[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








לפרק ראשון:
http://stage.co.il/Stories/427927

שלושה ימים אחר כך כבר הייתי על המטוס בדרך להודו. היה לי מזל
כי היו הרבה ביטולים ברגע האחרון אז לא הייתה לי בעיה להשיג
כרטיס. המטוס היה ריק כמעט לגמרי, חוץ מכמה ישראלים, שכמוני,
טסו לחפש את יקיריהם שלא יצרו קשר וחוץ מכמה חבילות מצרכים
שמישהו נחמד תרם לנפגעי האסון.
לא ככה דמיינתי את הטיסה הראשונה שלי להודו.
התיישבה לידי בחורה מבוגרת שסיפרה לי שהיא גם הולכת לחפש את
הבן שלה, שנעלם. הוא רק בן עשרים ושתיים, היא סיפרה לי עם
דמעות בעיניה, רק השתחרר מהצבא לא מזמן.
התיידדנו. סיפרתי לה שאני הולך לחפש את חברה שלי. הבטחנו
שכשנחזור לארץ ניצור קשר כדי לראות מה עלה בגורל יקירינו, אם
הכל יהיה בסדר, היא חייכה אליי מבעד לדמעות, היא תזמין אותי
ואת החברה שלי לארוחה על חשבונה.

הגענו לבומביי אחרי טיסה מעייפת, נפרדנו וכל אחד הלך לדרכו.
מלבד תיק גב עם כמה בגדים בסיסיים, פספורט, כסף ותמונה שלה לא
היה עליי כלום.
בטרמינל זיהיתי את קבוצות הישראלים שעמדו לטוס חזרה הביתה. לא
היה קשה לזהות אותם, מגובשים בקבוצות גדולות, קולניים, עם
התיקים הגדולים של הצבא.
ביציאה משדה התעופה, קצת לפני שהתנפלו עליי נהגי המוניות
והריקשות ניגשתי לשתי בנות שעישנו סיגריה מגולגלת ודיברו
ביניהן עברית והראיתי להן את התמונה שלה.
"ראיתן אותה?" שאלתי.
"לא," אחת מהן ענתה לי. "מה קרה לה?"
"שמעתן על כל הסיפור שהיה עם הצונאמי, נכון?"
"ברור. בגלל זה אנחנו חוזרות הביתה. ההורים שלנו לחוצים משהו
פחד. רגע, אז מה, היא נעדרת?"
"כנראה," עניתי לה.
"אתה אחיה?" השנייה שאלה.
"לא. חבר שלה."
"איפה היא הייתה פעם אחרונה? בהודו?"
"סרי לנקה," עניתי. מחפש בעיניי מישהו אחר שאולי ייתן לי
תשובות טובות יותר.
"אז למה אתה מחפש פה?"
"לא יודע," אמרתי.
"חברה שלי, תמר, הייתה בסרי לנקה, היא חזרה משם שבוע לפני
הצונאמי," אמרה אחת מהן.
"איפה התמר הזאת עכשיו?" שאלתי אותה, פתאום מסוקרן.
"אני חושבת שבגואה."
הייתי מבולבל. "בגואה? איך אני אמצא אותה שם?"
"סע לשם. יש שם מלא ישראלים, בטוח מישהו שמע משהו."
"תודה."
"בהצלחה," הן אמרו לי ופניתי ללכת משם.

