, נותנת לזר להיכנס.
"תודה... אין לך מושג כמה הצלת אותי עכשיו..." התיישב הזר על
הרצפה שמעל האזור לחליצת נעליים שבכניסה, "כל כך קר בחוץ!"
"סלח לי, אבל..." מלמלה אמאיה בהיסוס, "מי...אתה?"
"אני?" הביט בה הזר אדום-השיער בעיניים גדולות, ירוקות וכהות,
"שמי טאנוסקה. אני קנדר."
"גם אתה קנדר?!" התלהבה אמאיה, "אני אמאיה! גם אני קנדרית!"
"אמאיה, הא? "גשם לילי" הוא בהחלט שם שהולם את המצב!" (אמאיה=
"גשם לילי" ביפנית) חייך טאנוסקה והניד בראשו אל הדלת, כלפי
הגשם שבחוץ. אמאיה צחקקה:"כן, אתה צודק! איזה צירוף מקרים!"
טאנוסקה הצטרף לצחוקה, מאושר שמצא מישהי בעלת חוש הומור כשלו.
"אז... זה המקום שלך?" הביט הקנדר מסביב, "זה ממש גדול."
"כן, זאת האכסניה של העיר!" השיבה אמאיה בגאווה, "ואתה האורח
הראשון שלנו!"
"אז אני שמח שנקלעתי למקום הזה!" חייך טאנוסקה, ושניהם צחקו
ללא סיבה מיוחדת... שוב...
"בוא, אני אראה לך איפה תוכל לישון." סימנה לו אמאיה לבוא
אחריה, והראתה לו את הדרך אל אחד החדרים הפנויים. טאנוסקה קד
בנימוס והכרת תודה, ונכנס אל חדרו לא לפני שבירך את אמאיה
בברכת לילה טוב.
אמאיה חזרה לחדרה, כבר לא שמה לב לרעמים שבחוץ. תחושת האושר
והגאווה בליבה על כך שאורח ראשון הגיע ל"אכסניית
ג'ינג-ג'יאנג", ריגשה אותה כל כך עד שלא שמעה עוד את הרעמים
באוזניה המחודדות.

הבוקר הגיע, מעונן, קריר וצלול כמי מעיין. הגשם ששטף את העיר
הותיר אחריו ריח טוב של החורף המתקרב, ונתן לאמאיה משב רוח
רענן וקריר מבעד לחלון חדרה, שהעיר אותה בליטופים עדינים. היא
פקחה את עיניה החומות בעלות הגוון הירוק מסביב לאישונים,
התיישבה באיטיות במיטתה ופיהקה קלות כשהיא מותחת את זרועותיה
לכל עבר. לאט לאט החלו זכרונות הערב הקודם לשוב אליה, ורק אז
נזכרה שאורחה הראשון הגיע רק אתמול.
השעה נראתה מוקדמת למדי, ואמאיה הניחה לפי הדלת הנעולה של
טאנוסקה, שהוא עדיין שקוע בשינה. רעיון צץ במוחה- אולי תכין לו
ארוחת בוקר ותביא אותה לחדרו, בתור מחווה נעימה של מארחת
למופת? כן, זה בדיוק מה שאעשה, חשבה הקנדרית בחיוך.
היא הלכה על קצות אצבעותיה למטבח, ופתחה את המקרר, מחפשת אחר
רעיונות לארוחת בוקר. היא רצתה להכין אותה באופן הכי טוב
שתוכל, לכבוד האורח החדש שלה.
בשעה שבע בדיוק נשמעה דפיקה על דלת חדרו של טאנוסקה, ולאחריה
קריאה עליזה:"בוקר טוב! הבאתי לך ארוחת בוקר!"
הקנדר המנומנם קם ממשכבו, לבוש בבגדי פיג'מה שמצא בארון חדרו,
ופתח את הדלת כשהוא עדיין מפהק...
"ישנת טוב?" חייכה אליו אמאיה, שנראתה הרבה יותר עירנית ממנו.
