[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שירי שריד
/
כל מה שנראה שלי

חלק ראשון
אר"א

"גרררררררר" היא מתעצבנת לי בהודעת סמס באמצע העבודה. אני
מחייכת.
"אני אוהבת כשאת מגרגרת". אני אומרת עם קריצה. נראה אם הפעם
היא תיקח את הכדור.
"מה עוד את אוהבת?" היא שולחת ואני יכולה לשמוע אותה לוחשת לי
את זה בתוך האוזן. דפיקות הלב מתגברות. חשמל מתחיל להתפשט לי
במחזור הדם. מה עוד אני אוהבת? אותך, מה לא ברור?
"המבט שלך מכשף אותי". גם אני לוחשת לך עכשיו לתוך האוזן. את
מרגישה?
"החיוך שלך". ואני פחדתי לשאול. נפל לי הלב לתחתונים. היא
אוהבת את החיוך שלי. נעלמו לי המילים. עשרים דקות אני בוהה
בפלאפון. לא יודעת מה להגיד. לא מצליחה להוציא הברה. התבלבלתי
ללקוח בטלפון. הבחורה הזו מטריפה לי את כל החושים. כל כך הרבה
שנים אני רוצה אותה. כל כך הרבה שנים.
"טוב, זה לא מקורי, אבל גם אני אוהבת את החיוך שלך." הצלחתי
להקליד ביד רועדת.
"ארא". היא החזירה. ארא. אני רוצה אותך. היא רוצה אותי. איך זה
יכול להיות? זה סתם משחק, אני מזכירה לעצמי. סתם משחק לא כל כך
תמים. זה לא יכול לקרות. אני כבר לא יודעת למה, אבל זה יכול
לקרות.





חזרתי לדירה בה שלושתנו גרות. היא, החברה הכי טובה שלה ואני.
שותפות בין חברים היא תמיד הכי טובה, אבל גם הכי מסוכנת.
אין לי מפתח ואין אף אחד בבית. אני שולחת לשתיהן סמס.
"איפה אתן?"
כעבור דקה היא מתקשרת.
"אני לא מאמינה ששלחת את ההודעה הזו עכשיו. בדיוק הייתי
בשירותים ואמרתי לנעמה שכשאני אצא צריך להתקשר אלייך לשאול
איפה את כדי שלא תיתקעי מחוץ לבית." משהו השתנה בקול שלה.
"וואלה. איפה אתן?" אני מחייכת אליה בטלפון. שתבוא כבר. יומיים
לא ראיתי אותה כי ישנתי אצל ההורים שלי. יומיים ואז הקטע הזה
כשהייתי היום בעבודה. אני לא עומדת בזה יותר. לרגע אפילו שכחתי
שיש לי חברה.
"אצל אמא שלי. איפה את?"
"אני פה. מחכה בחוץ."
"אני באה."





השמיים בהירים הלילה. אני בוהה בכוכבים הנוצצים. העיר הזו
מספיק רחוקה מתל אביב בשביל שהערפיח פחות ישפיע. לנשום עמוק,
אני מזכירה לעצמי. אין לי אוויר. הגוף שלי דרוך. היא בדרך.
להמשיך להסתכל על השמיים. אולי היא לא תחשוב שאני סופרת את
השניות. למה זה לוקח כל כך הרבה זמן, אמא שלה גרה חמש דקות
מפה. שתגיע כבר.

אני שומעת אוטו מחנה. זו בטח היא. אני סוגרת את הסיגריה במאפרה
ומרימה את מבטי לכיוון המדרגות. היא הגיעה. מה אני אגיד לה? זו
פעם ראשונה שמשהו כמו היום קורה לנו. אני שונאת את אי הוודאות
הזו.

"היי. מה שלומך? את לא יודעת איזה קטע היה לי עכשיו. שכחתי את
המפתחות וחזרתי, ואז שכחתי את הפלאפון. אני לא יודעת איפה הראש
שלי היום. אני מפוזרת לגמרי." היא מתרגשת. אני לא לבד.
"את מתרגשת?" אני מחייכת אליה בממזריות.
"כן. נראה לי. לא יודעת." חצי חיוך מבולבל בחזרה.
"חיבוק?" אני שואלת ומתקרבת אליה.
היא נותנת לי נשיקה על הלחי ומחבקת חזק. התגעגעתי אליה.
כנראה שגם היא אליי.