החלפתי כמה דולרים לרופיות, לא היה לי מספיק כסף, אולי
לשבועיים.
עליתי למונית וביקשתי מהנהג שייקח אותי לגסט האוס שמישהו המליץ
לי עליו.
הייתי כל כך מרוכז במטרה שלא שמתי לב לסובב אותי. בומביי הייתה
עיר יפיפייה, אחרי שמתרגלים לרעש, לבאלגן בכבישים ולאנשים
המוזרים. היא הזכירה לי קצת את דרום תל אביב. הגעתי לגסט האוס
בשעת לילה מאוחרת, בכלל לא בטוח שזה היה אותו גסט האוס שהמליצו
לי וזה שביקשתי מהנהג שייקח אותי אליו, אבל לא היה אכפת לי.
שילמתי וקיבלתי חדר קטן ומסריח עם מיטה קטנה ובלי שירותים.
נזכרתי בצבא.
נרדמתי כמעט מיד, עייף מהטיסה הארוכה ומהמחשבות הטורדניות
שהתרוצצו לי בראש.
אני לא יודע כמה זמן ישנתי, איבדתי תחושת זמן, אני לא נוהג
לענוד שעון ככה שהשמש העירה אותי ולא היה לי מושג באיזה חלק של
היום אני נמצא. פתאום קלטתי, אני נמצא בעיר זרה, במדינה ענקית,
מחפש את חברה שלי לשעבר. זה כמו לחפש מחט בערמת שחת. מאיפה אני
מתחיל? לאן אני הולך?
ירדתי למטה וראיתי מישהו שהיה נראה לי נורדי, בלונדיני גבוה
ושרירי. מתברר שהוא מגרמניה, בן שלושים ומשהו, לא התעמקתי.
שאלתי אותו איך אני מגיע לגואה. הוא צחק קצת ואמר שהכי כדאי
ברכבת. הוא הסביר לי איך אני מגיע לרכבת, ועזר לי לתפוס
מונית.
התחנה, שנקראת תחנת ויקטוריה, בנוייה בסגנון קולוניאלי והזכירה
לי קצת תחנות באירופה. כל הודו הייתה ערבוב מוזר של מזרח
ומערב, זכר לשלטון האנגלים. הרוכלים והקבצנים הבהילו אותי
בהתחלה, אבל מעצות שקיבלתי הבנתי שהדרך הכי טובה היא להתעלם
מהם.
הזמנתי כרטיס לגואה ברכבת יקרה, שמעתי שהנסיעה ברכבות בהודו
היא בהחלט חוויה, לפעמים נעימה ולפעמים מפוקפקת. העדפתי לא
לקחת סיכון. התברר לי שהנסיעה תהיה רק מחר בבוקר. נשאר לי יום
שלם להסתובב בבומביי. החלטתי לקנות קצת בגדים ואולי לברר קצת
אם מישהו ראה את חברה שלי.
התברר לי שבבובמביי אין הרבה תיירים, יחסית, אולי בגלל האסון,
או שבגלל שאין מה לחפש שם. הרוב מקומיים שאוהבים להציק
לתיירים.
גיליתי אפילו סניף של מקדונלדס והמון בתי קפה עם אינטרנט, מה
שעזר לי להבין שאם היא הייתה בבומביי, היא הייתה יוצרת קשר.
הגעתי בסוף לגסט האוס שהמליצו לי עליו לקראת הערב, המקום היה
נחמד מאד, עם מסעדה טובה וסוף סוף, אחרי כמעט יומיים, אכלתי.
התיישבתי ליד כמה ישראלים שעישנו ג'וינט והם הציעו לי להתכבד.
הסכמתי. התחלנו לדבר והראיתי להם את התמונה שלה, שאלתי אם הם
ראו אותה או נתקלו בה. הם אמרו לי שלא אבל כל הכבוד לי שאני
הולך לחפש אותה ואפילו ישראלית אחת קטנה עם צמות אמרה שהלוואי
עליה חבר כמוני. הם היו רגועים ולא ייחסו חשיבות לאסון שפקד את
אסיה. חלקם אמרו שהם חוזרים הביתה רק בגלל שההורים שלהם לחוצים
וחלקם ממשיכים בטיול כמתוכנן.
אמרתי להם שמחר אני נוסע ברכבת לגואה ואיזה בחור ממושקף אמר לי
שלא נראה לו שאני אמצא אותה שם. הוא אמר שמדרום מזרח לבומביי
יש עיר שנקראת "מדרס", שהיא עיר מעבר לסרי לנקה ולאיי אנדמן
והרבה ישראלים שהיו באזורים ההם בזמן של האסון עוברים משם אז
בטוח אפשר לשאול מישהו, או לחפש שם בבתי חולים. מישהי אחרת
אמרה לי שדווקא כן כדאי לי לחפש בגואה, כי הרבה ישראלים שחזרו
מסרי לנקה ואיי אנדמן נמצאים שם עכשיו, אז בטוח מישהו שמע
משהו.
נפרדתי מהם ונכנסתי לחדר. מזל שהבאתי מצעים מהבית. הפעם לקח לי
המון זמן להירדם, שוב מהרהר מה עלה בגורלה. אחרי לילה קשה
התעוררתי מזיע, מחבק את תרמיל הגב שלי. למזלי, במלון הייתה
מקלחת ושירותים, שגם שילמתי עליהם בהתאם, ומקלחת קרה של בוקר
גרמה לי להרגשה טובה ואופטימית. הגעתי לתחנת הרכבת ואחרי בירור
קצר וקצת הצקות מצד רוכלים וילדים קטנים ומלוכלכים עליתי על
הרכבת, לא לפני ששתיתי כוס צ'אי חם ממוכר צ'אי וקניתי איזה
חטיף הודי שעשה לי אחר כך כאב בטן.
קיבלתי תא עם מקום לשינה וגם לא היו בו אנשים מלבדי. חלצתי
נעליים ונרדמתי.