טאנוסקה מצמץ לעברה בבלבול- הוא אפילו עוד לא שילם לה, וכבר
היא מתייחסת אליו כאל אורח הכבוד שלה? הוא הביט לעבר המגש
שנשאה- היו שם קערית אורז, קערית מרק מיסו, כמה פיסות טמאגו
ודג, חמוצים יפניים וספל תה ירוק, והכל נראה והריח נפלא. 'האם
אמאיה הכינה את כל זה?' תהה.
"ישנתי... מצוין." ענה טאנוסקה, "באמת הכנת את זה בשבילי?"
אמאיה הביטה מטה אל המגש שאחזה בידיה, והחזירה את מבטה הירקרק
אל טאנוסקה כשמלמלה בקול נעלב מעט:"אתה לא רוצה את זה?..."
"אה? ל...לא לזה התכוונתי! כלומר..." השיב טאנוסקה במבוכה
והסמיק מעט, "לא היית צריכה לטרוח כל כך למעני..."
"זו לא הייתה טרחה!" חייכה אמאיה בחתוליות, "וחוץ מזה, בשביל
מי אכין את זה אם לא בשביל האורח שלי?"
טאנוסקה חייך, מעט בבושה, והזמין את אמאיה להיכנס.

"וואה!! זה נפלא!!!" התלהב טאנוסקה מבישוליה של אמאיה (שהסמיקה
במבוכה באותו רגע), "איפה למדת לבשל ככה?!"
"אני לא זוכרת ממש..." צחקקה אמאיה בטפשות, "אני לא זוכרת שום
דבר מלפני שיצאתי מאיפה שהתעוררתי לראשונה בעולם הזה..."
"גם...את?" הפסיק טאנוסקה לאכול לרגע ומצמץ לעברה בבלבול
כשמקלות האכילה עדיין תקועים בפיו.
"אתה...?" אמאיה נזכרה לפתע- גם הוא לבש את הבגדים איתם יצאה
מאותו אולם גדול ומפחיד בו התעוררה, וממנו יצאה ללא כל זכרונות
כיצד הגיעה לשם.
"כלומר, כולם בעיר הזאת כאלה?" שאל טאנוסקה, ואמאיה היססה מעט
כשענתה:"אני חושבת... כולם אמרו שהם לא הרבה זמן פה..."
"כמה אנשים יש פה בכלל?"
"מעט מאוד," השיבה אמאיה, "אבל רייג'ין אומרת שעוד יבואו הרבה
אנשים בעתיד. לכן אנחנו מתכוננים לקראתם, וזאת הסיבה שהקמתי את
האכסנייה הזאת." את המשפט האחרון אמרה בחיוך קטן.
"כך..." הרהר טאנוסקה בדבריה, "מי זו רייג'ין, דרך אגב?"
"אה, רייג'ין זאת מישהי מאוד נחמדה שגרה בעיר." חייכה אמאיה,
"היא אלפית, והיא יפיפיה וחכמה מאוד... ואני המזכירה הפרטית
שלה!"
"ואני אזכה לפגוש את הרייג'ין המפורסמת הזאת?" שאל טאנוסקה
בחיוך, ואמאיה הנהנה בהתלהבות ואמרה:"אני בטוחה שהיא תשמח
לפגוש אותך, טאנוסקה!"
טאנוסקה חזר לאכול, שקוע במחשבות. כשרק יצא מאותו אולם מבודד
ואפל, לא חשב שיפגוש אנשים נוספים. למעשה, לא זכר אפילו איך זה
לדבר עם אחרים.
עם אמאיה הוא פשוט זרם, חש כל כך בנוח לידה שלא הייתה לו בעיה
לתקשר איתה. אבל איך ילך לו עם האחרים, את זאת לא יכל לדעת.
"אולי נלך לפגוש כמה חברים יותר מאוחר?" הציעה אמאיה, "ביתה של
רייג'ין נמצא ממש קרוב לכאן."
"אני אשמח!" הסכים טאנוסקה באושר. הוא שמח כל כך על ההזדמנות
שהייתה לו, לפגוש מישהי נחמדה כמו אמאיה, שתדריך אותו לגבי מה
לעשות בעולם החדש, הלא מוכר והמפחיד מעט אליו נקלע.

רייג'ין הייתה מופתעת מאוד לראות שכל כך מהר אחרי אמאיה, הגיע
מישהו חדש לג'ינג-ג'יאנג. עם זאת, הייתה מאושרת לגלות שמדובר
בקנדר חביב ונמרץ, כמעט כמו אמאיה עצמה. היא חשבה לעצמה בליבה
ששני הקנדרים מתאימים מאוד אחד לשני, אך לא אמרה דבר. בנימוסים
של מארחת מנוסה הכניסה אותם אל ביתה, שם היא וג'יגוקו הכינו תה
ירוק להם ולשאר החבורה, שהייתה אמורה לבוא אליהם בכל רגע.
סקרמורי, אשירו ואנדראינה שמחו לפגוש את האורח החדש, אך יוטה,
כהרגלו, לא הראה כל סימני נחמדות ורק מלמל לעברו:"היי" כדי
לצאת ידי-חובה בעיני רייג'ין, שציפתה ממנו ליותר. אך שוב,
נאנחה ביאוש והתיישבה על יד השולחן, נותנת את כל תשומת ליבה
לקנדרים.
לאחר שהציגו את עצמם ואת עירם, פנו סקרמורי ואשירו לדבר עם
טאנוסקה ולהתיידד איתו, אנדראינה חזרה להרהוריה וחלומותיה
בהקיץ בפינת החדר, בפינה השנייה ישב יוטה ושתה את התה שלו
בדממה, ואילו רייג'ין וג'יגוקו דיברו עם אמאיה לגבי דברים
חדשים שגילו לגבי העיר, ומה הצעדים הבאים שצריך לבצע לגביה.
ראשית כל, פתח ג'יגוקו בכך שמצא מקום ענקי בקצה העיר שכל-כולו
מלא מדפים עמוסי ספרים מכל הסוגים, אותו כינה במילה "ספריה",
אשר משום מה צצה בזכרונו בראותו את המקום. גילוי זה היה מדהים
בעיניו ובעיני רייג'ין, כי בעזרת הספרים הרבים, אשר רובם היו
ספרי ידע, יכלו החבורה לדעת עוד על עולמם, אותו לא הספיקו
לחקור כל כך מאז הגיעו אליו לראשונה.
ושנית, ציינה רייג'ין שמאחר שהגיע כבר אורח אחד לאכסנייה,
בוודאי יגיעו עוד בקרוב. לכן, הציעה שאמאיה תכתוב כבר עכשיו
מסמך שיכלול את כללי האכסניה- כדי שהחדשים שייכנסו אליה ידעו
איך להתנהג בה, בהתאם לבית שאינו ממש שלהם. אמאיה סמכה על
רעיונותיה של האלפית שהעריצה, ולכן החליטה לכתוב את כללי
האכסניה כבר באותו יום ולתלותם במקום בולט בחדר הכניסה.

"יפה מאוד, אמאיה." חייכה רייג'ין כשראתה את הדף המוכן תלוי על
הקיר בכניסה כבר באותו הערב.
אמאיה חייכה בשביעות רצון- מלאכתה מצאה חן בעיני האלפית.
בזמן ארוחת הערב (שהוכנה בידי אמאיה ורייג'ין, כמובן) ראה
טאנוסקה ניצוץ בעיניה של אמאיה, בכל פעם שהביטה ברייג'ין. הוא
ידע שאמאיה מעריצה את רייג'ין מאוד, ותעשה הכל בשבילה. הוא
העריך את אמאיה מאוד על נאמנותה לאלפית המנהיגה, אך בתוכו חש
משהו מוזר בכל פעם שראה את עיניה של אמאיה בורקות כך... מהי
אותה תחושה, לא יכל לומר. הוא לא זכר שחש משהו כזה מעולם. עם
זאת, ידע שאין הוא צריך להטריד את אמאיה בכך, למרות שנראתה כל
כך שמחה לעזור.
כשהוא עוזר לאמאיה לפנות את הכלים מן השולחן, ראה טאנוסקה
בזווית עינו את האחרים מתחילים לפרוש לבתיהם, שבעים, מרוצים
ואף שיכורים מעט מן הסאקה ששתו.
"אתה יכול ללכת לחדר שלך, טאנוסקה." עצרה אותו אמאיה מעבודתו
בחיוך, "אני כבר אסיים כאן."
"אבל אני רוצה לעזור!..." מחה טאנוסקה, אך אמאיה סירבה
להצעתו:"זה התפקיד שלי לדאוג לאכסניה. אתה לא יודע שלא גונבים
עבודה של מישהו אחר?"
טאנוסקה הסמיק וגמגם במבוכה:"אני... זאתאומרת... לא התכוונתי
לעשות זאת..."
"טאנוסקה." חייכה אמאיה בשובבות לעברו, והוא השתתק והביט בה
בשאלה.
אמאיה קרבה אליו ונשקה על לחיו נשיקה מהירה, הסמיקה וצחקקה
כשהיא אומרת:"אתה חמוד כל כך!"
טאנוסקה ההמום עמד על מקומו ולא זז, מסמיק עד שורשי שיערו
האדמוני.
"א...אוקי... אני חושב שאלך עכשיו..." מלמל במבוכה ופנה ללכת
לחדרו, כשהוא מועד קלות ונתקע בכמה דברים בדרכו...
אמאיה חייכה לעצמה וצחקה שנית. היא לא תיארה לעצמה שיהיה כל כך
כיף להשתעשע בקנדר הביישן.
בחדרו, שכב טאנוסקה הסמוק עדיין על מיטתו, שקוע במחשבות.
אמאיה הייתה חמודה מאוד, וטאנוסקה לא הכחיש שחיבב אותה יותר
מכל אחד אחר בג'ינג-ג'יאנג. אבל, וכאן בא ה"אבל" המאוד גדול
שלו, הוא לא יכל להיות איתה. מדוע?
כי מהרגע שנכנס לאכסניית ג'ינג-ג'יאנג, ידע שלא יישאר שם הרבה
זמן, למרות היחס החם שקיבל.
כי כל זמן שהותו באכסניה ניקר יצר הנדודים בליבו, עינה אותו,
דוחף אותו להמשיך הלאה ולא לעצור בעיר הזאת- הרי העולם שהגיע
אליו בוודאי גדול כל כך, וישנם עוד הרבה מקומות שמחכים רק לו-
אז למה להישאר רק במקום אחד?
וכי ידע שהלילה הזה יהיה לילו האחרון באכסניה, ולא ידע כיצד
לספר זאת לאמאיה. כיצד תגיב הקנדרית אם תדע, שלמחרת טאנוסקה
ימשיך בדרכו אל המזרח? ושאולי, אם לא ידע את הדרך חזרה, לא
יתראו שוב לעולם?...

"בוקר טוב, טאנוסקה!" דפקה אמאיה על דלתו וקראה לו בקול
עליז:"אני והחבר'ה הולכים לנהר, רוצה להצטרף?"
אך שום תשובה לא נשמעה.
"טאנוסקה?..." אמאיה הנבוכה ניסתה לדפוק שנית על הדלת, ומשלא
שמעה דבר פתחה אותה, ומצאה את טאנוסקה ישוב על המיטה, עירני
לחלוטין, ומביט דרך החלון הפתוח במבט מהורהר.
מבלי מילים באה והתיישבה לידו, עד ששם לב לנוכחותה (קצת קשה לא
לשים לב ששתי עיניים ענקיות כשל אמאיה נועצות בך מבט):"הו,
אמאיה! לא שמעתי אותך נכנסת!"
"מה קרה לך, טאנוסקה?..." שאלה אמאיה בדאגה, "נראית ממש עצוב
לפני רגע!"
"אה..." טאנוסקה השפיל את מבטו ונמנע מכל קשר-עין עם אמאיה
המבולבלת, שהתעלמה מנסיונותיו לא להביט בה, אחזה בפניו בכפות
ידיה העדינות והרימה אותן כך שעיניו הירוקות היישירו מבט אל
עיניה החומות בעלות הגוון הירוק, ושאלה אותו שנית:"תגיד, מה
קרה?!"
סומק קל רפרף על לחייו המנומשות כשמלמל:"אני... לא יכול לומר
לך..."
"באמת, טאנוסקה!" אמאיה התרגזה מעט, "חשבתי שאנחנו חברים! למה
אתה לא יכול לספר לי?!"
"חברים?..." ליבו של טאנוסקה שקע בקרבו. עכשיו, היה כבר בטוח
שאמאיה תיפגע אם יגיד לה שהוא עוזב.
"כן..." אמאיה הסמיקה קלות וקולה נחלש. היא הפילה את כפות ידיה
מפניו של טאנוסקה הנבוך, ושאלה בעיניים נוצצות שהירוק השתלט
עליהן:"אנחנו... חברים, נכון?..."
"אה?..." עיניו הירוקות של טאנוסקה התרחבו והסומק על פניו כבר
היה יותר נראה לעין כשגמגם בביישנות:"אני... אני חושב..."
אמאיה חייכה חיוך קטן, ושאלה:"אז... אתה מוכן לספר לי מה קרה
עכשיו?"
טאנוסקה נשם עמוקות, וחשב הרבה לפני שענה באיטיות:"אני אספר
לך."
לא היה קל לטאנוסקה לספר לאמאיה על הצורך שלו לעזוב את העיר,
ולהמשיך הלאה. במיוחד שאמאיה הרצינה כל כך, ועיניה נראו כמלאות
בדמעות לקראת הקטע בו הודה טאנוסקה שזהו, כנראה, יומו האחרון
בג'ינג-ג'יאנג.
"ולא תחזור יותר? אף פעם?..." קולה של אמאיה רעד כמו הדמעות
שבעיניה.
טאנוסקה הרים את ידו ללטף את לחיה המנומשת של אמאיה, והודה
בצער:"איני יכול להבטיח לך שאחזור בזמן הקרוב. למעשה, איני
יודע אם אוכל לחזור כלל..."
"אבל... אבל אמרת שאנחנו חברים!..." מילותיה של אמאיה נתנו פתח
לדמעות לזלוג על לחייה, ולמרות שטאנוסקה חזר שוב ושוב על מילות
הצער שלו, הן לא עזרו אף במעט.
"תמיד נישאר חברים, אמאיה!..." ניסה טאנוסקה לעודד אותה, וחיבק
את כתפיה הרועדות. "אין לזה שום קשר לעובדה שאני עוזב."
"אבל... טאנוסקה!!..." קולה של אמאיה נעלם אל תוך בכייה
החרישי, שמהר מאוד נהפך לקול היחיד שנשמע בבית הגדול. טאנוסקה
נשאר לחבק אותה עוד הרבה זמן, עד שבכייה נפסק. היא התעייפה
מלבכות על כתפו של הקנדר.
"בואי נלך לנהר, אמאיה. נבלה קצת לפני שאני הולך, נה?" חייך
אליה טאנוסקה בעידוד, והיא מחתה את דמעותיה כשהנהנה בהסכמה, אך
בעצב.

כל חברי ג'ינג-גי'אנג חיכו להם על גדת הנהר, ביניהם ג'יגוקו,
שהיה שקוע כל העת בקריאת ספר שלקח מאותה "ספריה" שמצא,
ורייג'ין, שלמרות שהייתה עסוקה בלהוציא דברים מתוך סל הפיקניק
שהביאה, הבחינה בחדות-עין מדהימה שמשהו קרה לאמאיה. איש מלבדה
לא שם לב, כביכול, שהקנדרית הייתה היום מעט פחות עליזה מהרגיל,
והגוון הירקרק שהשתלט על עיניה העיד על כך שרגשות עזים סוערים
בתוכה. עם זאת, החליטה רייג'ין לא להתערב עדיין. היא ידעה שיש
לזה קשר לטאנוסקה, ושזה ייפתר בדרך הטובה ביותר אם איש מלבד
זוג הקנדרים לא יתערב בכך.
אוכלים ארוחת בוקר על גדת הנהר, משתעשעים מעט במים ונהנים מן
השמש החמימה שצצה מבין העננים אשר כיסו את הרקיע כבר כמה ימים,
כמעט שכחו הקנדרים הצעירים את מה שקרה קודם לכן- אבל רק כמעט.
בכל פעם שהביטה אמאיה בטאנוסקה, כמו נסדק עוד סדק בליבה- היא
ידעה שזהו  כנראה יומו האחרון ביניהם. כאב לה לדעת שעוד מעט לא
תראה יותר את חיוכו המאושר, לא תשמע עוד את צחוקו השובב ולא
תזכה יותר לחיבוקיו... רגע, מדוע היא חושבת על כאלה דברים?!
האם ייתכן ש... לא, זה לא יכול להיות.
אסור שזה יקרה.
לא עכשיו.

לקראת הצהריים נהיה קר יותר, וגשם קל החל לרדת. כשכל אחד פונה
לביתו, חזרו אמאיה וטאנוסקה אל האכסניה בדממה, כשקול
פסיעותיהם, פכפוך הנהר וטיפות הגשם השוטפות את העיר, היו
הצלילים היחידים שנשמעו.
"תוכל לקחת כמה דברים לדרך אם אתה רוצה." הציעה אמאיה בקול
שקט, "האכסניה מלאה בחפצים שאיש לא משתמש בהם."
"תודה." מלמל טאנוסקה במבוכה. כל כך לא היה לו נעים לעזוב
עכשיו... אבל הוא ידע שהוא מוכרח. העובדה שנשאר באותו מקום כבר
כמה ימים החלה לשגע אותו.
הוא היה חייב ללכת, לזוז, לצאת למסע ארוך, מפרך ומלא הרפתאות-
כל כך קסם לו הרעיון הזה...  
אבל הוא לא רצה לעזוב את אמאיה, וידע שהיא לא תבוא איתו. היא
טיפוס ביתי ונוח, שרוצה בוודאי להישאר עם חבריה שלדבריה, הכירה
רק כמה ימים קודם לכן.
כשנכנסו לאכסניה, פנתה אמאיה לעזור לטאנוסקה לחפש תרמיל וחפצים
שיוכל לקחת איתו למסעו. השניים לא דיברו כמעט, והשיבו זה לזה
במילים מעטות ושקטות. המתח שעמד באוויר היה חזק מדי בשביל
שניהם.
כשסיימו לארוז את חפציו של טאנוסקה בתרמיל שמצאו באחד החדרים,
פנתה אמאיה להכין ארוחת צהריים, מבקשת מטאנוסקה לא להטריח את
עצמו ולהישאר בחדרו. היא חזרה אל החדר לאחר זמן מה, נושאת
בידיה מגש עם אוכל לשניהם, שנשא גם חבילה קטנה עטופה.
"צידה בשביל המסע שלך." ענתה אמאיה בתגובה למבטו השואל של
הקנדר, וניסתה לחייך בחביבות, אך עיניה נותרו עצובות כשהיו.
הארוחה עברה עליהם בשתיקה דוממת, כל אחד מתעסק בקערתו
ומקלותיו, לא מביט לשני בעיניים.
אחרי זמן רב בו אכלו השניים באיטיות מהורהרת, טאנוסקה נשבר.
הוא הפר את הדממה בקול זריקת המקלות ברוגז על המגש, מה שגרם
לאמאיה המבוהלת להביט בו מיד, במבט כמעט ירוק לחלוטין.
"מה קרה? משהו לא בסדר?" שאלה אמאיה בדאגה. טאנוסקה הזיז את
המגש שהיה ביניהם, הרים אליה מבט ירוק, מבריק מדמעות, ומשך
אותה אליו בחיבוק חם ומפתיע.
"אמאיה..." לחש טאנוסקה בשקט, מלטף את שיערה הבהיר, ואז הביט
עמוק לעיניה כשהרים את פניה לעברו, והדביק נשיקה לשפתיה
הורודות.
פניה המנומשים של אמאיה הסמיקו עד שלחייה כמו עלו באש, ומרוב
תדהמה שכחה לעצום את עיניה, כראוי לנשיקה רומנטית. ככל שנמשכה
הנשיקה, כך עלו עוד דמעות בעיניה, שפרצו מהן בבכי ברגע שנפרדו
שפתיהם.
"טאנוסקה..." לחשה אמאיה בין התייפחות אחת לאחרת, "...למה עשית
לי את זה?..."
"אני מצטער!..." טאנוסקה הנבוך הסמיק והשפיל את מבטו בבושה,
"לא שלטתי בעצמי... אני..."
"אתה טיפש! באקה! זה מה שאתה!!!" צרחה אמאיה בפניו כשהדמעות
המלוחות נוטפות אל צווארה, "באקה!!!"
בן רגע התרוממה אמאיה ממקומה ורצה אל חדרה, טורקת אחריה את
הדלת, ומותירה קנדר מבויש, מבולבל, נדהם מתגובתה... ומאוהב עד
כאב.

עיניה החומות-ירוקות של אמאיה זלגו דמעות רבות עד אותו לילה.
פגועה, ליבה מפרפר בה כמטורף, שקעה אמאיה בין שמיכותיה
והתייפחה עד שגרונה כאב מכדי שתוכל לצרוח שוב, ודמעותיה יבשו.

איך יכל טאנוסקה לעולל לה דבר כזה?! כעת, הותיר בליבה משהו טוב
ונהדר, משהו שתוכל להתגעגע אליו באמת... וברגע שילך, ידעה
אמאיה שליבה יישבר, אך לא ידעה איך תהיה התחושה בדיוק; ועם
זאת, ידעה כי מדובר בתחושה כואבת ונוראית.
היא מאוד אהבה את טאנוסקה לפני כן, אך כעת- שנאה אותו. כל כך
שנאה אותו. את הקנדר הטיפש, שכאילו שלא פגע בה מספיק- כעת עשה
זאת שוב, ובצורה הרבה יותר נוראית. למה?! כדי להראות לה את
אהבתו?!! וובכן, שילך לעזאזל עם האהבה שלו!!! בחורה חזקה כמוה
לא זקוקה לו, כך חשבה אמאיה.
אז למה היא רוצה אותו כל כך? מדוע היא משתוקקת שיישאר
איתה?...
הדלת נפתחה בפתאומיות בשעת לילה מאוחרת- אמאיה ציפתה שטאנוסקה
כבר ילך עד אז, אך נראה שנכונה לה הפתעה.
מעמידה פני ישנה, עצמה את עיניה וניסתה לנשום יותר באיטיות,
להיראות שלווה במובן מסוים- רק שיעזוב אותה לנפשה. שילך כבר,
שייתן לה לבכות בשקט!
יד רכה ליטפה את לחיה הלוהטת, מסיתה קווצות שיער
בלונד-ג'ינג'יות אל מעבר לאוזנה המחודדת מעט. צמרמורת עדינה
ונעימה פשטה בגופה של אמאיה, ואליה הצטרפו פעימות ליבה ההולמות
בחזה, ברגע שנשק טאנוסקה על לחיה ברכות.
"אני אוהב אותך..." נשמעה לחישה בקולו הרך של טאנוסקה, ואמאיה
יכלה לשמוע את החרטה והעצב שבקולו. עם זאת, כשפקחה את עיניה
מעט, יכלה לראות שהוא אוחז את תרמיל המסע בידו, ושוב נסדק ליבה
בכאב.
"אז למה אתה הולך ממני?..." שאלה אמאיה בלחש, מפתיעה את
טאנוסקה בעירנותה.
"אני אחזור, אמאיה." חייך אליה, "אני מבטיח לך שעוד אחזור."
"מתי?" התרוממה אמאיה ממקומה והתיישבה על מיטתה, מביטה
בטאנוסקה במבט חום-ירוק ונוצץ.
"עד עונת הגשמים הבאה, אנסה להגיע בחזרה לכאן." הבטיח טאנוסקה
בתקווה גדולה בליבו, שכן לא ידע לבטח שאכן ימצא את דרכו חזרה.
"חסר לך שלא תגיע." אמרה אמאיה בשקט, וכרכה את זרועותיה
העדינות סביב צווארו כשקרבה אליו, ונישקה את שפתיו ברכות,
נשיקה ארוכה ומתמשכת, שהבהירה לקנדר היטב את רגשותיה.
היא התרחקה מעט, נפרדת מפיו החם בתחושה חזקה של שלמות בליבה.
טאנוסקה ההמום הביט בעיניה, שכבר נהפכו לירוקות לגמרי, וליטף
את לחיה המנומשת כשדיבר אליה:"אל תשכחי את זה. החורף הבא."
אמאיה הנהנה כשדמעות עולות שוב בעיניה ומסמאות את מבטה, טומנת
את ראשה בכתפו של טאנוסקה ובוכה חרישית. אפילו קולות הלילה
שבחוץ היו חזקים מהתייפחותיה.

"אה? אמאיה, איפה טאנוסקה?" שאל ג'יגוקו בהפתעה כשראה את אמאיה
בפתח הבית, "הוא לא בא איתך?"
אמאיה הפנתה אל ג'יגוקו מבט חום-ירוק ועצוב, כשענתה בשקט
שהקנדר היפה שלה הלך.
"הא?!" ג'יגוקו נראה נדהם מהעובדה שטאנוסקה הלך כמו מהעובדה
שכינתה אותו "הקנדר היפה שלה", אך רייג'ין שישבה עם שאר החבורה
בסלון, חייכה לעצמה בהבנה. היא ידעה כל הזמן.
"בואי שבי איתנו, אמאיה. אנחנו רוצים להתחיל בפגישה." אמרה
רייג'ין, והביטה באמאיה במבט רך ומעודד, "איך נתחיל בלי הסגנית
שלנו?"
עיניה של אמאיה התמלאו גוון ירוק, והתנוצצו בגאווה. היא,
אמאיה- סגניתה של רייג'ין! מעולם לא שמעה את רייג'ין קוראת לה
כך בעבר.
"החליט לעזוב את העיר, הא?..." מלמלה אנדראינה כשאמאיה התיישבה
לידה, "אולי היה זה צעד חכם... מי יודע מה יש מעבר לעמק
הזה..."
"אני לא יודע מה איתך, אבל אני חושב שהעיר שלנו טובה מאוד,
ואין טעם ללכת לחפש מקומות אחרים!" ענה לה סקרמורי תשובה שגרמה
לרייג'ין להתגאות בו מאוד.
"מה באמת יש לחפש מעבר לג'ינג-ג'יאנג?" תהה אשירו בקול רם, "יש
לנו כאן את כל מה שאנחנו צריכים!"
"אולי יש משהו במקומות אחרים שלטאנוסקה היה חסר
בג'ינג-ג'יאנג." העלתה רייג'ין השערה, "הרפתקאות? דברים חדשים
לגלות?"
"את רומזת שלא קורים מספיק דברים מעניינים כאן?!" התרגז
סקרמורי בצחוק.
"חלילה," חייכה רייג'ין ברוגע, "אבל אולי לטאנוסקה זה לא היה
מספיק."
אמאיה הביטה מטה אל השולחן ושקעה במחשבותיה, כשרייג'ין פנתה
אליה בשאלה:"אמאיה, את חושבת שטאנוסקה יחזור אלינו?"
אמאיה הרימה אליה את מבטה הירקרק, מחייכת חיוך עצוב.
"הוא עוד יחזור לג'ינג-ג'יאנג, רייג'ין. את תראי-" ענתה בקול
שקט.
"יום אחד..."