אנחנו נכנסות הביתה. היא יושבת על מדרגות הכניסה. אני מתארגנת
קצת. היא מתחילה לספר לי מה עבר עליה היום. אני אומרת איך
הייתה המשמרת. רוקדות מסביב לנושא, מפחדות לגעת. אני נשברת.
"הרגת אותי היום בעבודה, את יודעת." קשה לי להסתכל לה בעיניים.
כמו רנטגן, הירוק הזה שלה, רואה עד לעצמות. אני מרגישה שקופה.
"כן, אני יודעת." טוב, היה קשה לא לשים לב, אני מניחה.
"נגמרו לי המילים בקטע על החיוך." רק שלא אסמיק עכשיו. אני גם
ככה מספיק נבוכה.
"שמתי לב." היא מחייכת. היא מקסימה. אני נחנקת.

נעמה מתקשרת. צריך לאסוף אותה. מה לא הייתי נותנת כדי שנהיה
תקועות עכשיו על איזה אי, רחוק ממרחב הזמן והעולם הזה. מקום בו
הכל יכול לקרות. מקום בו אין השלכות או עבר, או אפילו הווה.
לפחות לא זה שרובץ עכשיו על שתינו.





"היום שותים". קבענו שלושתנו. יושבות בחצר בקור המקפיא הזה,
לפחות האלכוהול מחמם. כמה שיותר וודקה, כמה שפחות מיץ. אני
צריכה להשתחרר. אני רוצה להסתכל לה בעיניים שתראה. שתראה כמה
אני רוצה. כמה אני אוהבת. באמת.

כוס ראשונה. ביני ובין מיכל זה כבר נגמר, כדאי שאודה באמת. כבר
חודש שאנחנו מושכות את הסוף. כבר הפרדנו מגורים. היא לקחה את
המחשב. נשאר רק שמישהו יגיד שזה נגמר. שמישהו ישים לזה סוף.
כנראה שזו צריכה להיות אני. טוב, תמיד יש פעם ראשונה.

אני מניחה את הראש על הברכיים שלה. נעמה הולכת לשירותים. גילי
מלטפת לי את היד כאילו היא עשויה מזכוכית. בעדינות כזו, שלא
תישבר. מים יורדים, היא מפסיקה. אני מלטפת בעדינות את הגב שלה,
בזווית שאף אחד לא יוכל לראות. האיסור הזה מעצים את הסיטואציה.
הנשימות שלי קצרות ושטחיות. משתדלת שיהיו שקטות ככל האפשר. שלא
תשים לב.

כוס שנייה. אני מתחילה לבכות. "החיים האלה חרא", אני זורקת
לאוויר. מתחפרת יותר ויותר בחיקה. היא מלטפת לי את הראש. אני
מרגישה את מבטה הרך מלטף גם. נעמה קמה לארגן משהו בחדר שלה.
"מה נעשה?" אני שואלת את גילי בקול שבור. "אני לא יודעת", היא
לוחשת חזרה. מסתכלת עמוק לתוך עיני. ברגע כזה המילים נעלמות.
נעמה חוזרת. אני מתיישבת.

"כוס שלישית?" אני שואלת בייאוש.
"לא, שחר. כדאי שתפסיקי לשתות." הן עונות לי, כמעט במקהלה. הן
צודקות. גם ככה אין מספיק אלכוהול בעולם שיוכל לגרום למה שאני
רוצה לקרות. קר פה. נכנסים פנימה. מדברים קצת. הולכים לישון.
כל כך הייתי רוצה שהיא תישן איתי היום. רק נישן ונתחבק. אבל גם
זה, כנראה, בלתי אפשרי.





מיכל יושבת מול המחשב ועושה רשימות מלאי על תכונות גוף ואופי
שהיא רוצה לשנות. "למה כואבת לי הבטן עכשיו?" היא חושבת לעצמה.
"משהו קורה. משהו השתנה באוויר. מחר היא בטח תיפרד ממני. טוב,
זה צריך לבוא מתישהו. רק שיבוא כבר. הציפייה הזו משגעת אותי.
אני שונאת להיות תלויה באוויר." היא ממשיכה לנסח מגרעות.
מגבירה את השיר של טורי איימוס שהיא כל כך אוהבת. מדליקה עוד
סיגריה, נשענת אחורה על הכיסא ונאנחת. "מחר..."





האנג אובר. החדר מסתובב לי, ועוד נוסעים לטייל היום כי אבא שלי
בחו"ל ויש לי אוטו לשבוע עם דלק על חשבון החברה. טוב. קצת קפה.
קצת מים. מקלחת. הכל יעבור. חוץ מהבחילה. חוץ מכאב הבטן שמהווה
את הפחד. משהו השתנה. משהו השתנה? אחרי כל כך הרבה שנים? אולי
הפעם זה באמת? אולי זה סוף סוף קורה... מה שבטוח, מחסום אחד
צריך לשבור. מחסום אחד שאפילו לא קשור רק אליה. מספיק רע לי
בחיים גם ככה. צריך להתחיל לסנן. לפעול לטובת המטרות שלי, לא
שאני יודעת מה הן. הדבר היחידי שאני יודעת זה שאני רוצה שיהיה
לי טוב, ולהישאר כרגע בקשר עם מיכל בטח לא תורם לקידום המטרה
הזו. לשתינו כל כך רע. אני אגאל אותנו מייסורינו.





"מיכל?" נשימה עמוקה.
"בוקר טוב, שחר." היא בטח כבר יודעת. שומעים על הקול שלי.
"בוקר טוב."
"מה שלומך?"
"אני בסדר. תשמעי, אנחנו צריכות לדבר." אני שונאת את המשפט
הזה. לא מאמינה שאמרתי אותו.
"אני מבינה שהחלטת." נו, כמו שאמרתי. היא יודעת. אינטואיציות
עוד יש לה כשהיא מקשיבה להן, כשהיא לא נותנת לרגשות ולשאר
הסחות דעת להעיב על השיפוט.
"כן. החלטתי. אבל לא רציתי לעשות את זה בטלפון. רציתי שנקבע
פגישה נורמלית. פנים אל פנים." על מי אני עובדת? אם לא רציתי
לעשות את זה בטלפון לא הייתי מתקשרת.
"אז אני מבינה שההחלטה היא שנפרדים." הקול שלה שקט ומחושב. לא
מתאים לה.
"כן."
"מה, אם אפשר לשאול, גרם להחלטה הזו?" מה? מה... הרבה דברים.
לא יכולה להגיד את הכל. לא רוצה להגיד את הכל. השיחה הזו לא
תתפתח למריבה.
"זה הכל, מיכל. את יודעת את זה. פשוט קמתי עם ההבנה הזו בבוקר.
שזה נגמר." ועם עוד כמה הבנות, אבל זה לא קשור אלייך.
"כן. למען האמת גם אני הרגשתי את זה. כבר מאתמול."
"וואלה."
"טוב, עדיין צריך לקבוע פגישה מתישהו פנים אל פנים. אבל זהו,
מבחינתך נפרדנו?" גוון של תחינה בקול שלה. מנסה להסוות אותו,
אבל אני מכירה אותה יותר מדי טוב.
"כן. מבחינתי נפרדנו." אין מה לעשות. לכל דבר יש סוף.
"אני אוהבת אותך. את אוהבת אותי?" היא שואלת בשקט. כמעט כדי
שלא אשמע.
"כן. אני אוהבת אותך. זה לא קשור לאהבה."





התארגנות איטית של בוקר עייף. גם הסנדביצ'ים לדרך נעשים לאט.
לאן נוסעים? לאיזשהו יער. אני רוצה ליער לביא, להחיות כמה
זיכרונות ילדות, אבל לא יודעת בדיוק איך להגיע. מתקשרת לאמא
לשאול כיוונים. אבא מסביר, לא ברור. אני בטח אתבלבל, אבל למי
אכפת. העיקר הנסיעה.





אני נוהגת. נעמה לידי, גילי מאחור עם פטרוזיליה, הכלבה שלה.
היא מתיישבת באמצע ושמה יד על משענת המושב שלי. היד שלה נוגעת
קלות בגבי. כל נגיעה כזו מעבירה בי צמרמורת. נעמה שואלת למה
אני שותקת ומביטה בי. אני זורקת איזשהו תירוץ. "בטח העייפות."
גילי מביטה בי במראה. פטרוזיליה מביטה בגילי.