כשהתעוררתי היו בתא שני הודים חביבים שפצחו איתי מיד בשיחה.
סיפרתי להם שאני מחפש את חברה שלי והם אמרו שמאד מסוכן לנסוע
עכשיו לדרום, שכל החופים הרוסים, שיש הרבה הרוגים.
אמרתי להם שאני מוכרח למצוא אותה והם צקצקו בלשונם וחייכו.
נרדמתי שוב וכשקמתי ההודים לא היו בתא.
הגעתי לתחנת הרכבת בגואה כעבור עשר או אחת עשר שעות, עם
סחרחורת איומה. דבר ראשון אני חייב לקנות שעון, אמרתי לעצמי,
ודבר שני אני מוכרח לאכול.
יצאתי מתחנת הרכבת ופגשתי שתי תיירות מקנדה ששאלו אותי שאלות
שלא הבנתי. אמרתי להן שאני רוצה לנסוע למקום שיש בו הרבה אנשים
בשביל לחפש את חברה שלי והראיתי להן את התמונה שלה.
שתיהן חייכו לעצמן ואמרו לי שגם הן בדרך למקום עם הרבה אנשים.
לחוף אראמבול.
תפסנו מונית והגענו למקום הכי קסום שראיתי מעודי.
שמיים כחולים מעל ים שקט, עצי קוקוס, מסעדות קטנות וריח טרופי
מטריף באוויר.
הייתי יכול ליהנות אם לא הייתי דואג כל כך.
אמרתי לשתי הבנות שאני הולך להסתובב קצת. הן אמרו לי שהן
הולכות לישון באיזה גסט האוס ששכחתי את שמו ושאני מוזמן להצטרף
אליהן.



