אנחנו מתלבשים, אני לובש גופיה אדומה ושרוואל לבן, היא לובשת
שמלה סגולה שמחמיאה לגוף שלה ומפזרת את השיער. היא עונדת
שרשראות וצמידים צבעוניים ואנחנו יורדים למרכז, איפה שכל
המסיבות מתרחשות.
הלכנו עם כל החבר'ה הישראלים, כבר התחלתי להתחבר אליהם אחרי
כמה ישיבות משותפות על צ'ילום או באנג.
האמת? נהניתי כמו שלא נהניתי בחיים. לקחתי כדור שמישהו הביא לי
ורקדתי כמו מטורף כל הלילה, מזיע וצועק, אוהב את כולם. שכחתי
את הצרות ללילה אחד.
אני ויעל רקדנו עד הבוקר, מתמכרים לטראנס של הצלילים.
אני לא יודע איך הגעתי לגסט האוס, אבל כשהתעוררתי היה כבר חשוך
בחוץ ולא היה לי מושג באיזה יום אני. אני מסתובב לצד שני ונבהל
לגלות פרצוף מחייך על הכרית שלידי.
"בוקר טוב ישנוני. ישנת טוב?", יעל מנשקת לי את המצח.
החום כבד. מאוורר תקרה שמסתובב בקושי, רק מערבל את האוויר שגם
ככה קשה לנשימה.
אני מושיט ידיים למטה למשש את עצמי ומגלה שאני ערום. מה לעזאזל
קרה פה?
"אנחנו...?", אני שואל אותה, מסתכל על הגוף הערום שלה.
"כן, אתה לא זוכר? היה כל כך כיף. זאת פעם ראשונה שאני עושה את
זה תחת השפעה של אקסטזי, אני חייבת לציין שזה אחד הדברים, אם
לא הדבר, שחייבים לעשות בחיים".
מחשבה מעורפלת על אורגזמה אלוהית אמש מתגנבת לי למוח.
"אבל... אסור לנו!" אני צועק עליה, "למה עשית לי את זה?"
יעל נשארת רגועה. "די, זה לא יעזור להצטער. חוץ מזה, לא עשיתי
לך כלום. אתה רצית את זה לא פחות ממני".
"א... אני...", אני מנסה להגיד משהו ומכסה את הראש בכרית.
היא מעבירה את היד שלה על הגב שלי, שורטת אותי קצת עם
הציפורניים.
"אין לך מה להתנצל. זה קורה. אני מבינה שאתה מחפש את חברה שלך,
אבל..."
"אל תגידי לי אבל. שום אבל." אני קם ומחפש את התחתונים שלי
ומועד כשאני דורך על נעל.
אני קם עצבני והברך שלי נתקעת בקצה המיטה. אני נופל לרצפה נאנק
מכאבים, לא יודע אם לצחוק או לבכות. היא רואה אותי בכל סרבולי,
הבעת הפנים שלה הופכת למחויכת ואז היא מתחילה לצחוק צחוק
מתגלגל שמדביק גם אותי. אני על הרצפה, ערום כולי, היא יושבת על
המיטה, שנינו צוחקים ולא יכולים להפסיק.
היא מחליקה אליי כחתולה גמישה ונשכבת מעליי.
"אל תכעס עליי", היא אומרת בקול ילדותי ומשרבבת שפתותיה. "אני
אהיה ילד טוב. מבטיח."
אני תופס לה את השפתיים ונותן לה נשיקה גדולה.
"איך אפשר לכעוס עלייך. אני כועס על עצמי. שאני כזה חרא, שאני
לא יכול להתאפק. באתי לפה לחפש את חברה שלי ובסוף אני עם מישהי
אחרת והולך למסיבות, במקום ללכת ולחפש בבתי חולים ו... , לא
יודע. אני חרא וזהו."
"אבל אתה חרא חמוד". היא מחבקת אותי ומושכת אותי חזרה למיטה.
אני קם בבוקר שלמחרת, יעל עדיין ישנה, נראית כה שלווה, עם חצי
חיוך על הפנים היפות שלה.
אני מתלבש ויורד למטה, מחפש מקום עם אינטרנט בשביל לשלוח אי
מייל להורים של ורד, לא דיברתי איתם מאז שהגעתי לגואה.
נכנסתי לתיבת הדואר האלקטרונית שלי ולהפתעתי גיליתי המון
הודעות חדשות, מההורים של ורד ואפילו, לא אחרת מאשר ורד עצמה.
לחצתי על ההודעה שלה כשהיד רועדת לי, לא מאמין למראה עיניי.
ההודעה נשלחה אתמול. ורד כתבה שהיא בריאה ושלמה, שהיא
באוסטרליה, שהיא הגיעה לשם אחרי סרי לנקה. היא הפליגה לשם עם
מישהו עם יאכטה ענקית ולא דיווחה לאף אחד שהיא עזבה את סרי
לנקה ולכן הרשויות חשבו שהיא נעדרת. כשהיא הגיעה לאוסטרליה,
כמעט שבוע אחרי האסון, היא נרשמה בנמל וגילתה שחשבו שהיא
נעדרת. היא מצטערת מאד שהיא גרמה לדאגות, היא שמעה מההורים שלה
שבאתי לחפש אותה והיא הייתה מקווה להיות איתי עכשיו לתת לי את
החיבוק הכי גדול שאפשר על זה שאני כזה מדהים. היא הבטיחה ליצור
קשר ולפצות אותי כשהיא תחזור לארץ.
לא האמנתי. הידיים רעדו לי והפעם מזעם. קמתי אחורה והכיסא נפל
ברעש. כולם מסביב הסתכלו עליי אז נרגעתי, הרמתי את הכיסא
וחזרתי לשבת.
תפסתי את הראש. "בת זונה, כלבה! נסעתי בשבילה עד להודו! בת
זונה! אני לא מאמין." נאנחתי.
מצד אחד הרגשתי הקלה שהיא בסדר, מצד שני שנאתי אותה כל כך.
המשכתי לקרוא את ההודעות שהצטברו בתיבה. בהתחלה ההורים שלה
שלחו לי הודעות בסגנון של: "איפה אתה? למה אתה לא יוצר קשר?!".
בימים האחרונים הם התחילו לכתוב לי הודעות שדומות להודעות שורד
שלחה לי, שהיא בריאה ושלמה, שהיא בכלל לא הייתה באיזור האסון
שהוא קרה. היא הכירה מישהו עם יאכטה והפליגה לאוסטרליה, ככה
סתם, בלי להודיע לאף אחד ושהיא ממש מצטערת, שהיא גרמה לכל כך
הרבה טרחה ודאגות מכולם.
קניתי כרטיס חיוג והתקשרתי לארץ.
"אז אני מניח שאני יכול לחזור", אמרתי לאמא של ורד אחרי שהיא
ענתה.
"אני כל כך מצטערת!" היא אמרה, "אני כל כך מתביישת בבת שלי,
אני כל כך מצטערת", היא אמרה שוב והקול שלה התחיל לרעוד.
"אין לך על מה. העיקר שהיא בסדר", אמרתי לה וחרקתי שיניים.
"באמת שלא ידעתי שככה זה ייגמר", שמעתי שהיא מקנחת את האף.
"אני רק מתארת לעצמי איך אתה מרגיש, שעברת חצי עולם בשביל לחפש
אותה ובסוף מתברר שהיא בסדר ולא סתם בסדר, חיה בחמישה כוכבים
על יאכטה של מישהו. אני רק יכולה לנחש כמה אתה מרגיש מטומטם.
אתה באמת בחור טוב, הכי טוב שהכרתי. הלוואי שהבת שלי לא הייתה
כזאת טיפשה".
אני נאנח ונפרד ממנה. אני מוציא את התמונה של ורד מהתיק הקטן
שלי ומסתכל עליה עד שאני מרגיש נגיעה קלה בכתף.
יעל עומדת שם, השיער הבלונדיני שלה פזור על הכתפיים והיא
מחייכת אליי חיוך מלא שיניים.
"אז מה קורה? כותב להורים?", היא מחבקת אותי.
"אל תשאלי. את יודעת מה? באמת אל תשאלי." אני אומר לה ובינתיים
מקמט את התמונה של ורד בכעס.
"לא שואלת." היא מחכה כמה שניות ואז מנערת אותי: "נו מה קרה?
אני שונאת שעושים לי דברים כאלה."
"ורד בסדר. היא בחיים. היא באוסטרליה, הזונה הזאת!, היא מצאה
איזה בחור עם יאכטה והפליגה איתו לשם בלי להגיד לאף אחד. כשהיא
הגיעה אמרו לה בנמל כנראה שחושבים שהיא נעדרת, אז היא יצרה
קשר. מזל שזה קרה, אחרת מי יודע עד מתי הייתי מחפש אותה. אני
כזה אידיוט".
"לא נורא חמודי, הכל לטובה. אני לא רוצה להרוס לך, אבל
להזכירך, לא ממש חיפשת אותה בימים האחרונים".
"זה לא חשוב! את יודעת שהצטערתי על זה. עכשיו כבר לא כל כך.
אבל דאגתי. עדיין, לא עושים דברים כאלה!", אני בועט בשולחן.
"די... תירגע." יעל תפסה לי את היד. "תעזוב אותך ממנה, לא שווה
לך להתעצבן. שתלך להזדיין. רגע, אז עוד כמה זמן נשאר לך עד
שאתה צריך לחזור לארץ?"
"שבוע", אני מביט לרצפה כשיעל מלטפת לי את הראש.
"תחשוב על זה, שאם לא היית מגיע לפה לחפש אותה, אני ואתה לא
היינו נפגשים בחיים, תודה שזאת נחמה! חוץ מזה, גם אני חוזרת
עוד מעט לארץ, אז אתה רק מרוויח. בינתיים, ננצל את הזמן שנשאר
לנו פה כמה שיותר וגם כשנחזור לארץ. אתה לא תברח לי לשום
מקום.", היא אומרת לי מחייכת, מנסה לעודד אותי.
"את יודעת מה?" אני מתחיל להשלים. "את צודקת. שתזדיין."
"יופי!" יעל שמחה, "אז בוא נלך לאכול משהו, אני רעבה".
היא אומרת ולוקחת לי את היד ומובילה אותי החוצה.
"את לא תעשי לי קטעים כאלה, נכון?", אני מחייך אליה ומחבק
אותה.
"בחיים לא." היא נותנת לי נשיקה גדולה. "בחיים לא."
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.