עוצרים להתרעננות בכנרת. גילי לוקחת את פטרוזיליה לטייל. כולנו
קצת מבואסות כי איפשהו בדרך היינו צריכות לקחת שמאלה
לאלבקורקי. שעתיים וחצי נסיעה. הגענו מהכיוון הלא נכון.
פטרוזיליה כבר כמעט התחילה לטפס על הגג של האוטו. למען האמת גם
נעמה וגילי. רק אני בכיסא הנהג, יכולתי להמשיך גם עוד ארבע
שעות אם היו רוצות. אם הייתי לבד. טוב, נו, מעולם לא טענתי
שאני נורמלית.





אחרי שאכלנו ארוחת בוקר חפוזה על סלע מול הרי גולן המשכנו
בדרכנו. נחושות למצוא בדרך איזשהו יער. לתת לפטרוזיליה להסתובב
משולחת רסן. יגענו ומצאנו את יער לביא. ריח האורנים מציף אותי
בזיכרונות ילדות. כאן נתקענו עם האוטו. אני שכבתי מעל המושב
האחורי, מביטה מהשמשה על ההורים שלי דוחפים את האוטו.

הסתובבנו קצת ביער. מצאנו מדורה של כמה מטיילים חסרי אחריות
וניצלנו אותה. פטרוזיליה נהנתה מהחופש ונעלמה בריצה בין העצים.
נעמה הוציאה מצלמה דיגיטלית ומייד התחילה להעמיד אותנו
בפוזיציה טובה לתמונה שתקלוט את המדורה.
"שבו על השולחן ותתקרבו." היא מביימת. אנחנו מבצעות כמו חיילות
טובות.
"נו, שחר. תחייכי כבר!" היא צועקת מרחוק.
"לא בא לי לחייך. אפילו מזויף לא יוצא לי." אני קוברת מבטי
באדמה. גילי מפנה את ראשה אלי.
"למה לא בא לך לחייך?" היא שואלת בנון שלנטיות, במבט חודר
שבוחן את הפנים. אני מרגישה את השפתיים שלי מתעקלות כלפי מעלה.
איבדתי את השליטה על השרירים עכשיו.
"לא יודעת." אני אומרת לה ישר לתוך העיניים הירוקות האלו
שמבעירות אותי מבפנים. היא כל כך קרובה אלי עכשיו שאני צריכה
לעצור את עצמי לא לנשק אותה. העיניים שלי גולשות לכיוון
השפתיים שלה. אני תופסת אותן ומעיפה מהר למעלה. חבל שנעמה לא
צילמה את זה. זה רגע שהייתי רוצה לראות מהצד. אנחנו מסתכלות
אחת לשנייה בעיניים עוד כמה שניות. אני כבר מחייכת, אין לי
תירוץ.





היום נגמר בחיפה. נעמה צריכה לקחת כמה דברים מהבית. המעבר עוד
טרי. גילי ואני נשארנו חמש דקות לבד באוטו. שתיקה.
"טוב, אני חייבת לשאול משהו." אני מחייכת נבוכה.
"תשאלי."
"אהההה. אהם. זה יותר קשה משחשבתי." אני מגחכת.
"נו..."
"את שמת את היד שלך על הכיסא שלי בכוונה?" אני מסמיקה.
"כן." היא מחייכת אלי.
"אוקיי, רציתי לוודא שאני לא מפגרת." אני נמסה.
"את לא מפגרת." אולי לא. אבל מה שבטוח - אני מרגישה שאני עומדת
להתעלף.





יום למחרת כאילו כלום לא קרה. גילי התנהגה אלי אפילו במעט
קרירות. מנסה להדחיק את הבלבול הזה שרק מעמיס על זה שכבר קיים
אצלה שנתיים. באמת שאני לא במקום עכשיו. החיים שלה בכזו
תסבוכת, נראה לי מיותר. אני צריכה להשתלט על עצמי. לא יודעת
איך אני אעשה את זה, אבל אני חייבת. אני חייבת. לא רוצה לאבד
אותה. היא חשובה לי מדי. אני כל כך אוהבת אותה. כוס אמאק,
התזמון שלנו מאז ומעולם היה דפוק. מעניין אם מתישהו נקבל
הזדמנות אמיתית. בלי כל המסביב המעצבן הזה.