אני מסתובב לי בגואה, תיק גב קטן, מעט כסף, תמונה של אהובה
ישנה.
החופים מלאים בצעירים שזופים, ארוכי שיער, מתנדנדים להם על
הערסלים שתלויים בינות עצי הקוקוס,
או שוכבים על מגבת צבעונית, מעשנים סיגריות מגולגלות מפיצות
ריח משכר או שותים היישר מאגוז קוקוס חום ושעיר.
כאילו שבמרחק כמה מאות קילומטרים מכאן לא קרה אסון שזעזע את
העולם.
אני ניגש אליהם, אחד אחד או בקבוצות, מראה להם את התמונה
ובפנים עייפות וצרובות משמש הם מנידים בראשם בצער.
אני מתחיל להתייאש. השמש מתחילה לשקוע ולצבוע בכתום את החוף
הקסום. כולם כבר מגלגלים את המגבות שלהם או את עצמם מהערסל,
מדליקים מדורות או נכנסים לאחת מן המסעדות הפזורות לאורך החוף
ומזמינים לעצמם מיני מאכלים, כמעט כמו בבית.
מנסה להיזכר בשם הגסט האוס ששתי הבנות שפגשתי בבוקר סיפרו לי
עליו ומשלא הצלחתי נוחת על החול, תיק הגב נשמט מכתפי ומתגלגל
מרחק מה ממני. אני נשען על סלע גדול, חופן את פניי.
ניגשת אליי בחורה צעירה ומדברת אליי באנגלית עם מבטא ישראלי.
אני מנגב את דמעותיי ואומר לה שאני ישראלי. היא מחייכת, נבוכה,
שואלת מה קרה.
אני מספר לה, מראה לה את התמונה שלה, מקומטת ורטובה מדמעות.
היא מסתכלת עליי ואז על התמונה, מתעמקת ומאמצת את פניה כמנסה
להיזכר.
"אני מכירה אותה!" היא צועקת בשמחה ומחבקת אותי.
אני מושך באף ולא ממהר להידבק בהתלהבות.
"ראיתי אותה! היא הייתה איתי בגסט האוס בסרי לנקה לפני כמה
שבועות, שיחקנו אפילו קלפים!" היא אומרת, מחייכת עד השמיים.
"את זוכרת איך קוראים לה?" אני שואל בהססנות.
"אם אני לא טועה, אז ורד, לא?"
אני מסתכל כלא מאמין.
"את יודעת לאן היא הלכה?" אני שואל.
"אני יודעת שהיא תכננה לעזוב את סרי לנקה. היא ועוד בחור. אני
לא חושבת שהיא הייתה שם כשקרה האסון. היא סיפרה שהיא לא יכולה
לשבת יותר מדי במקום אחד. אני עזבתי כמה ימים אחריה, למזלי."
היא שותקת לשנייה, אני מנצל את ההזדמנות ומסתכל עליה. לאור
השקיעה הכתומה פתאום קלטתי כמה שהיא יפה.
ניערתי את הראש כאילו לסלק את המחשבה הזדונית מראשי, מזכיר
לעצמי את הסיבה לכך שאני פה.
שאלתי שוב. "אז את לא יודעת איפה היא? לאן היא אמרה שהיא
ממשיכה משם?"
היא מביטה אליי בעיניים כחולות. "הודו גדולה. העולם גדול. כלום
לא מתוכנן, גם אם ידעתי, היא בטח כבר לא שם."
"אני צריך משהו!" צעקתי והיא נבהלה.
"מצטער," אמרתי לה, "התכוונתי, שאני כל כך אבוד, שאין לי מושג
לאן אני הולך, איפה אני נמצא, אני רק יודע בשביל מה. ואני לא
כל כך בטוח אם זאת סיבה מספיק טובה."
"בטח שכן, אמרת שהיא חברה שלך, לא?"
"הייתה חברה שלי. כמו שאמרת, היא טיילה עם מישהו." הדגשתי את
המילים בכעס.
"שטויות," היא נופפה ביד לביטול. "זה סתם, כל הזמן מכירים פה
אנשים חדשים, במיוחד אלה שמטיילים לבד.
אתה יודע מה,  לפי דעתי, אם באת לכאן לחפש אחריה, האהבה שלכם
יותר מדי חזקה בשביל שטויות כאלה."
נשפתי בייאוש.
"או שאתה אובססיבי מאד." היא חייכה אליי.
שוב פעם נפלתי והבטתי בה מחייכת, הכל זז פתאום בהילוך איטי,
כמו בסרטי נעורים זולים.
שוב ניערתי את ראשי.
"אתה בסדר?" היא שואלת.
"אה..? כן. בטח. אז לאן את חושבת כדאי לי להמשיך?" התאוששתי.
"אין לי מושג. אני גם חושבת שאין לך טעם להמשיך לרוץ אחריה.
אני חושבת שהיא בסדר, שהיא סתם לא יצרה קשר כי לא בא לה, אני
לא יודעת, אולי היא רצתה להיעלם. או שהיא רצתה שתדאגו לה."
"את ממש טובה בזה, אה?" אני מחייך אליה.
"תשמע, אני רוצה להיות פסיכולוגית." היא מחייכת, מאושרת כולה.
"אבל, בוא לא נסטה מהנושא. תישאר פה." היא משלבת את ידה בשלי.
"תירגע. תחשוב חיובי. בוא, נכיר כמה חבר'ה מהארץ, תשב איתנו
קצת, תתמסטל, תאכל משהו. הכל יהיה בסדר. אני יעל, דרך אגב."
אני מנסה לסרב אבל לא יכול שלא להיכנע לפיתוי. אני נותן ליעל
להוביל אותי לפתח המסעדה הקרובה, הפשוטה, שבנויה כולה מעץ צרוב
שמש.  היא נעצרה ליד שולחן עם עשרה בנים ובנות, שזופים, חלקם
בלי חולצות, שמלאי מאכלים מפיצי ריח מגרה פזורים על השולחן
לפניהם.
"אני רוצה שתכירו מישהו, הוא ידיד שלי, הוא בא לכאן לחפש את
חברה שלו, הוא חושב שקרה לה משהו באסון הצונאמי. איזה חמוד
הוא, אה?"
הבנות מהנהנות והבנים ממשיכים לחפור בצלחות שלפניהם.
מישהו מפנה לי מקום ואני מתיישב, מוריד את התיק לרצפה.
"אז איפה אתה ישן הלילה?" יעל שואלת אותי.
"אני לא יודע. לא חשבתי על זה," אני אומר לה וחושב בינתיים
איזו מנה תהיה הכי גדולה ותשביע אותי יותר.
"יש מקום אצלנו בגסט האוס, נכון איציק?" היא שואלת בחור לא
מגולח לידה.
"יש מצב, מקסימום מצטופפים. מה הלחץ."
"יש מצב," אני אומר לו.
סיימתי לאכול והתכבדתי בג'וינט שמישהו העביר. נשענתי אחורה
ושכחתי מכל הצרות.
כנראה שנרדמתי וכבר שמתי לב שחושך לגמרי בחוץ, חוץ מאור הירח
שהשתקף מהים.
"יאללה, נזוז, יש עוד מסיבה הלילה." יעל ליטפה לי את הראש. אני
מסתכל עליה ושוב צריך להזכיר לעצמי למה אני כאן.





הפרק השלישי והאחרון :
http://stage.co.il/Stories/434049







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"אבל מגרד לי
מתחת לציפורן!"

"אז תגרדי:

"ניסית פעם לגרד
מתחת
לציפורן?!"

"לא..."

"אז זאת
הבעיה!"


הפודלית מגדירה
גבולות


תרומה לבמה




בבמה מאז 9/2/05 12:38
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שחר סקטור

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה