אני אוהבת אנשים שנסחפים. זה כל כך יפה ומכושף, איך שהם
מסתובבים סביב עצמם בחדר, נואשים מרוב רצון להיות אחרת, ולא
מצליחים פעם אחר פעם. כושלים אחד אל השני, ברכיים פקות ונשימה
עצורה ושפתיים שלא יודעות אם להיפתח או להיסגר. והיסחפות ארוכה
אל תוך העכשיו, אכזרי ככל שיהיה.
ותמיד מישהו באמת נשאר לבכות בחדר אחר, אולי גם בעיר אחרת.
הפעם אני המישהו הזה. הבכי נוזל, נסחף אל תעלות הניקוז של
השפתיים, במקום בו היתה, עד לא מזמן, נשיקה.

לא החורף הזה גמר אותנו. לא נובמבר. רק הטעויות, זורחות כמו
מחזירי אור בגשם, כמו פנסי המכונית שלך, שחצתה לי את החיים
בפעם האחרונה. הלוואי שתחזרי. הלוואי שלא.
לו יכולתי ללחוש לדמות הישנה לצידך בלילה הראשון שלנו את כל מה
שידוע לי היום. הייתי לוחשת. וזה לא היה משנה בכלל.
וגם כשהשיר החמוץ מתוק הזה מתנגן בפעם העשירית, אני יודעת שלא
אוכל לשיר איתו את זה עוד זמן רב. לא יכולתי לעצור את הבכי, את
מבינה. על רקע היופי הזה שלך, יכולתי רק לדמוע. רוצה להיסחף
אלייך שוב, ויודעת שאין שם את הפעימה הזו, הנסחפת. אפילו לא
לכמה דקות.

את מבינה, לא הייתי אמורה לרעוד בנשיקה האחרונה.
זה לא בסדר שככה זה קרה. רציתי לנשק אותך כמו אז, בדרך לצפון,
ברוך המוזר של אהבה חדשה. ולא יכולתי. משהו נצמד, התחמם לעוד
רגע, לא רצה להרפות.
לא הייתי אמורה לבכות ככה. אמרתי לעצמי לשתוק, נשמתי כמו
שלימדת אותי כדי לעצור. זה פשוט קרה, כי את לא תהיי שם יותר.
כי אני לא מסוגלת לשכוח לאהוב. אני לא יודעת לאהוב פחות.
אז רעדתי רוב הזמן בשקט. הנשיקה האחרונה שחררה את מה ששתק.

לא לישון לידך. לא לחבק אותך. לא לצחוק מהפרצופים שלך. לא
לראות אותך מחקה את אלן בפעם המאה אלף ולחייך. לא לנסוע איתך
רחוק ולדמיין שאנחנו עפות מעל כביש שש. לא לספר לך סיפורי
פיות. לא ללטף לך את העורף. לא לחלום איתך על מחר אחר. על
חמישים מיליון. על לקום לאט ובשקט. לא להתקשר אלייך. לא
להתקרב. לגעת רק בקצה של הלילה, לנגיעה אחת קלה במה שהיה ואינו
עוד.

הייתי שולחת לך עכשיו את הלילה הכי מתוק שלנו.
מנשקת אותך רך רך, אחרי שמכבים את האור.
היינו פעם. זה פעם וסחף והציף את הסכרים.
ומת. בשקט שכזה, שמוט כנף.
היינו פעם.



ותודה רבה לשירי שריד על הרעיון ליצירה הזו, להלן לינק לסיפור
המקסים שנתן הרבה לקטע הזה.
http://stage.co.il/Stories/434959