נעמה ואני יושבות מול הטלוויזיה בסלון. נעמה אוכלת צהריים ואני
אוכלת את הלב. גילי הלכה לרוני, הבחורה בה היא באמת מאוהבת.
הבחורה שהיא באמת אוהבת, למרות שיש ביניהן בעיות. למרות שהיא
מבולבלת. למרות הכל. לפחות ככה זה נראה מהצד. לפחות זה מה
שמשתמע בין השורות שהיא אומרת. ששתיהן אומרות.

נופר, חברה של נעמה וגילי, מגיעה מהקריות על מדים. נעמה מיד
מארגנת לה צלחת בדאגה אימהית פולנית לפי הספר. שלושתנו יושבות
ורואות משפחת סימפסון שצרבתי מאימיול.
"למה את לא צוחקת?" נעמה שואלת מחויכת, אחרי שנרגעה מהבדיחה
האחרונה שהפילה אותה לרצפה מרוב צחוק.
"אני במחשבות. לא מתחשק לי לצחוק עכשיו." אוף, גילי. אני צריכה
לעזוב אותך בשקט, ואני לא יודעת איך. רק שלא תתנתקי ממני בגלל
זה.
נעמה תוקעת בי מבט לא מרוצה.





אני יושבת בעבודה בחוסר נחת. ארבעים שיחות ממתינות על הקו, אין
אוויר לנשום. מרגישה שאני יושבת על קוצים. תמיכה טכנית
לאינטרנט זו אחת מהעבודות הכי אפורות שיש. אני מחפשת תירץ לעוף
הביתה. אני כבר אמכור משהו לאחראי משמרת. הרי יש לי מספיק
סיבות גם בלי האמיתית. גם בלי הסיבה האמיתית החיים שלי בנפילה.
אחותי גוססת לאיטה מסרטן בבית חולים וכל מה שאני יכולה לחשוב
עליו עכשיו זו גילי. חוצפנית שכמותי. לא ראויה בכלל לתואר הרם
- בן אדם, כמו שאבא של אמא שר לה פעם בשיר ערש.

התירוץ לא מאחר לבוא.
"תגידי, שחר, יש מצב שנקפיץ את נופר לקריות אחרי שתסיימי
לעבוד?"
נעמה שולחת לי בסמס. שאני אסרב לנסיעה ארוכה? עוד לא נולד היום
בו דבר כזה יקרה.
"ברור! ואל תדאגו, אני אנסה לצאת מוקדם יותר." הרי לזה חיכיתי
כל הזמן. אני אגיד משהו בנוגע לאחותי, לא הכי נכון, לא הכי
שקרי. למצפון נדאג אחר כך.





בדרך חזרה גילי, כבדרך אגב, מלטפת לפרקים באצבע את זרועי. אני
נותנת לנעמה לנהוג. מקווה בסתר שהמשחק ימשיך. יודעת שזה זמני,
שזה עניין של מצב רוח. חייבת לקחת את העצם הזו כל עוד היא
בהישג ידי. אם אפספס את ההזדמנות הזו עכשיו, מי יודע מתי תהיה
הפעם הבאה, אם בכלל.

גילי נשכבת מאחור, נעמה ואני מקדימה. אני מביטה מהחלון החוצה.
מתפללת לאורות ולכבישים שמשהו יזוז כבר. נדמה שרק הם באמת
מקשיבים למשאלות שלי.

"את אוהבת אותי?" גילי שולחת לי בסמס תלוש לחלוטין.
"את באמת רוצה תשובה לשאלה הזו?" הרי היא מבולבלת. היא צריכה
לבד. מי אני שאתקוף את הבלגן שלה מחזית חדשה ומיותרת?
"הבנתי." מה היא הבינה בדיוק. היא לא הבינה כלום.
"לא, גילי. לא הבנת. אבל זו בעיה שלי, לא שלך."
"את ממש פוליטיקאית." מה עניין שמיטה להר סיני?
"למה? כי אני מתחשבת בך, במקום שלך? כי אני לא רוצה לפגוע?
היית מעדיפה שלא יהיה לי אכפת?" אני לא מבינה אותה. נראה לי
שיש לנו קצר בתקשורת.
"הייתי מעדיפה שתגידי לי שאין כאן אהבה ושתתני לי להתמודד עם
זה. תאמיני לי שאני לא נפגעת כל כך בקלות." היית מתה שאני אגיד
לך את זה, הא? גם אני.
"אבל זה לא נכון, גילי. אני מאוהבת בך. אני אוהבת אותך. כבר
שלוש שנים. אפילו מיכל ראתה את זה." תמיד הייתה אומרת לי איך
היא מרגישה בחוץ כשאני לידך - איך את לא רואה את זה? "אבל לא
רציתי להפיל את זה עלייך. זה שלי להתמודד, לא שלך." זה באמת לא
שלך.
"אני לא מאמינה לך." נפלא.
"אל תאמיני. עדיף ככה." באמת עדיף. אבל זה כן נכון. ואני לא
יכולה להתאפק אז אני שולחת עוד הודעה, "את מבינה, כל מגע הכי
קטן שלך משבית אותי. את מטריפה אותי, את לא יודעת עד כמה." את
באמת לא יודעת עד כמה.
אחרי כמה שניות אני מרגישה נגיעה קלה בזרוע. הלב שלי נעצר. אני
מסתובבת אחורה. היא מושיטה לי יד, אני מגישה לה את שלי. היא
מתחילה ללטף לי את כף היד, אני מלטפת חזרה. היא עולה מעט, עד
המרפק, ואני אחריה. ממשיכות להתלטף כך, בחושך, בהיחבא, למשך
חצי שעה.
"אני אוהבת כפות ידיים, כפי ששמת לב." היא כותבת לי.
"כן. שמתי לב. זה בסדר, גם אני..." אני שולחת. מסתובבת לרגע
אליה ומחייכת. היא מחייכת אלי ברוך בחזרה. ממשיכה ללטף ביד
אחת, מקלידה בשנייה.
"אני אוהבת שאת מחייכת." שוב אני משנה מצב צבירה. הפכתי לנוזל.
אוויר כבר מזמן אין לי גם ככה.

נעמה מסתובבת אלי לרגע.
"הכל בסדר, שחר? את נורא שקטה." איך אוציא הברה במצב הזה?
"כן." אני עונה בקול חנוק. מכחכחת בגרוני.
"עם מי את מתכתבת ככה?" מה אני אגיד לה?
"כן, עם מי את מתכתבת ככה?" גילי מצטרפת. מתיישבת באמצע.
מפסיקה ללטף. אוי, כמה שהיא טובה.
"לא משנה. עזבו." אני מחייכת לעצמי. מסובבת את הראש אחורה
ומביטה על גילי בכעס מחויך של סרטים מצוירים.
"מנוולת", אני שולחת לגילי סמס.





חלק שני
זה לא אותו דבר

חוזרים הביתה. קצת טלוויזיה, סיגריה, פיפי ולישון. שלושתנו
נכנסות לחדרים לפי התור. אני תמיד אחרונה. מדליקה את המערכת על
גלגלצ. לא מצליחה להירדם. בוהה בתקרה. מתהפכת במיטה. נמאס לי,
אני קמה. מתחילה ללכת הלוך ושוב. מסתובבת על אותן חמש מרצפות.
עברי לידר שר לי עכשיו ברדיו, "כמו שגוף בגוף נוגע, זה לא אותו
דבר. כמו לחזור הביתה מהגשם שבחוץ, זה לא אותו דבר. זה כמו
לצרוח פנימה שזה לא אותו דבר. זה לא אותו דבר, כמו להציל את
אמא." אני לא עומדת בזה יותר, אני לוחשת לאוויר. אני חייבת
לעשות משהו.





גילי מתהפכת במיטה. "נמאס לי", היא זורקת לאוויר וקמה. מדליקה
את הרדיו. עברי לידר שר גם לה עכשיו שזה לא אותו דבר. היא
מתיישבת על המיטה ונאנחת. בוהה ברצפה. מרימה את מבטה לכיוון
הקיר המפריד בין חדרה לזה של שחר. היא לוחשת לעצמה "משהו
השתנה."





מיכל יושבת בסלון בדירתה. "עוד פרידה", היא חושבת. הדמעות
נוזלות. "למה זה קורה לי? כל כך אהבתי אותה." היא קמה ומדליקה
רדיו. עברי לידר שר לה עכשיו, "זה לא אותו דבר, מלבד הגעגוע
למשהו רגוע. כמו שיר מהעבר הלא רחוק. שכל האנשים, שרים אותו
ביחד, עד שנעלם הפחד. וטוב לנו כל כך לישון עכשיו. ביחד." ולי
אין עם מי לישון, היא צועקת למערכת. מסתובבת סביב אותן חמש
מרצפות בחדר ובוכה.





גילי קמה ומתחילה להסתובב בחדר על אותן חמש מרצפות. תופסת את
ראשה בידיה "מה אני אעשה איתה לעזאזל?" היא חושבת לעצמה. עברי
שר לה ברדיו, "כמו מים שנוזלים מהתקרה, זה לא אותו דבר. האהבה
שלנו שהתקררה, זה לא אותו דבר." "אוף", היא זורקת לאוויר, "מה
אני אעשה?"





אני כבר באמת לא עומדת בזה יותר. דפיקות הלב הפכו לפעימה אחת
מתמשכת. הנשימה קצרה. יוצאת מהחדר ודופקת לגילי בשקט על הדלת.
היא פותחת אותה. עברי ממשיך לשיר לנו משני החדרים, כמו דוחף
אותנו להמשיך, "להשתכר ולעשות שטויות בחתונה של אחותך. זה לא
אותו דבר כמו לשחרר דמעה." אני נכנסת וסוגרת את הדלת. אנחנו
עומדות קפואות, מסתכלות אחת לשנייה בעיניים.





מיכל בועטת בכעס של שנים בספה. חושבת על אלוהים וכמה שהחיים לא
זורקים לה באמת איזושהי עצם. כמה היא הייתה רוצה לשנות את הכל.
עברי ממשיך לשיר לה ברדיו, "זה לא אותו דבר, מלבד הגעגוע למשהו
רגוע, לשיר מהעבר הלא רחוק שכל האנשים שרים אותו ביחד". "כוס
אמאק!" היא צועקת ובועטת בפוף שנמצא בפינה. מתיישבת על הכיסא
שליד המחשב ומסננת לעצמה, "היא בטח מזדיינת כבר עם מישהי
חדשה."





אנחנו מביטות אחת לשנייה בעיניים והאוויר בחדר מרגיש יותר סמיך
מקירות הגבס שסובבים אותנו עכשיו. החושך הזה. הריח המשכר שלה.
השפתיים האלה קוראות לי. עברי אומר לי מה לעשות "עד שנעלם הפחד
וטוב לנו כל כך לישון עכשיו. ביחד." המוסיקה מתגברת. אנחנו
מתחילות להתנשק. מעצורים של שנים משתחררים ברגע. מחובקות אנחנו
נופלות על המיטה. המוסיקה מניעה אותנו כמו הרגש. כמו להתמכר
לרגע.





מיכל סוגרת בעצבנות את הסיגריה במאפרה. קמה מכיסא המחשב
ומתיישבת בדרמטיות על הספה, תופסת את ראשה בשתי ידיה. הבכי
צועק עכשיו. המוסיקה הסוחפת של עברי שופכת החוצה את כל מה שהיא
עצרה בחודשים האחרונים. את כל מה שהיא עצרה בשנים האחרונות.
והמילים של עברי ממשיכות, "זה לא אותו דבר, כמו שלימדו אותנו,
כמו בספר שקראנו, כשעוד היינו ילדים טובים. ועכשיו העצבים
עולים לנו לראש". אתה חייב להיות צודק, היא לוחשת לרדיו בקול
שבור. אתה תמיד חייב להיות צודק. היא ממשיכה לבכות.





אנחנו מפשיטות אחת את השנייה כמו עשינו את זה עשרות פעמים כבר
בעבר. גם הטבע לצידנו עכשיו. ידיים נוגעות ומלטפות בחושך.
מגששות על גבי הלא נודע. החלקים שעוד איננו מכירות אחת בשנייה,
כמו עוד כל כך הרבה דברים שיש לנו עוד לדעת, אבל על זה אנחנו
לא חושבות עכשיו. ממשיכות להתמכר למגע. לרוך הזה שפורץ פתאום.
כל החושים מתערפלים ומתמזגים עם הקצב. עברי שר רק בשבילנו
עכשיו, "זה הזמן לדרוש את כל מה שנראה שלנו. חזרה".







האירועים והדמויות הם פרי דמיונה של המחברת. כל קשר בין
הדמיון למציאות מקרי לחלוטין.


ותודה לעברי לידר שהביאני עד הלום







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"הברקה אחת,
ואנחנו צריכים
לסגוד לו
לעד??"

פודל שוקל
אתאיסטיות


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/11/05 11:16
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שירי שריד

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה