זוהי יצירה מס' 3 בסדרת A Breath of Life.
ליצירה הראשונה בסדרה:http://stage.co.il/Stories/418233

המפגש האחרון בביתם של רייג'ין וג'יגוקו, מקום המפגש הקבוע של
החבורה, לא הסתיים בטוב.
אנדראינה האמינה, ובצדק, שהכל היה מלכתחילה בגלל יוטה. היוקאי
החדש שהצטרף לחבורתם הרס בציניות ובקרירות שלו כל אווירה טובה
ששרתה ביניהם; מה הפלא, לכן, שאנדראינה לא יכלה לסבול אותו?
"יוקאי ארור!!!" צרחה עליו בעצבנות באותו רגע של שבירה בו לא
יכלה לעמוד עוד - "למה אתה תמיד חייב לקטול כל מי שמדבר אליך?"
פניה של אנדראינה האדימו בכעס, וצעקותיה התגברו אף יותר
כשהמשיכה בשלה, למרות גילויי האדישות מצידו של יוטה. "נמאסת
עליי באדישות שלך! אתה גוש קרח מטומטם וחסר-רגשות, והגיע הזמן
שלמישהו פה יהיו את הביצים לומר לך את זה!!!"
גיחוך קטן עלה על שפתיו של היוקאי, שבדיוק הצית סיגריה נוספת.
הוא לכסן לעברה מבט צהוב ומלגלג כשמלמל מבעד לסיגריה - "ביצים,
הא?... רוצה לספר לנו משהו, אנדי?... מהרגע הראשון ידעתי שאת
טיפוס גברי, אבל לא תיארתי לעצמי שאת רציני..."
סטירה מצלצלת על לחיו קטעה את מלמולו המזלזל, והסיגריה עפה
מפיו אל השטיח, כשג'יגוקו רץ לכבותה לפני שייגרם נזק נוסף.
"את תקשיבי לי עכשיו, בלונדית!..." תפס יוטה את פרק ידה ומשך
אותה באלימות לעברו, כשסקרמורי ואשירו זזים במהירות מדרכו, אך
רייג'ין עצרה אותו בדבריה: "אל תיגע בה, יוטה."
ידו עדיין אחזה באנדראינה, וציפורניו השתוקקו להינעץ בעור
העדין של ידה החיוורת, אך דבריה של רייג'ין, שנאמרו בעדינות אך
ברצינות כלשהי, קיררו את מזגו המתלהט. לאט לאט הופרדו אצבעותיו
מידה של בת האנוש, וארשת פניו חזרה להיות קרירה כמקודם.
אנדראינה לא שפשפה את ידה למרות שכאבה, כיוון שלא חפצה במיוחד
להפגין את כאביה בנוכחות אנשים, ובטח שלא בחברת יוטה.
כשהיא ממלמלת "שלום" לרייג'ין, מיהרה לצאת משם, ופנתה לעבר
ביתה.
"יופי, יוטה!" סינן סקרמורי בכעס, ואשירו הביט בעיניו הצהובות
של היוקאי בצורה שניסתה לגרום לו רגשות חרטה, בלי לדעת שבליבו
של יוטה כמעט אין מקום לרגשות כאלה. וכמו כדי להראות זאת,
התרווח יוטה בחזרה על הספה, כשהוא שולף סיגריה נוספת מהחפיסה,
ומצית אותה.
ג'יגוקו נשמר שלא להביט בעיניו של יוטה עד שעזב, ורייג'ין
המשיכה בהתנהגותה הרצינית והשקטה כרגיל, אך לאשירו, סקרמורי
וג'יגוקו היה נדמה כי היא רצינית יותר מן הרגיל הפעם. כנראה
יוטה באמת הגזים, חשבו כולם.
"אני הולך," מלמל יוטה וקם מן הספה, מרים את ידו לאות פרידה
מאולץ מרייג'ין וג'יגוקו. ג'יגוקו חייך לעברו כאילו לא אירע
דבר, ונפרד ממנו בלבביות, אולם רייג'ין הביטה עמוקות בעיניו של
היוקאי, בניסיון לגעת באיזה שהוא רגש נסתר בתוככי ליבו כשאמרה:
"עליך להתנצל בפניה."
עיניו הצהובות נפנו ממנה כשאמר בשקט מבעד לסיגריה - "לא בראש
שלי."
רייג'ין נאנחה בייאוש, ונפרדה ממנו בנימוס של אלפים.
במשך הימים הבאים איש לא ראה את יוטה ואנדראינה באותו המקום
באותו הזמן, וכולם הניחו כי מתישהו ייאלצו לפגוש זה בעיני זה,
וחששו מתגובתה של אנדראינה לכך.
אולם אנדראינה ויוטה לא חשבו אף לרגע על היום בו ייפגשו שנית,
ומה יקרה אז.

כמנהג אשירו וסקרמורי, אימצה גם אנדראינה את הנוהג לשבת על גג
ביתה לאחר שקיעת השמש, ולשקוע בהרהורים.
אותו לילה היה קריר למדיי, אך לא נשבה רוח חזקה מדי והרעפים על
גג הבית הקטן צברו חום במשך שעות היום, כאשר זרחה השמש במלוא
עוצמתה, כמו כדי לסיים את כל אורה וחומה לפני סוף הקיץ
המתקרב.
באותו יום הבינה אנדראינה את ההנאה שבדבר לשבת על גג בית בסופו
של יום ולארגן בראשה את המחשבות שנצטברו במהלכו. אולם, לא
נהנתה במיוחד להיזכר שוב ביוטה ובמה שקרה כמה ימים לפני כן,
בביתם של ג'יגוקו ורייג'ין.
ידה העדינה נקמצה לאגרוף רועד מעצבים עצורים כשנזכרה בכך,
ושפתיה לחששו קללות ברצף בלי ששמה לב בכלל. רק הזיכרון של
היוקאי המעצבן, חסר הרגשות, המציק בכל דבר החל ממבטו המזלזל
ועד למילותיו הציניות תמיד - גרם לה לצמרמורת של כעס.
באותה שעה, במרחק מטרים ספורים מביתה של אנדראינה, התרווח לו
יוטה על ספה באחד מהבתים הנטושים באיזור, עיניו ננעצות בתקרה
בשיעמום.
מתוך הרגל, שלפה ידו את חפיסת הסיגריות וכבר עמדה להוציא אחת,
כשאצבעותיו לא מצאו את מבוקשן. הוא לכסן מבט עצלני לעבר החפיסה
הפתוחה, והשליך אותה הצידה בתסכול כשמצא אותה ריקה. אנחה נפלטה
מפיו כשעלתה בראשו המחשבה כי הפתרון היחיד הוא לצאת לחפש עוד
חפיסה באחד הבתים הנטושים. באמת שלא היה לו כוח לצאת עכשיו.
אבל בעל-כורחו, ואולי מתוך רצונו הנואש לסיגריה, הקים את עצמו
מן הספה ופתח את החלון שלידה, קופץ ממנו ישירות אל המדרכה
שמתחתיו, ומשם אל אחד מגגות הבתים הסמוכים, ממשיך לקפץ הלאה על
גגות העיר השקועה בשינה.
עיניו החדות קלטו דמות בהירה יושבת על גג אחד הבתים - ביתה של
אנדראינה. הוא עצר במקומו על אחד הגגות והביט בדמות החיוורת,
המביטה בעיניים כחולות עמוקות אל האופק. הוא כמעט יכל לקרוא את
מחשבות הבוז שעברו בראשה לפי ארשת פניה, ודבר זה העלה גיחוך קל
על שפתיו. הייתה לו הרגשה שכל בני מינה בוודאי כאלה שקופים, אם
כי עוד לא פגש כאלה חוץ מאנדראינה.
אם לא הייתה קולטת אותו בזווית עינה ונבהלת מכך, היה בוודאי
משתעמם במהירות וחוזר למרדפו אחר חפיסת הסיגריות, אך היא עשתה
זאת.

"הוי, יוטה!" התבלבלה אנדראינה, וכל מחשבותיה נגוזו מרוב
הפתעה. האדם האחרון שציפתה לראות על גגות העיר בשעה כזאת, ועוד
במרחק שני גגות מגגה שלה, היה יוטה.
"מ'ניינים, בלונדה?" חייך יוטה בזלזול כשקפץ והתיישב על גגה של
אנדראינה, קרוב אליה. היא נעצה בו מבט מלא שנאה וסיננה: "עכשיו
כשאתה כאן - רע."
"אני שמח לשמוע," צחק יוטה בציניות, ונשכב על הרעפים החמימים
כאילו היה זה גגו שלו, בלי לשאול כלל לרשותה של אנדראינה.
"מה אתה עושה?..." ניסתה אנדראינה לשמור על קור רוח ליד היוקאי
הטיפש, שבוודאי היה מנצל כל תגובה שלה לצורך ירידה נוספת
עליה.
יוטה חייך בסיפוק רצון ומלמל: "תופס פוזה נוחה יותר."
וריד קטן של עצבים החל לפעום ברקתה של אנדראינה כשהרימה עליו
את קולה: "זה הגג שלי. ולא זכור לי שהרשיתי לך לשבת עליו, שלא
לדבר על לשכב עליו בנוחיות."
"זה הגוף שלי, ואני לא זוכר שהרשיתי לך לתת לי פקודות מה לעשות
בו," ענה יוטה באדישות, אך בתוכו היה משועשע מעצבנותה, ואפילו
העדיף להמשיך להציק לה על פני לחפש סיגריה.
"אתה מוכן לעוף מהגג שלי?!" התרגזה אנדראינה עוד יותר. "...לך
תציק למישהו אחר!!!"
"כולם ישנים," תירץ יוטה בטון מצטדק, שרק הכעיס את אנדראינה
יותר. "לא אכפת לי!!!"
תגובתו של יוטה להתפרצותה הייתה העפת מבט צהוב וקריר לכיוונה,
וסינון - "בקצב הזה לא נראה לי שהם יישארו ישנים הרבה זמן..."
לאנדראינה נמאס. היא קמה ממקומה ופנתה אליו בטון החלטי, כשהיא
מנסה בקושי להתגבר על רצונה לבעוט בו: "אני הולכת לישון. חסר
לך שאני רואה אותך פה בבוקר!"
יוטה לא הגיב. אנדראינה פתחה את החלון שהיה קבוע בגג ושהוביל
לחדרה, ונכנסה אליו כשהיא סוגרת את הזכוכית מאחוריה, למרות
שהייתה שמחה למעט רוח קרירה בלילה. היא לא יכלה להרשות לעצמה
להשאיר את החלון פתוח כשידעה שיוטה יכול להיכנס דרכו בכל
עת...

החדר הקטן היה מרוהט בפשטות, ואפילו בעליבות - מיטה מרופטת
ומוכתמת בעלת מסגרת עץ מתקלפת, שולחן עץ קטן ועתיק, כסא ישן,
ארון מגירות מעץ כהה וכורסת נצרים שכרית מפוספסת ומנוקדת בכתמי
לכלוך ריפדה אותה. כמעט הכל בחדר העלה אבק, למרבה הפלא - הרי
שאר הבתים הנטושים היו נקיים באופן כמעט מפחיד. אולם אנדראינה
אהבה זאת, ולכן אימצה את החורבה הקטנה, המאובקת והמתקלפת בתור
בית. היא טענה שלבית כזה יש "אופי", דבר שאיש מלבד רייג'ין
ואשירו לא יכלו להבינו - כיצד לבית יכול להיות אופי? סקרמורי
תהה על כך במיוחד, אך לא הקדיש לכך מחשבה מרובה, מה שהוסיף
לתדמיתו המטופשת בעיני אנדראינה - ואולי משום כך חיבבה את
הערפד הצעיר.
היא נשכבה על המיטה הקרירה כשידה האחת תומכת בכרית הישנה תחת
ראשה, לא טורחת להחליף את בגדיה. עיניה כמעט נעצמו כשחשה לפתע
במשהו מוזר, כאילו מישהו נועץ בה מבט...
"אאאאהההה!!!" צווחה מחרישת אוזניים נפלטה מפיה כשראתה את יוטה
עומד מולה, והיא מיד קפצה ממקומה, עירנית ומבוהלת.
"שיט, כמעט הצלחתי," גידף יוטה בשקט, ורק באותו רגע שמה לב
אנדראינה שבידיו אחז יוטה את דלי המים שהעמידה תחת המרזב כדי
שיצבור את מי הגשמים, כשהוא מלא במים מטונפים שנועדו להישפך
עליה בשנתה...
"מה חשבת לעשות, מפגר אחד?!?" צרחה אנדראינה. זה עבר כל גבול
מבחינתה.
"...אני אהרוג אותך!!!"
בלי לחשוב, קפצה עליו אנדראינה, נוטשת כל שמץ אדישות וקרירות
רוח כדי לפנות מקום לרוגזה המצטבר, כשאגרופיה מאיימים להשחית
את פניו הנאים.
יוטה התחמק ממכתה בלי מאמץ, ונתן לה ליפול על הרצפה הקרה
ולהשפיל את עצמה, למרות שהיה שמח להשפילה גם בעצמו.
"גררר... יוקאי מעצבן!" לחששה אנדראינה בארסיות כשעיניה רושפות
אש לכיוונו, ואילו הוא הביט בה בגבה מורמת וחייך מעט בלגלוג.
היא בדיוק עמדה לתפוס אותו כשקפץ דרך החלון הפתוח (כשפתח אותו
כמה דקות לפני כן, גיחך לעצמו על טיפשותה של אנדראינה לשכוח
לנעול את החלון), ומשם עלה אל גג הבית וחיכה לה ש"תתפוס"
אותו.
"ככה אתה רוצה לשחק?..." הפשילה אנדראינה את שרווליה ומבט נחוש
נראה בעיניה כשטיפסה אחריו דרך החלון אל הגג.
בדיוק כשהצליחה להגיע אליו, פנה יוטה לקפוץ בקלילות אל הגג
הסמוך, מותיר את אנדראינה רותחת מכעס על גגה שלה.
"מתי תעזוב אותי לנפשי כבר?!?" צרחה אנדראינה בכל כוח ריאותיה,
וגרמה לכמה ראשים להציץ מן החלונות ולהשתיק אותה.
"אנדי, רדי משם, מטורפת!" קרא לעברה סקרמורי הלום-השינה, ופיהק
פיהוק רחב. אשירו שהיה לידו הביט באנדראינה בבהלה וצעק: "מה את
עושה, אנדראינה?! רדי למטה!!!"
אך דעתה לא הוסחה, ועיניה של אנדראינה היו נעוצות במטרתה -
יוקאי צהוב-עיניים המביט בה בגיחוך ובהתגרות, מנסה לגרור אותה
שוב אל משחק שתמיד היא מפסידה בו.
"יוטה! אנדראינה!" נשמע קולה של רייג'ין מלמטה. הפעם שניהם
הפנו מיד את מבטיהם אל האלפית הכעוסה, מעט חוששים לראות אותה
במצב נדיר שכזה.
"אני לא יודעת באיזה משחק אתם משחקים, אבל אנדי - תפסיקי לרדוף
אחריו, את יודעת שזה לא יעזור, ויוטה -" היא הביטה אליו בכל
הרצינות שיכלה לגייס - "...תפסיק כבר להתגרות בה. אתה מתנהג
כמו ילד קטן."
יוטה מלמל "המפף" מזלזל כששילב את ידיו ברוגז, מפנה את מבטו
הרחק מעיניה מלאות התוכחה של רייג'ין. הוא רק רצה להשתעשע
מעט!

"אני חוזרת לישון," מלמלה אנדראינה וקפצה אל חדרה דרך החלון
שבגג, הפעם טורחת לנעול את חלונה.
"טוב, הפסיכית הלכה לישון. נגמר האקשן," פיהק סקרמורי שנית
וחזר לישון, גורר אחריו את אשירו הנבוך.
"יוטה," התקרבה רייג'ין אל ביתה של אנדראינה והרימה את עיניה
הסגולות אל יוטה, "...למה אתה עושה זאת? אתה יודע שזה סתם
מרגיז את כולם. למה?"
"איזה רציניים פה כולכם..." מלמל יוטה בזלזול, "סתם רציתי
להציק לה קצת, זה הכל. זה מצחיק אותי לראות אותה מתרגזת...
חחח..."
"אבל אותה זה לא מצחיק, יוטה. זה לא יפה." מבטה של האלפית
התקדר, "לא עושים דברים כאלה בחברה שאתה רוצה להיות חלק
ממנה."
"אני לא חלק משום דבר!" החזיר יוטה את מבטו הצהוב אל רייג'ין,
והקרירות בקולו שככה מעט, "אני בזכות עצמי! ותמיד אשאר כך!"
"אינך יכול להישאר לבדך כל חייך..." גיחכה רייג'ין למשמע
הרעיון. היא לא יכלה להעלות על דעתה דרך חיים אחרת.
יוטה קפץ מן הגג אל המדרכה והתקרב אל רייג'ין. כעת הפכה
חלופת-המשפטים הקצרה על הגג לשיחה רצינית פנים-מול-פנים.
"אני יכול אם אני רוצה בכך," טען יוטה ברצינות שהייתה נדירה
יחסית בקולו.
"אני לא חושבת," סירבה רייג'ין להסכים עמו. "...איש אינו יכול
לחיות לבדו כל חייו."
"ניסית את זה, שאת מדברת על כך בביטחון רב כל כך?" שבה נימת
הזלזול לקולו של יוטה, אך רייג'ין שמרה על קור רוח כשהשיבה
לדבריו: "לא, ואתה ניסית לחיות לבדך שאתה מדבר על כך בביטחון
כזה?"
הפעם ליוטה לא הייתה תשובה.
"שנינו באנו מן האולם הגדול, כמו כל השאר," הזכירה לו רייג'ין.
"אנו לא זוכרים דבר מלפני שנכנסנו לשם, ולא הספקנו לחוות הרבה
מאז יצאנו ממנו. לפיכך, אתה לא יכול לקבוע כזה דבר."
"את מקשקשת יותר מדי, אלפית!" נפנה יוטה ללכת משם, אך רייג'ין
לא נפגעה מן ההערה. היא חייכה לעצמה.
"עוד תתחרט על כל מעשיך, יוקאי." מלמלה לעצמה בסיפוק-רצון.

"עוד תתחרט על כל מעשיך, יוקאי! מי-מי-מי!" חיקה אותה יוטה
ברגע שהיה מחוץ לטווח ראייתה של רייג'ין. "...אני אלפית מתחכמת
שחושבת שהיא יודעת הכל! מי-מי-מי!!!"
הוא בעט בכעס בקיר בית קרוב, וגרם לכמה לבנים להתפורר ולנשור
אל המדרכה. ידו מחודדת-הציפורניים חפנה כמה מהאבנים שהתגלגלו
לרגליו והשליכה אותן על פני מי הנהר הכהים, שריצדו באור הירח
הבהיר.
האבנים שקעו במים הקרים כשהן מתיזות לכל עבר, מפריעות להשתקפות
הירח להיווצר על פני המים מחדש.
'אלפית מעצבנת... אנושיים מעצבנים...' חשב יוטה בשנאה כשנשכב
על גדת הנהר, אפילו שהאבנים החלקות היו רטובות מעט. לא היה לו
כבר אכפת מהצורך לסיגריה, או מהצורך להציק לאנדראינה. הוא רק
רצה שיעזבו אותו לנפשו כבר.
הוא לא רצה להיות חלק מהם מעולם, מי אמר שכן?! הם אלה שקיבלו
אותו כאילו היה מאז ומעולם חלק מחבורתם, בן משפחה שלהם כמעט.
אך הוא לא ציין אף פעם שהוא רוצה בכך. רק נתן להם להאמין שהוא
מסכים לרעיון כדי שיפסיקו לנסות לשכנע אותו להיות איתם.
כל שרצה, מהרגע שיצא מן האולם מלא המבחנות הענקיות, היה להיות
לבד.
'זה יותר מדי לבקש?...' חשב היוקאי, 'אנחנו רק שישה אנשים
בינתיים בכל מקרה. אין שום הכרח שנהיה כל הזמן דבוקים אחד
לשני. מה יש לאנושיים האלה מלהיות בחברה כל ה...' הוא קטע את
מחשבותיו שלו. הם לא היו כולם אנושיים, רק אנדראינה הייתה
כזאת. טוב, וגם ג'יגוקו היה חצי אנושי, לפחות באופיו המתרפס
שיוטה בז לו כל כך. עם זאת, היה חייב להסכים עם הרעיון שהיה
כיף להציק לו, אך הטרדת הסייבורג העדין והנחמד עד להגעיל פשוט
נמאסה עליו במהירות - הוא לא יכל להתרגז מדבריו ומעשיו של
יוטה, לא משנה עד כמה התאמץ היוקאי לגרום לו לעשות כן.  
למעשה, מכשחשב על כך, לא יכל יוטה להיות לבדו להרבה זמן.
ההצקות הקבועות שהיה מציק לאנדראינה ושאר החבורה שלה היוו כבר
תחביב לא קטן בשבילו. היה לו בוודאי קשה לחיות בלי השעשועים
הקטנים האלה מדי פעם...
'על מה אני חושב?!' נגעל יוטה ממחשבותיו שלו - 'אני לא צריך
אותם! חבורת רכרוכיים מתרפסים שרק צריכים ת'צומי אחד של השני
כדי לשרוד! המפף, כמה עלוב... אין לי צורך בהם.'
יוטה התגלגל אל צידו, לחיו מתחככת באבן חלקה וקרה, ושערו הפרוע
משתלח לכל עבר, מבעד לחגורת הבד שאספה אותו ברשלנות. הוא לא
ידע מהי התחושה להיות בודד, רק שמע על כך מעט מפיו של סקרמורי,
והבין ממנו שאין זו תחושה נעימה במיוחד. עם זאת, ידע יוטה
שמדובר בתחושה של "לבד", ודבר זה סקרן אותו מאוד. איך זה
להרגיש רע מלהיות לבד? האם הוא מסוגל בכלל להרגיש זאת? הוא ידע
שהוא חזק, והאמין שגם נפשו עמידה בפני כל דבר. אבל האם היא
עמידה גם בפני תחושה של אותה "בדידות"?...
הוא החליט באותו רגע שהוא רוצה לבדוק זאת. רק לבחון מעט את
כוחו הנפשי, זה הכל. זה בוודאי לא יזיק לו עד כדי כך, הלא כן?
הוא קם ממקומו והחל לרוץ לעבר הדירה הנטושה בה התנחל, נחוש
בדעתו שמאותו לילה לא יפגוש איש עוד הרבה, הרבה זמן. עד
שיישבר, חשב, ואז שינה את דעתו - הוא לא יישבר. לעולם לא!
הוא נכנס בקפיצה דרך החלון הפתוח שהיה שלוש קומות מעל הקרקע,
חזר אל הספה המרופטת שלו והתמקם עליה, יודע שממחר תתחיל
ההתערבות שלו עם עצמו - האם יעמוד בתחושת ה"בדידות" שסקרמורי
והאחרים כל כך חששו ממנה?
זאת, חשב, רק הזמן יגיד.

"רייג'ין, הזמנו גם את יוטה לארוחת הבוקר היום, הלא כן?" תהה
ג'יגוקו כשסידר את הכלים על השולחן הנמוך שבסלון, שסקרמורי,
אשירו ואנדראינה כבר היו ישובים מסביבו. רייג'ין, שבדיוק הייתה
במטבח וטרחה בבישול, ענתה בקול רם: "אני בטוחה שהוא יבוא, אל
תדאג."
"אין מה לדאוג באמת, עדיף שלא יבוא כלל," סיננה אנדראינה,
וג'יגוקו העדיף להתעלם מההערה. אז יוטה באמת לא היה הטיפוס הכי
נחמד שפגשו, אבל אין זה אומר שלא צריך להתייחס אליו יפה, או
להזמינו לארוחת בוקר בביתם.
"איטאדאקימאס!" בירכו כולם לפני הארוחה, כפי שהרגיל אותם
ג'יגוקו לעשות.
למרות שהיו שקועים בלאכול ולשבח את בישוליה הטובים של האלפית,
לכסנה רייג'ין מבט לעבר הדלת כל הזמן. היא יכלה להבין את
איחורו של יוטה, אך משהו אמר לה שדבר מה אינו כשורה הפעם.
חושיה האלפיים, או שמה הנשיים, לא הטעו אותה מהרגע שהתעוררה
בתוך מבחנה מלאה מים זרחניים, לפני כחודש, והיא בטחה בהם כפי
שבטחה בשמש שתזרח גם מחר ומחרתיים.
לאחר שהגישה את שאר המנות, נתנה רייג'ין את הפיקוד לידיו של
ג'יגוקו ונפרדה מכולם, לוקחת איתה קופסת בנטו קטנה לאחר
שהכניסה לתוכה שאריות מן המנות הטעימות ביותר שנשארו, וזוג
מקלות אכילה (למרות שידעה שיוטה בוודאי לא יטרח להשתמש בהם).
היא פנתה לעבר מקום התנחלותו של יוטה, אשר נמנעה מלקרוא לו
"בית", לבקשתו של יוטה. היא ידעה שהמילה "חורבה", "נחלה" או
"חור" מועדפים עליו הרבה יותר.
אותה "חורבה" הייתה ממוקמת באחד הרחובות הנידחים של העיר, מקום
שאיש מהם לא חשב למקם בו את ביתו. כל הבתים ברחוב היו מוזנחים
מהרגיל, וחלקם אף התפרקו מעט. רייג'ין ציינה לעצמה שמישהו יהיה
חייב לדאוג לשקם את המקום, אם יהיה מישהו אחראי על כך בעתיד.
היא צעדה במעלה מדרגות הברזל המחלידות והחורקות, תוהה איך חלק
מבתי העיר יכולים להיראות כל כך עלובים, בעוד רובם הגדול נראה
נקי ומטופח כל כך.
הדלת לדירתו של יוטה הייתה פתוחה כרגיל, כיוון שלא דאג במיוחד
שייכנסו אל נחלתו הפרטית - ממילא לא היה בה הרבה מה לגנוב.
"יוטה?..." שאלה רייג'ין בזהירות כשנכנסה אל הדירה המוזנחת,
דואגת לא למעוד על חפצים זרוקים ברחבי החדר, ביניהם מאפירה
מטונפת, ערימות אפר תועות, כמה חפיסות סיגריות ריקות
ותילים-תילים של סיגריות ובדלי סיגריות. היא צקצקה בלשונה
בחוסר רצון, הניחה את קופסת הבנטו על השיש המלוכלך בפינת המטבח
וכבר עמדה להרים את המטאטא ששכב בפינה כשקול צרוד מנע ממנה:
"לא, עזבי את זה... ממילא זה לא יעזור."
רייג'ין הרימה את עיניה אל הספה, פוגשת במבטו הצהוב והקריר של
יוטה, שהתרווח עליה בעצלנות. היא הניחה למטאטא, ולקחה את קופסת
הבנטו בידיה כשהתקרבה לעבר יוטה, מנסה להבחין בפצע כלשהוא או
סימן למחלה בגופו של יוטה, שבגללם לא יצא מהבית זה כמה ימים,
אך לא ראתה דבר. יוטה נראה בריא וחתיך כרגיל, אם כי עיניו
הצהובות היו אדומות מעט, אך רייג'ין ניחשה שזה היה בגלל
הסיגריות המרובות שעישן.
"מה קורה, אלפית?" שאל באופן שלא נראה כאילו הוא מודאג במיוחד
לגביה.
רייג'ין התיישבה לידו על הספה והניחה את קופסת הבנטו על ברכיה
כשענתה בקרירות המרוחקת האופיינית לה: "תהיתי למה לא יצאת
מהבית זה כמה ימים."
"אה-אה-אה, ככה לימדתי אותך, רייג'?" התיישב יוטה במקומו על
הספה ונעץ בה מבט ציני, "אני גר בחורבה. חזרי אחרי-
חור-בה..."
"אל תשחק איתי משחקים, יוטה." נשארה רייג'ין שלווה כהרגלה,
ופתחה את קופסת הבנטו כשהגישה אותה לעברו - "קח, זה בשבילך."
"לא רעב," מלמל יוטה, כמו ילד קטן המסרב לאכול את בישוליה של
אמו.
"אתה צריך לאכול מתישהו!" עיניה המדהימות נעצו בו את מבטן
הסגול והמהפנט, המשכנע אותו ליטול את מקלות האכילה ולעשות
כדבריה.
יוטה לקח מידיה של רייג'ין את הקופסא, והשתהה מעט כשביקשה ממנו
רייג'ין להשתמש במקלות הפעם. בסוף לא נגע במקלות, ואכל בעזרת
אצבעותיו, כמו שידע שרייג'ין שונאת לראות אנשים אוכלים.
"אז מה, דאגתם לי או משהו כזה, ששלחו אותך הנה?" שאל יוטה רגע
לפני שדחף אל פיו טמפורה של שרימפס.
"לא שלחו אותי. באתי בגלל שדאגתי למה לא הגעת לארוחת הבוקר
היום. אתה זוכר שהזמנו אותך, נכון?"
"מ...מה?" מלמל יוטה מבעד לקצה זנב השרימפס המבצבץ מפיו, שוכח
לרגע להמשיך ללעוס כיוון שהופתע מתשובתה, אך כעבור כמה מצמוצי
בלבול נבוכים בלע את השרימפס בשלמותו והשיב:"אה, נכון! איך
יכולתי לשכוח."
רייג'ין הניחה כי דיבר בציניות גם הפעם, ולמען האמת, גם צדקה.
"פרח מזכרוני," מלמל באי-אכפתיות כששלח את ידו לקחת חתיכת
טמאגו מן הקופסא, אך רייג'ין תפסה את ידו ושאלה אותו ברצינות
גמורה: "אני יודעת שמשהו לא בסדר, יוטה. תתחיל לדבר."
"על מה את מדברת, רייג'?" הביט יוטה בעיניה, לשם שינוי לא במבט
מרוחק ומזלזל. הפעם התמקדו עיניו הצהובות בה.
"הכל בסדר גמור. תני לי לאכול עכשיו!"
"חשבתי בתחילה שאינך רוצה לאכול," חייכה רייג'ין בניצחון. יוטה
סינן משהו כשהניף את ידה של רייג'ין מעל שלו, ממשיך לאכול
בהתעלמות גמורה ממנה.
רייג'ין נאנחה, אך לא התייאשה. היא המשיכה לשבת לצידו עד שסיים
לאכול וליקק את אצבעותיו, לוקחת זאת כמחמאה על בישוליה.
"אז תשמעי, אלפית..." פתח יוטה, כפי שציפתה רייג'ין, "...אמרת
שאני לא מסוגל לחיות לבדי, אז הנה ההוכחה שרצית. אני אגור
מעכשיו לגמרי לבד, לא אתייחס אליכם, לא אראה אף אחד מכם עד
שתתחננו בפני שאחזור, וגם אז לא אחזור לחבורה שלכם, רק למען
העיקרון. מרוצה?"
"כן." חייכה רייג'ין להפתעתו של יוטה, שמלמל: "מה... אמרת
"כן"?..."
"למה, לא רצית שאגיד זאת?" עכשיו הגיע תורה של רייג'ין להיות
מעט צינית, אפילו שלא הראתה זאת במיוחד. "ציפית שאבקש ממך
לשנות את דעתך?"
"אה...אממ...לא," השיב יוטה במבוכה קלה. "אז... זה בסדר
מצידך?"
"בסדר גמור," חייכה האלפית חיוך קורן. "ממילא כבר החלטת, הלא
כן?"
"בהחלט," השיב לעצמו יוטה את טון דיבורו הקריר והאדיש.
"לכן, אין טעם שאנסה לשכנע אותך אחרת," קמה רייג'ין ממקומה,
לוקחת מיוטה את קופסת הבנטו הריקה והוסיפה בחביבות לפני שיצאה
מן הדירה: "אם תצטרך משהו, תמיד תוכל לבקש ממני. אני לא אצחק
או אזלזל בהחלטתך אם תעשה זאת."
"כאילו שאכפת לי!" סינן יוטה ונשכב שנית על הספה בעיניים
עצומות, הפעם שמח לשמוע את הדלת נסגרת אחרי האלפית.
רייג'ין חייכה לעצמה כשיצאה מן הבניין ופנתה לעבר "הגשר שמול
בית הטאטאמי" (כך קראו לו מאז שאשירו השיג לעצמו בגדים חדשים
מבית העץ היפני שמול הגשר), לשם קבעו החבורה ללכת אחרי ארוחת
הבוקר המשותפת.

"יו, רייג'!" הניף סקרמורי את ידו לשלום כשהבחין בדמות האלפית
המתקרבת לעברם מאחד הרחובות.
"היי רייג'ין!" חייך אליה ג'יגוקו בלבביות, ואשירו בירך אותה
בהינד ראש מנומס.
אנדראינה רק הביטה לעברה לרגע, ואז החזירה את מבטה המצועף לעבר
הנהר, בו טבלו את רגליהם.
"שלום," חייכה לעברם רייג'ין כשהניחה את קופסת הבנטו לידה על
המדרכה, הורידה את נעליה, הרימה את שולי מכנסיה כשהתיישבה על
גדת הנהר וטבלה את רגליה במים הקרירים.
"הלכת לבקר את יוטה, נכון?" שאל ג'יגוקו, ורייג'ין הנהנה
קלות.
סקרמורי פשט את חולצתו, ובמכנסי ג'ינס מרופטים בלבד קפץ אל מי
הנהר, מתיז מים צוננים על כל שאר החבורה. כשהוציא את ראשו מן
המים שאל את רייג'ין: "ומה איתו? חי, נושם, עושה פוטוסינטזה?"
רייג'ין חייכה מעט אך הנידה בראשה. "לא בדיוק," השיבה.
"הוי, קרה לו משהו?!" נבהל ג'יגוקו, אך רייג'ין הרגיעה אותו
בדבריה: "מצבו בסדר, אבל הוא לא רוצה להיפגש עם איש מאיתנו עוד
הרבה מאוד זמן..."
"נו, יופי! זה מצוין!" חייכה אנדראינה את אחד החיוכים הנדירים
שלה, "סוף סוף לא נצטרך לסבול את ההצקות שלו יותר!"
"לא יפה, אנדי," אמר אשירו בחיבה, כמדבר אל ילדה קטנה, "יוטה
חבר של כולנו, אחרי הכל."
"דבר בשם עצמך, אלף," מלמלה אנדראינה ברוגז.
סקרמורי צף על גבו מעל פני המים כשאמר: "אני בטוח שהוא סתם
משחק משחקים. הוא עוד יחזור."
"לא, סקרמורי, הוא לא משחק," ענתה רייג'ין ברצינות, "הוא לגמרי
רציני בעניין הזה."
"אבל, אי אפשר להיות כל הזמן לבד! הוא יהיה חייב להיפגש איתנו
מתישהוא!" מחה ג'יגוקו בתסכול.
"מצטערת לאכזב אותך, אבל הוא החליט כבר," אמרה רייג'ין. "אני
מאמינה שאפשר לסמוך עליו שיישאר שם אם כך הוא אומר."
"אני מקווה בשבילו שאפשר לסמוך עליו!" מלמלה אנדראינה, "אני לא
רוצה שיחזור בכלל!"
"אנדראינה..." נאנח אשירו בייאוש. הוא כבר הרים ידיים מלנסות
לשכנע אותה להתייחס אל יוטה כאל ידיד.
החבורה נשארה במים עד שהגיעה שעת צהריים מאוחרת, והשמש כבר
החלה לצרוב את כתפיהם. הם החליטו לחזור כל אחד לביתו, ולהיפגש
שנית אחרי שקיעת השמש, מול הכניסה לסמטה של אנדראינה.
ביתם של רייג'ין וג'יגוקו היה קריר למדי כשנכנסו אליו,
וג'יגוקו הודיע לרייג'ין שהוא הולך לנוח מעט בחדרו. זה בדיוק
מה שרצתה רייג'ין- היא ציפתה לנצל את אחר הצהריים לחשוב קצת
לבדה, ולהכין ליוטה קופסת בנטו נוספת לארוחת הערב.
היא ידעה שהוא אוהב את האוכל, ואפילו צריך אותו, גם אם לא יודה
בכך, ולא היו לה כל כוונות להשאיר אותו רעב, או לגרום לו
להודות שהוא צריך את קופסת הבנטו הזאת. היא בסך הכל שיחקה, די
בכנות, את תפקיד החברה הטובה, כמו שהוא שיחק את תפקידו של זה
שלא צריך את עזרתה כלל.
האלפית נכנסה אל המטבח ופתחה את הברז בכיור, כשהיא שוטפת תחת
הזרם את תאיה השונים של קופסת הבנטו ואת דפנותיה, שהיו
מלוכלכות מאצבעותיו המשומנות של יוטה. הוא לא טרח לנגב אותן
לפני שנגע בקופסא, אחרי שלכלך את ידיו בשמן הטמפורה שהחזיק,
ולמען האמת זה לא הפליא את רייג'ין במיוחד.
הרי ידעה שהיוקאי היה מבולגן מטבעו, ולא ניסתה לשנות אותו,
כיוון שידעה שדבר לא יעזור.
לאחר שייבשה את הקופסא כראוי, פתחה את קופסאות האוכל הגדולות
יותר שבתוכן אכסן ג'יגוקו את כמויות האוכל שנותרו, רובן הגדול
הן מנות שכלל לא נגעו בהן (רייג'ין ציינה לעצמה להכין פחות
אוכל בפעם הבאה, במחשבה שחבל לבזבז אוכל טוב), ולא הופתעה
לראות את המזון מאורגן להפליא בתוך הקופסאות. ג'יגוקו היה
מסודר למדי, ואפילו כשסידר אוכל בקופסאות עשה זאת בסדר מופתי
וארגון מושלם, תכונה שרייג'ין מאוד אהבה אצלו. היא לא הייתה
רוצה לחלוק בית עם שותף שאינו יודע לשמור על הסדר.
היא הניחה בקופסת הבנטו קצת מכל מנה וזוג מקלות אכילה, סגרה את
הקופסא והניחה אותה בצד, וניגשה לצופף את שאריות האוכל בפחות
קופסאות, כדי לחסוך במקום. את הקופסא הבודדה שנותרה ריקה שטפה
וייבשה היטב, והניחה בארון כלי האחסון שליד המקרר.

כשפתחה את המקרר כדי לשים בו את הקופסאות, עלתה בראשה מחשבה
מוזרה. בכל פעם שנגמרים המצרכים, היא ניגשת אל אחת החנויות
הנטושות ומוציאה מן המקררים שלהן מצרכים חדשים וטריים. כיצד
מגיעה סחורה חדשה אל עיר נטושה, מבלי שאיש יסחב אותה עד לחנות,
או ייקח עליה תשלום?
היא הוסיפה לרשימת הדברים שהחלה לציין לעצמה באותו יום (שלדעתה
כבר החלה די להתארך), שעליה לבדוק את העניין. כמו כן תהתה
רייג'ין, כיצד הכל פועל כל כך טוב בעיר הזאת, והרי אף אחד
מביניהם לא דואג לכך? החשמל עובד, המים זורמים בצינורות וסחורה
חדשה מגיעה לחנויות כל הזמן, כשהסחורה הישנה שלא נלקחה עדיין
נעלמת במסתוריות, ואפילו הפחים בפינות הרחובות מתרוקנים באופן
מסתורי למדי בכל ערב - כל הדברים הללו, עד כמה שנראו לרייג'ין
נוחים ומתחשבים בצרכיהם, הטרידו אותה מאוד.
לאחר שסידרה את המטבח מעט (מה שעוד נותר לסדר לאחר שג'יגוקו
עסק בנקיונו בוודאי זמן רב), עלתה רייג'ין לקומה העליונה
בביתם, שם היו חדר השינה שלה וחדר האמבטיה מסודרים סביב מסדרון
די צפוף.
היא נכנסה לחדרה הפרטי, שהיה מרוהט בארון מרווח, שולחן עץ קטן
בעל מגירות שעמד ליד החלון וכיסא מרופד. הפוטון שעליו ישנה היה
מאוכסן בארון יחד עם כרית ושמיכה, כך שברוב שעות היום היה חדרה
פנוי ומרווח למדי.
היא ניגשה אל השולחן ושלפה עט ומחברת קטנה ששכבה באחת המגירות
יחד עם עוד חפצים ששמה לב אליהם לפני זמן רב, ורק חיכתה
להזדמנות להשתמש בהם.
היא פתחה את המחברת וכתבה בדף הראשון את כל הדברים שציינה
לעצמה באותו יום. מעתה, החליטה לתקן, לעזור ולברר למען כל
הגרים בעיר, ולמען אלה שעוד יגורו בה בעתיד. את התשובות לכל
השאלות שיצוצו תרשום באותה מחברת, ומתוכה תקריא לכל הרוצה
לדעת. היא לא התיימרה להיות זאת שיודעת הכל ועושה הכל, אך מאחר
שאיש לא הסתקרן חוץ ממנה עד עכשיו בנוגע לכל אותם דברים,
החליטה להיות היחידה שתרשום ותארגן אותם. אם ירצה מישהו להיות
לה לעזר במשימה שלה, היא תסכים בחפץ לב.

יוטה לא קם ממקומו על הספה כל הבוקר. רק בצהריים, כשהדירה
הקטנה החלה להיות חמה ומחניקה מעט, הלך להתקלח, ולאחר שגופו
הרטוב התייבש נשאר לעמוד ליד החלון במקלחת, שפנה לכיוון צפון
ורוח קרירה נשבה דרכו וציננה את גופו. הייתה זו כבר שעת אחר
הצהריים כשרגליו החלו לכאוב מהעמידה, ואז החליט להתלבש (שוב
באחד הבגדים הקרועים והמוזנחים שהיו בדירה העלובה שאימץ
כנחלתו) והלך למצוא לעצמו משהו לעשן ולשתות.
כשהוא שולף סיגריה מאחת הערימות שהיו פזורות בדירה, שם לב כי
מאגר הסיגריות שאסף לעצמו מסיגריות ובדלים בודדים שמצא בדירות
הסמוכות החל להתמעט. הוא נאנח בתסכול והדליק את הסיגריה, שואב
ממנה מעט הקלה.
הוא חיטט מעט בארונות המטבח, שולף משם בניצחון כמה בקבוקי בירה
שמצא.
הוא ידע שבתור יוקאי קשוח וחזק כמוהו, יוכל להסתדר עם כמה
בקבוקי בירה ומים מהברז למשך זמן די ארוך, אבל חוסר-הסיגריות
היה זה שהדאיג אותו יותר.
הוא ידע שלא יוכל לצאת מהבית כדי להשיג עוד, כי אז יהיה סיכוי
שיפגוש באנדראינה או במישהו מחבורתה המטופשת. לכן החליט לחסוך
בסיגריות, ולעשן רק סיגריה ליום. כך, האמין שיוכל לשרוד מספיק
זמן כדי להוכיח לאלפית המעצבנת שהוא מסוגל להיות לבד.
ובהזדמנות הראשונה לאחר מכן, ילך למצוא לעצמו עוד סיגריות.
הוא פתח את בקבוק הבירה בציפורניו החדות ובקושי הספיק ללגום
ממנו, לפני ששמע רעש מכיוון הדלת, ואז צעדים של מישהו יורד
בריצה במדרגות הברזל המרעישות. הוא הניח את הבקבוק לרגע וניגש
אל הדלת, לא מוצא דבר מלבד קופסת בנטו ופתק מקופל מעליה, על
הרצפה. הוא הרים את הפתק וקרא בליבו: 'הכנתי לך ארוחת ערב.
בבקשה אל תרעיב את עצמך. תשאיר את הקופסא בחוץ כשתסיים, אני
אבוא לקחת אותה בחצות. רייג'ין.' יוטה גיחך לעצמו כשקימט את
הפתק וזרק אותו מאחורי כתפו כשנכנס אל הדירה.
כעבור שתי דקות של שתיית בירה ותסכול, נפתחה שוב הדלת וידיו של
היוקאי נשלחו לעבר הקופסא, כשהוא ממלמל לעצמו: "רק הפעם. רק את
הארוחה הזאת."

רייג'ין פנתה לכיוון הרחוב בו קבעו החבורה להיפגש בערב, וראתה
מרחוק את חבריה יושבים במעגל תחת פנס רחוב קרוב. נראה היה כי
הם עסוקים בדיון מעמיק, כיוון שסקרמורי החווה בהתלהבות בידיו
כשדיבר, ואפילו אנדראינה נראתה מעורבת בעניין, לשם שינוי.
"על מה אתם מדברים בהתלהבות כזאת?" שאלה כשהתקרבה אליהם,
וסקרמורי הפנה את ראשו אליה כשהפסיק לרגע לדבר, וענה לה: "על
ההיעלמות של יוטה, מן הסתם!"
"אולי תפסיקו כבר לדבר על זה?..." מלמלה רייג'ין בייאוש
כשהצטרפה למעגל המצומצם שלהם, "באמת חרשנו על זה כבר יותר מדי,
ואין טעם לכל זה."
"הערפד הזה רוצה שיוטה יחזור!!!" התרגזה אנדראינה והצביעה על
סקרמורי.
רייג'ין לא טרחה להפנות את מבטה מאנדראינה כשהמשיכה: "ומה לא
בסדר בזה? גם אני רוצה שיחזור."
"בוגדת!" סיננה אנדראינה ועיניה בערו באש תכולה.
"נ...נה, אנדי!... לרייג'ין בוודאי יש את הסיבות שלה!" ניסה
ג'יגוקו להרגיע את האנושית הפסיכית, ואז פנה אל האלפית: "נכון,
רייג'ין?..."
"נכון מאוד," חייכה רייג'ין. "את מבינה, אנדי, כשיוטה יחזור,
הוא כבר לא יהיה אותו יוטה שהיה פעם."
"למה את מתכוונת?" נבהל סקרמורי, אך רייג'ין המשיכה ברוגע:
"הוא עדיין יישאר יוטה, חבר שלנו, אבל... הוא לא יהיה כבר כל
כך גרוע. אתם תראו."
"מה אומר לך שדבר כזה יקרה?" סיננה אנדראינה, מעט מזלזלת כעת
באלפית שכמעט העריצה, "הסיכוי שיוטה ישתנה זהה לסיכוי שאחד
הירחים שמעלינו ייפול פתאום!"
האדמה רעדה לפתע, וכולם הביטו מיד אל השמיים, נדהמים לגלות
שנותרו בהם רק 4 ירחים במקום ה-5 שהיו שם קודם.
"...לכן, אני לא רואה סיבה מדוע דבר כזה לא עלול לקרות פתאום,"
קולה של אנדראינה רעד כשהמשיכה את המשפט.
רייג'ין חייכה בניצחון, לא יודעת מה גרם לירח ההוא ליפול פתאום
על אדמת העולם המסתורי שהגיעו אליו, אבל שמחה במידת-מה שדבר זה
קרה בעיתוי כל כך מושלם.
"...אנדי... אני מצטער על כל מה שאמרתי מקודם... רק בבקשה אל
תגידי פתאום משהו על זה שייפלו לי הניבים, אוקי?..." מלמל
סקרמורי בתחינה נואשת כשנישק את ידה של אנדראינה בהערצה, מעלה
הבעת זלזול על פניה של אנדראינה, חיוך נוסף על פניה של רייג'ין
והבעת מבוכה קלה על פניהם של אשירו וג'יגוקו.
"נשאר לנו עוד הרבה אוכל ממה שרייג'ין הכינה, רוצים לבוא אלינו
לארוחת ערב?" הזמין ג'יגוקו את אנדראינה, אשירו וסקרמורי,
שנענו בחיוב (וסקרמורי אף ענה בהתלהבות יתרה).

"היי, רייג'ין, לא הייתה פה עוד קופסת אוכל היום בצהריים?" תהה
ג'יגוקו בהפתעה כשראה רק שתי קופסאות אוכל מלאות במקום שלוש,
"...וחוץ מזה, נדמה היה לי שסידרתי את הקופסאות באופן הרבה
פחות דחוס..."
"הכנתי קופסת בנטו ליוטה, ואת מה שנשאר החלטתי לדחוס בקופסאות
הנותרות כדי לחסוך במקום," הסבירה רייג'ין ברוגע כשנכנסה למטבח
והחלה להוציא כלים ומקלות אכילה מן הארון.
"וואו!" חייך ג'יגוקו, "באמת נחמד מצידך, רייג'ין! אני בטוח
שהוא נהנה מאוד מהאוכל שלך!"
"תודה רבה," חייכה רייג'ין המוחמאת ונתנה בידיו ערימת צלחות
כדי שיסדר אותן על השולחן.
היא ידעה שג'יגוקו, אשירו ואולי גם סקרמורי יקבלו את הרעיון
יפה, אבל לא ידעה כיצד תקבל זאת אנדראינה...
לאחר הארוחה, עמדה רייג'ין להגיש תה, אך מבט זריז בשעון שעל
הקיר אמר לה שהגיעה השעה ללכת לאסוף את קופסת הבנטו של יוטה
מפתח דירתו, אם ברצונה להספיק להכין לו אותה גם למחרת בבוקר.
"ג'יגוקו, עלי ללכת לעשות משהו חשוב," לחשה רייג'ין לאוזנו של
ג'יגוקו, "דאג בבקשה להגיש את התה ולשים את הכלים במטבח, אני
כבר אדאג להם כשאחזור."
"אין בעיה." חייך ג'יגוקו בהבנה, ורייג'ין שמחה באותו רגע שיש
לה שותף טוב כל כך, ולא ידעה מה הייתה עושה בלעדיו במצב מסוג
זה.

היא מצאה את קופסת הבנטו הריקה בפתח הדירה, ופתק מקופל מעליה.
לרגע תהתה אם בכלל נגע יוטה בקופסא או בפתק, עד שגילתה כי הפתק
הוא למעשה בכתב ידו של יוטה: 'אני לא צריך את העזרה שלך יותר.
לכי ואל תחזרי.'
היא ידעה כי מישהי אחרת הייתה נפגעת מהודעה בנוסח כזה, אך לא
היא. לא רייג'ין. היא לא הייתה נותנת לדבריו של יוטה לפגוע בה,
גם אם התכוון לכך - היא ידעה שהוא משקר, אם לא לה, אז לעצמו -
הוא כן צריך את העזרה שלה, הוא פשוט לא יודע את זה עדיין,
ולרייג'ין לא היה שום אינטרס לתת לו הזדמנות להיות מודע לכך,
כי ידעה שאם תתן לו לרעוב, יסבול. היא לא רצתה שיסבול. רק רצתה
לתת לו הרגשה טובה כל עוד הוא בוחר להתבודד, כדי שיידע שמי
שנמצא שם בחוץ דואג לו, ושיש לו סיבה טובה מאוד לצאת החוצה
ולחזור אליהם, אם ירצה בכך.
בדרכה הביתה, לא חשה כי עיניים צהובות של יוקאי ננעצות בה מבעד
לאפילה.
יוטה הביט בה מגג ביתו עד שעברה את פינת הרחוב, ואז חזר בקפיצה
דרך הפתח הפעור בגג וחזר אל דירתו, שם לב כי הקופסא והפתק
נעלמו יחד עם רייג'ין. הוא תהה אם הפנימה את אשר כתב בפתק, או
שמא לא קראה אותו כלל.
הוא לא ידע אם לצפות לארוחת הבוקר שלה למחרת, ופחד לגלות שהוא
רוצה בכך. הוא, היוקאי החזק פיזית ונפשית, מפחד לגלות את
רגשותיו! כמה עלוב, חשב. אך לא טרח להקדיש לכך עוד מחשבה.
הוא לגם מעט מים מהברז, ניגב את פיו בגב ידו והלך לישון על
הספה שלו, שינה ארוכה ללא חלומות.
הבירה והסיגריות אכן עשו את שלהן...

רייג'ין נדהמה לגלות את המטבח נקי מכלים, ואפילו מצוחצח עוד
יותר. דף כלשהוא היה מוצמד למקרר במגנט, והיה רשום בו בכתב ידו
של ג'יגוקו:'כפי שאת יכולה בוודאי לראות, עשיתי את העבודה
בשבילך. נסי לא להטריח את עצמך יותר מדי! בברכת לילה טוב,
ג'יגוקו.'
רייג'ין חייכה לעצמה כשניקתה את קופסת הבנטו שוב, והניחה אותה
על השיש כדי שלמחרת בבוקר תוכל להכין עוד אוכל ליוטה. היא לא
ציפתה ממנו להכרת תודה כלשהיא, אך עדיין היה לה חסך מסוים,
אותו מילא ג'יגוקו בהערכתו את מעשיה, והיא כל כך העריכה אותו
בחזרה בשל כך.
כשנכנסה למטבח בשנית למחרת בבוקר, בשעה מוקדמת ביותר, גילתה
להפתעתה את ג'יגוקו מכין אוכל במקומה.
"הוי, בוקר טוב!" חייך לעברה ג'יגוקו בחביבות, "איך ישנת?"
"מצוין... תודה שאתה עוזר לי כל כך, ג'יגוקו," הודתה לו
רייג'ין בכל ליבה.
"אין צורך להודות לי!" צחק ג'יגוקו וחזר לטפל בטמאגו שהיה עסוק
בהכנתה.
לפתע צלצל הסיר החשמלי שלידו, וג'יגוקו שניסה להגיע אליו, כמעט
שפך על עצמו את השמן הרותח מן המחבת...
"אני אעשה זאת!" סימנה לו רייג'ין לחזור לטמאגו שהכין, וטיפלה
בעצמה באורז המאודה והחם, שהפיץ ריח מעורר תיאבון ברחבי המטבח
ברגע שפתחה את הסיר.
כשסיימה לסדר בתאים השונים של קופסת הבנטו מנת אורז, מנת טמאגו
ועוד מספר מנות קטנות שעזרה לג'יגוקו להכין, הניחה רייג'ין שוב
את מקלות האכילה שיוטה לא נגע בהם, בקופסא.
"יוטה תמיד אוכל בידיים, רייג'ין," ציין ג'יגוקו, "למה את
טורחת לשים לו מקלות אכילה?"
"מפתחת תקוות, אני מניחה," חייכה רייג'ין חיוך מתנצל וסגרה את
הקופסא, נוטלת אותה בידיה כשהיא פונה ללכת לביתו של יוטה.
"תארגן את שאר האוכל בצלחות בינתיים, אני אחזור לארוחת הבוקר
עוד מעט."
"בסדר, רייג'ין!" חייך ג'יגוקו, ממהר לעשות כדבריה.

הפעם מצא יוטה פתק שונה מונח על הקופסא, בו רק כתוב:'אני לא
מכריחה אותך לאכול, אבל שיהיה בתיאבון בכל זאת.'
"חחח... אלפית מטופשת," גיחך יוטה כשהרים את הקופסא וכבר עמד
לפתוח אותה, כשעברה מחשבה בראשו - הוא לא צריך את הטובות שלה
כדי לשרוד! הוא יכול להתמודד עם הבדידות יפה מאוד גם בלי
שאחרים יספקו לו מזון, עם כל הכבוד... לא שהיה כבוד.
אבל בכל זאת, הבישולים של רייג'ין היו טובים כל כך, עד שהיה
חייב לפתוח את המכסה אפילו רק כדי להריח... רק לתת לריח להיכנס
פנימה, ולסגור את המכסה, זה הכל...
המכסה נפתח, והריח המשכר הגיע לאפו של יוטה, שהתענג על כל
רגע.
'טוב, מספיק עכשיו,' עמד יוטה לסגור את הקופסא כשהביט מטה אל
האוכל שטעמו בוודאי משגע, בטנו המקרקרת רומזת לו לקחת חתיכה,
רק אחת... הרי זה לא יוכל להזיק, נכון?
הוא לקח חתיכת טמאגו ונגס בה בזהירות, רק כדי לטעום, והתכוון
להחזיר אותה לקופסא שניה לפני שהטעם המדהים התפשט בפיו, והוא
לא יכל לעצור את עצמו מלקחת עוד נגיסה, ועוד אחת...
'לעזאזל עם הכל!' חשב כשידו כבר נשלחה לעבר חתיכת הטמאגו הבאה,
לוקחת חופן אורז חם ודוחפת לפיו... ותוך פחות משתי דקות כבר
הייתה הקופסא ריקה מכל פירור.
'טוב, אין טעם לחוש חרטה עכשיו...' חשב בעצב כשהניח את הקופסא
הסגורה בפתח הדלת, וחזר אל דירתו.
לקראת הצהריים כבר הספיק לסיים שני בקבוקי בירה, וגילה שנשאר
לו רק עוד בקבוק אחד. בספירה מהירה גילה גם שרוב בדלי הסיגריות
שלו כבר עושנו עד תומם, במחשבה תמימה ש-'כולם ביחד "בוודאי"
משתווים לסיגריה שלמה, כך שמותר לי לחסל את כולם! זה ייחשב לי
כמו סיגריה אחת...' - מה שהשאיר אותו עם שתי סיגריות ושלושה
בדלים קטנים ועלובים, שיוטה החל לחשוש שמא לא ניתן כבר לעשן
אותם.
הוא נחת בעצלנות על הספה, מתכנן לחזור לישון שוב, אך לא הצליח
להירדם. היה חם מדי, ומיזוג האויר בבניין לא עבד. הוא ידע שאם
יצא לחפש מקום אחר עם מיזוג אויר, בוודאי יראו אותו החבורה של
רייג'ין, והוא העדיף להתחבא מהם ולסבול מהחום מאשר לצאת
ולהיתפס בוגד בהתערבות שלו עם עצמו.
לבסוף קם מן הספה, גרר את עצמו למקלחת כשהוא זורק את בגדיו
במסדרון ופתח את המים הקרים. הם ציננו את גופו הלוהט והמזיע,
וגרמו לו להיאנח בהקלה. הוא החליט להתיישב על רצפת המקלחת, תחת
זרם המים הצוננים, ולחכות שמזג האויר יתקרר.
'כבר סוף הסתיו, דאמט! למה עדיין חם כל כך?' התחיל יוטה להתרגז
באמת, ושלח את ידו אל זרם המים כדי לשטוף את פניו. המקלחת
הקרירה אכן עזרה לו, אך הדירה עדיין הייתה מחניקה למדי. בעודו
ללא בגדים כלל, קם והתחיל לפתוח את כל החלונות בדירה, אחד אחרי
השני - בתקווה שרוח קרירה תטעה בדרכה ותיכנס אל תוך הדירה,
תאוורר אותה מעט.
הוא חזר אל המקלחת שעדיין פעלה, והתיישב שוב תחת הזרם. הוא תהה
כמה זמן עוד יצטרך לחכות במצב הזה, עד שהדירה תהיה מספיק
מאווררת וקרירה כדי שיוכל להסתובב בה כראוי.

היה זה יום חם מן הרגיל, וכולם קיוו כל כך שיהיה זה אות לסוף
העונה החמה, ותחילת עונת הגשמים, שתשבור את השרב הנורא ותשטוף
כבר את העיר המאובקת והיבשה.
"חם כל כך, רייג'ין!" קרא ג'יגוקו מן המסדרון כאשר הפעיל את
המיזוג ונתן לרוח קרירה לפרוץ מבעד לפתחי האיוורור, "נראה לי
שטבילה בנהר ביום כזה לא תהיה רעיון טוב."
"אתה צודק. לא כדאי שנלך היום לנהר." הסכימה רייג'ין לדבריו,
עסוקה בלכתוב דברים נוספים במחברתה.
ג'יגוקו התקרב מאחוריה ושאל בשקט:"מה זה?"
"אני רושמת כל מיני דברים שצריך לתקן בעיר, או דברים שכדאי
לברר לגביה," השיבה רייג'ין והגישה לג'יגוקו את המחברת. "הנה,
אתה יכול להסתכל."
"וואו... רייג'ין, את ממש משקיעה בזה!" קרא ג'יגוקו כשהביט
בכתוב. "...את יכולה להיות ראש העיר שלנו!" הוסיף בצחוק.
"ראש עיר של שישה אנשים, כולל אותי?..." גיחכה רייג'ין. "זה
יהיה עלוב למדי."
"באמת, רייג'!" צחקק ג'יגוקו, "זה דווקא רעיון מצוין! את הכי
אחראית ורצינית מבין כולנו, אפשר לסמוך עליך שתעשי עבודה טובה
גם כשהעיר תהיה מלאה באנשים!"
"...אם סקרמורי יפסיק לאכול אותם, אולי נזכה לראות כמה אנושיים
באים לכיוון הזה," מלמלה רייג'ין כשהיא מסדרת את חפציה על
השולחן.
"כן, אממ... זאת בעיה," ציין ג'יגוקו בעצב.
"בוא נלך להכין סושי, ג'יגוקו -" קמה רייג'ין ממקומה כשהיא
משנה את הנושא, "יהיה נחמד לאכול משהו קריר יותר היום בערב."
"כן!" עקב אחריה ג'יגוקו למטבח בחיוך מרוצה. מעבר לכך שאהב
מאוד את הסושי של רייג'ין, ידע כי נתן לרייג'ין חומר למחשבה -
וכמו שהוא מכיר אותה, בשלב מסוים היא תעשה עם זה משהו.

לילה ירד על העיר, ומעט אחרי שג'יגוקו ורייג'ין סיימו להכין את
קופסת הבנטו של יוטה, התחיל לטפטף גשם דקיק בחוץ.
"השרב נשבר," נאנחה בהקלה רייג'ין. "סוף סוף."
"אני אלך לסגור את החלונות ולשים את המזגן על איוורור," אמר
ג'יגוקו כשהוא כבר בחצי הדרך למעלה, ואז הוסיף: "תחזרי מהר
מהבית של יוטה, אוקי?"
"אני אשתדל!" השיבה רייג'ין כשהיא מרימה מטריה מאחד הקולבים
במסדרון הכניסה, וכשהקופסא מלאת הסושי בידה, החלה לצעוד לעבר
ביתו של יוטה.
הרגשה מוזרה אפפה אותה כשהניחה את הקופסא בפתח הדלת - חושיה
אמרו לה שמשהו קרה.
היא הצמידה את אוזנה המחודדת אל הדלת והאזינה - רעש של מים
זורמים, זה הכל. האמנם?...
היא דפקה בזהירות על הדלת, ומשלא נשמעה כל תגובה דפקה חזק
יותר, ואז קראה בשמו. יוטה לא ענה.
בזמן אחר בוודאי הייתה עוזבת, בהבנה שיוטה לא רוצה לדבר איתה
או לפגוש בה, אבל הפעם ניקרה בה אותה תחושה רעה, שאמרה לה
לפתוח את הדלת ולהיכנס, להוכיח לעצמה שהכל אכן בסדר.
היא פתחה בזהירות את הדלת, שלא הייתה נעולה, כרגיל. היא קראה
שוב בשמו, אך רק קיבלה את רעש המים כתגובה. היא קרבה לעבר
המסדרון, כשלפתע קפאה במקומה, וליבה החל לדפוק במהירות ובדאגה
- דרך הסדק של דלת חדר האמבטיה, הבחינה בידו של יוטה מוטלת על
הרצפה, ושיערה כי גם שאר גופו מונח אחריה מעבר לאותה דלת. מבלי
לחשוב כי בוודאי תראה אותו חשוף וללא בגדים, התפרצה אל חדר
האמבטיה כשהיא קוראת נואשות בשמו, שוב ושוב, אך שום תגובה לא
חזרה אליה. יוטה היה מחוסר הכרה.
היא סגרה את זרם המים והשתופפה לידו, שוכחת להיות נבוכה בקרבת
בחור עירום, ורק דואגת לשלומו. היא נגעה בכתפו החשופה והרטובה
- היא הייתה קרה כקרח, אך רייג'ין יכלה להבחין כי הוא נושם
חלושות, ולמרבה המזל עוד היה לו דופק. היא פשטה מעליה את בגדה
העליון ונותרה בחולצה דקה חשופת-שרוולים כשהיא פורשת את בגדה
מעליו ומנסה לחממו.
עיניו הצהובות של יוטה נפקחו מעט, ולרייג'ין הוקל מעט משראתה
כי חזר להכרתו.
"תודה לאל..." מלמלה רייג'ין כשידה החמה מנגבת מלחיו את טיפות
המים הקפואות.
"ר...ריי..." ניסה יוטה לדבר בקול צרוד, כשלפתע נפקחו עיניו
בזעזוע של כאב והוא התיישב במהירות כשנוזל חם ומלוח נפלט מפיו
אל רצפת המקלחת הרטובה.
רייג'ין מיהרה לתמוך בו כשהמשיך להשתעל בהתכווצויות מכאיבות
בחזהו, מלכלך את בגדיה של רייג'ין בדם.
"א... אני..." יוטה ניסה שנית לדבר, אך רייג'ין קטעה אותו
בלחישה מרגיעה: "ששש... זה בסדר," והמשיכה לתמוך בגופו הקפוא
והרועד מקור וכאב, מלטפת קלות את גבו הרטוב עדיין.
התכווצות נוראית נוספת גרמה לו להשתעל דם שוב, אך לאחר מכן
גופו נרגע והוא רעד פחות. רייג'ין עטפה אותו בבגדה הרטוב ממים
ודם וניסתה לעזור לו לקום, אך יוטה התנגד. הוא לא יכל לזוז
באותו רגע.
"בבקשה, יוטה!" התחננה בפניו רייג'ין באופן לא-אופייני לה,
"אתה לא יכול להישאר כאן! מצבך רק יהיה יותר גרוע..."
"פאק, רייג', אני לא מסוגל לזוז כרגע," לחש יוטה בקול צרוד
ומרוגז, אך רייג'ין לא נכנעה. היא המשיכה להביט בו בעקשנות, עד
שנמאס עליו לשחק את המנייאק. כל שרצה היה "להרגיש טוב יותר,
דאמט" (ציטוט מדויק של מחשבותיו)!
"בוא כבר." רייג'ין תמכה בגופו כשהשתדל לקום ממקומו בלי להיאנח
בכאב. במקום זאת, רק קילל בשקט כל שלוש שניות בערך, ורייג'ין
אפילו לא ניסתה לגרום לו להפסיק, למרות שכבר העדיפה קיטורים
ואנחות כאב על פני הקללות של יוטה.
היא עזרה לו להגיע לספה שעליה ישן, שם כבר כמעט התמוטט
לזרועותיה והיא הייתה צריכה להשכיב אותו על הספה בזהירות,
כשהיא תומכת בראשו.
שערו השחור והארוך התפרע לכל עבר והרטיב את הספה ואת אצבעותיה
העדינות של רייג'ין, שנשזרו לתוכו כשהניחה את ידה תחת ראשו של
היוקאי.
יוטה עצם את עיניו בהקלה ונתן לרייג'ין לטפל בו כאשר ניגבה את
פיו וסנטרו מן הדם במטלית, ורק שיתף עמה פעולה כשניסתה לגרום
לו לשתות מעט מים.
הוא לא יכל לחשוב בצלילות מרובה כשהכאב העמום עוד הדהד בראשו,
מאז חבט אותו ברצפת המקלחת כשהתעלף, וכשחולשה נוראית אחזה בו.
הוא שנא להיות חלש.
אך עם זאת, יכל להקדיש מחשבה או שתיים לרייג'ין, ועם כמה שלא
רצה להודות למישהו, בהחלט הודה לה יוטה בליבו על שהייתה שם
באותו רגע, על שעזרה לו להגיע למקום בטוח, על שהיא מטפלת בו
בעדינות ורכות למרות שכלל לא ביקש ממנה, ואף אמר לה, אם זכרונו
אינו מטעה אותו, כי אין הוא צריך כלל את עזרתה - כן, נדמה היה
לו שזה מה שאמר. הוא ציפה ממנה ללכת לאחר שסיימה את מלאכתה, אך
היא נשארה לצידו, ידיה מלטפות קלות את פניו החיוורים ומסיטות
מדי פעם קווצות שיער בלונדיני שקפצו מקדימה על מצחו, כדי שתוכל
להביט טוב יותר בפניו ולקלוט כל עווית של כאב, גם הקטנה
ביותר.
לאחר כמה שעות של מנוחה והתענגות על המגע המלטף של האלפית, שאל
יוטה עדיין בעיניים עצומות: "לא סיימת כבר את עבודתך כאן?..."
החולשה שבקולו לא נתנה לו להוסיף שמץ של ציניות למשפט. להפך,
כל מה שאמר כרגע נשמע כן ואמיתי מתמיד.
"מלאכתו של מרפא לא נגמרת עד שהחולה מבריא," השיבה רייג'ין
בשקט, "אני אשאר איתך כאן עד שתבריא, אם אתה רוצה או לא."
"אלפית טיפשה..." לחש יוטה בגיחוך קל, "בסך הכל התעלפתי והקאתי
קצת דם. לא ביג דיל."
"ה-'בסך הכל' שלך לא נשמע משכנע במיוחד." חיוכה של רייג'ין
נשמע גם בקולה. "...כבר אמרנו לך בעבר להפסיק עם הסיגריות
האלה."
"את המרפא או הכומר שלי?" קולו החלוש של יוטה התגבר מעט, "מי
את בכלל שתטיפי לי?!"
"כרגע, אני רואה עצמי כמי שהצילה את חייך."
יוטה השתתק. היא צדקה, היא אכן הצילה את חייו העלובים בכך שבאה
לכאן.
"נסה להירגע עכשיו," חזרה רייג'ין לגעת בפניו בעדינות.
"...הלחות והסיגריות כמעט חיסלו את הריאות שלך."
"מה את אומרת..." לחש יוטה כך שרייג'ין בקושי יכלה לשמוע את
קולו, ורק ראתה את שפתיו נעות מעט כשניסה לדבר.

לאחר שנרדם, קמה רייג'ין בזהירות ממקומה והלכה לחפש בחדרים
הסמוכים משהו יבש וחם לכסות בו את גופו של יוטה, שלא יתקרר
שוב, כשבדרכה היא סוגרת את כל החלונות מפני הגשם שהחל כבר
להתחזק.
היא מצאה שמיכה עבה זרוקה על המיטה השבורה שבאחד החדרים, אמנם
מרופטת ומלוכלכת מעט, אך היא הייתה יבשה ונעימה למגע.
היא חזרה אל הסלון ופרשה את השמיכה מעל גופו של יוטה, שהיה
מכוסה רק בבגדה המלוכלך והרטוב.
כשהתקרבה אל פניו כדי לכסות את חזהו וצווארו כראוי, נגעו ידיה
בצווארו, והיא שמה לב שהוא החל כבר להתחמם.
'בבקשה, תחלים מהר,' התפללה למענו באותו לילה, כשידיה ממשיכות
ללטף אותו בשנתו, מבקשות לרפא אותו במגען הרך.

"סקרמורי! אשירו! תפתחו, זה אני!" נשמע קולו של ג'יגוקו מבעד
לדלת, לאחר שהגשם נפסק, מעט לפני הזריחה.
אשירו, מטושטש מעט, פתח לו את הדלת ושפשף את עיניו בעייפות
כשמלמל: "ג'יגוקו?... מה קרה?..."
"זו רייג'ין, היא לא חזרה בלילה מביתו של יוטה!" דיבר ג'יגוקו
בבהלה ובמהירות, "חשבתי שהיא תחכה עד שהגשם ייפסק ואז תחזור,
אבל היא לא חזרה! וחיפשתי אותה בכל מקום!!!"
"אני בטוח שהיא תחזור, ג'יגוקו. היא ילדה גדולה," צחק אשירו
מעט, כשעיניו הסגולות מתקשות להתמקד בדמותו של הסייבורג
המודאג.
"טוב, אני הולך לבית של יוטה. אם איש לא עומד לעזור לי, אעשה
זאת בעצמי!" החליט ג'יגוקו באומץ וכבר החל לרוץ לעבר אותה
חורבה, אליה פנתה רייג'ין שעות ספורות לפני כן.

"רייג'," נשמע קולו של יוטה לוחש באוזנה המחודדת, לאחר שנרדמה
כשהיא רכונה מעליו על הספה, ידה עדיין מונחת על לחיו, שכבר
החלה להיות חמה שוב.
רייג'ין פקחה באיטיות את עפעפיה הכבדים והרימה את ראשה לעברו,
מנסה למלמל: "היי" חלוש מבעד למסך קורי השינה.
השמיים מחוץ לחלון נראו בגוון תכול בהיר, שהתחלף לכתום-ורוד של
הזריחה המתקרבת. האור הקלוש שנכנס פנימה צבע את עיניה של
רייג'ין בגוון ורדרד, שהתאים מאוד לעיניה הכחולות עם הנגיעות
הסגולות. האויר היה יבש וקריר, בדיוק כמו שכולם קיוו שיהיה
באותו שבוע לוהט ולח של סוף הסתיו.
היא ניסתה להתיישב כדי לא להכביד על חזהו של יוטה, וידה נשמטה
מלחיו.
"איך אתה מרגיש?" שאלה רייג'ין ברכות, ויוטה מלמל בתשובה:
"יותר טוב," להקלתה של רייג'ין.
היא קמה ממקומה והלכה למלא כוס במים, וכשחזרה כבר הייתה צריכה
פחות לתמוך ביוטה כדי שישתה. כוחותיו כיוקאי עזרו לו להחלים
מהר יותר מכל יצור אנושי, אולם, עדיין היה חלש מעט, לתסכולו
הרב.
הוא נעץ את מבטו הצהוב והקריר בעיניה, מנסה למצוא את הדרך לבקש
ממנה ללטף שוב את פניו כפי שעשתה מקודם, בלי לבקש ממנה... כשאת
הרהוריו קטעו דפיקות מהירות והיסטריות על הדלת, שהקפיצו את
רייג'ין ממקומה.
"ג'יגוקו?!" קראה בתדהמה כשפתחה את הדלת בפניו, והדבר הראשון
שעשה הסייבורג היה לחבק אותה בדאגה, כשהוא ממלמל: "דאגתי לך,
רייג'ין! כל כך דאגתי... הייתי בטוח שתחזרי מוקדם יותר, ו...
יוטה?!"
פניו החיוורים של ג'יגוקו נעשו מודאגים עוד יותר כשראו את
היוקאי במצב חלש כל כך, למרות שיוטה ניסה להתיישב במקומו כדי
לא להיראות עלוב עוד יותר.
"אתה בסדר?! מה קרה לך?!?" רץ ג'יגוקו לעברו בדאגה, אך רק זכה
למבט מעוצבן ומלמול של: "תפסיק לצווח כמו ילדה קטנה, אתה עושה
לי כאב ראש..."
אך לא נראה שג'יגוקו שמע זאת, כי רק המשיך בשלו עד שרייג'ין
סימנה לו שהוא יכול ללכת, ושהכל יהיה בסדר.
"טוב, רייג'ין..." פנה ג'יגוקו ללכת, ואז הוסיף: "תודה לאל שאת
בסדר."
"תודה שדאגת לי, אבל באמת לא היה צורך," חייכה רייג'ין ברוגע.
"תרגיש טוב, יוטה!" נפנף לו ג'יגוקו לשלום ונפרד מהם, סוגר
אחריו את הדלת.
ראשו של יוטה נשען שוב על הספה, כשידו אוחזת בו בכאב.
"הבאתי לך אוכל אתמול, אני מקווה שזה עדיין טרי," בדקה רייג'ין
את קופסת הבנטו שהכניסה פנימה והניחה על השיש, ובהחלטה נחושה
זרקה את תכולתה אל הפח שמתחת לכיור.
היא הרשתה לעצמה להשתמש בכיור ובמגבת כשניקתה את פנים הקופסא
ביסודיות, והניחה אותה שוב על השיש. היא פתחה את אחד הארונות
והוציאה כמה מצרכים וכלים, ויוטה הביט בה כשבישלה למענו אורז
לבן ודביק.
כשאכל, רייג'ין קרנה מאושר - יוטה השתמש במקלות האכילה! היא
בהחלט החשיבה זאת כהישג אישי.
אחרי הצהריים הרגיש יוטה הרבה יותר טוב, או לפחות מספיק טוב
כדי שירשה לעצמו לומר לרייג'ין ללכת.
"אבל, יוטה!..." נדהמה רייג'ין. היא לא חשבה שיגרש אותה כל כך
מהר. "אתה עדיין חלש! מה אם תתעלף שוב, ו..."
"לכי," קם יוטה ממקומו ואחז בה בעדינות אך בנחישות כשדחף אותה
קלות לעבר הדלת, נותן בידיה את קופסת הבנטו, "זו הייתה מעידה
חד-פעמית, אני לא אחזור למצב הזה יותר, ואני כבר לא אצטרך
אותך."
הפעם רייג'ין לא יכלה להימנע מלהיפגע מדבריו. היא הצילה את
חייו, טיפלה בו כל כך במסירות, וכך הוא גומל לה? האם זאת הכרת
התודה שלו? כי אם כן, היה זה באמת עלוב למדי.
"חכה!..." עצרה בעדו לפני שסגר אחריה את הדלת, "תבטיח לי רק
שלא תיגע יותר בסיגריות."
"מי את חושבת שאת, שאת אומרת לי מה לעשות עם החיים שלי?!"
התרגז היוקאי, אך היא נשארה רגועה כשענתה לו: "זה מה שגרם לך
להגיע למצב הזה. אם לא אוכל להגיע לכאן יותר, אני רוצה לפחות
להיות בטוחה שלא תתעלף שוב."
יוטה חשב מעט על העניין, ופלט: "בסדר," שניה לפני שטרק את הדלת
בפניה, והפעם דאג לנעול אותה.
"יוטה..." לחשה רייג'ין כשידה רועדת על הדלת, ודמעות עולות
בעיניה.
"בבקשה שמור על עצמך."

הדבר הראשון שעשה יוטה לאחר שנעל את הדלת, היה לסלק מן הדירה
את כל ערימות הסיגריות והבדלים שרבצו שם, כדי לסלק עימן את
הפיתוי לחזור לעשן.
הוא לא רצה לציית לאלפית, אך ידע שהיא צודקת. הוא לא רצה בעצמו
להגיע למצב כל כך חלש וחסר-אונים, ולכן הקריב את התמכרותו
לסיגריות תמורת תחושת החוזק שאהב כל כך בעצמו.
הוא פתח את בקבוק הבירה האחרון שנותר לו ולגם ממנו באיטיות,
מסדר את מחשבותיו לפני רגשותיו, כראוי לאחד כמוהו. הוא לא רצה
להקשיב לרגשות שלו במיוחד, ולעיתים העדיף להתעלם מהם או להתכחש
להם. הפעם, היה זה קשה במיוחד - הוא חש רגשות חרטה מסוימים, על
שגירש את רייג'ין משם.
היא לא חסרה לו לפני כן, אך רק מאז שסילק אותה לאחרונה החל
לחוש בחסרונה באמת. הוא התבייש ברגשות הללו, שנא אותם, רצה
לחזור להיות "גוש-קרח חסר-לב" כמו שאנדראינה תמיד אהבה לכנות
אותו, אך מסיבה כלשהי לא יכל לעשות זאת.
אולי הייתה זו החולשה שעדיין אחזה בו, או שמא המכה בראשו שיבשה
מעט את דעתו - אבל הוא ידע שהוא חש דברים חדשים, שלא חש
מעולם.
הוא חש געגועים, רצון להיות קרוב למישהו, בדידות. האם זוהי
הבדידות הנוראית שכולם דיברו עליה? זה מה שרצה כל כך להרגיש?!
'טיפש,' כינה את עצמו בליבו, 'בשביל זה עברת את כל הדברים
האלה? בשביל לדעת שאתה מסוגל לחוש דבר שהוא רע כל כך?'
'אני גרוע משחשבתי,' סיכם את דיעותיו בעניין כשהשליך את הבקבוק
הריק לפח, והלך להתקלח. אולי קיווה כי המים הזורמים מעליו
ישטפו איתם גם את רגשות האשם.
רצפת המקלחת עוד הייתה מכוסה דם שנקרש, וריח רע עמד באויר.
יוטה פתח את החלון ואת ברז המים, הפעם משתמש במים חמים יותר.
הדם נשטף מן הרצפה, והריח כבר היה נסבל יותר - אבל את הרגשות
שלו הוא לא יכל לשטוף מעצמו. שוב ושוב ניקרה בראשו מחשבה -
ללכת להתנצל בפניה? לא ללכת? להישאר בדירה או לחזור לשם?...
"לעזאזל!!!" קילל יוטה והנחית אגרוף על קיר המקלחת, שהשאיר בו
סדק ארוך.
'תפסיק לחשוב עליה! אתה לא תפר את ההתערבות שעשית עם עצמך! אתה
מסוגל לעמוד בזה!!!' ניסה לשכנע את עצמו, 'איזה מין גבר אתה,
שלא מסוגל לעמוד בהחלטות של עצמו?!?'
'ובעצם...' הכאב העמום בראשו החל לחזור, עם ההרגשה הרעה שעטפה
אותו שוב, '...איזה מין גבר אתה, שלא מסוגל אפילו להודות
בטעותו?'

"רייג'ין? רייג'ין! תפתחי את הדלת בבקשה!" התחנן ג'יגוקו בפניה
כשעמד מאחורי דלת חדרה הנעולה, מקשיב לבכיה החרישי
בחוסר-אונים.
"בבקשה, רייג'ין... אני רוצה לעזור לך!..." ג'יגוקו השעין את
ראשו על הדלת כשדיבר אליה, כל כך רוצה שתפתח בפניו את הדלת
ותיתן לו להיכנס, לראות אותה, לנגב את דמעותיה ולנסות לנחם
אותה אפילו קצת... אבל רייג'ין לא נענתה.
דוממת, נשארה לשכב על רצפת החדר הקרירה, נותנת לדמעות לזלוג
חרש על לחייה. מעולם לא חשה פגועה יותר.
תמיד עטפה עצמה בכסות שלווה ורגועה, מסיכה של אחת שלא נפגעת
מדברי אחרים ותמיד יודעת לנחם את עצמה כראוי... אבל מה שקרה
בינה לבין יוטה שבר את כל החומות והמסיכות. רייג'ין בכתה בפעם
הראשונה מאז יצאה מן האולם, ותחושה זו כאבה כל כך, שחשבה כי
ליבה עומד להישבר.
היא לא חשבה שתצטרך להגיע למצב עדין כל כך עם עצמה, כזאת
שברירית שלא יכולה אפילו לנגב לעצמה את הדמעות - גם כן מנהיגה.

אם אין היא יכולה לדאוג לעצמה הפעם, איך תדע שתוכל לדאוג
לתושבי עיר שלמה לכשתהיה המנהיגה שלהם? לא, היא לא הייתה האדם
המתאים. ג'יגוקו טעה לגביה.

יוטה הסתובב בדירה לכאן ולכאן, לא יודע מה לעשות עם עצמו מרוב
טירוף.
אפילו לא הצליח לחזור שוב לישון.
בשעות הערב התחיל להרגיש שוב רעב, וניסה לחפש משהו אכיל
בארונות המטבח - מסתבר שרייג'ין השתמשה במעט האורז שעוד נשאר
כשהכינה לו אוכל, ומלבד זאת לא היה עוד דבר ראוי לאכילה
בארונות.
הוא לגם מים עד שחש שובע זמני, ואז ניסה להירדם שוב, בתקווה
שיישן כמה שיותר.
גם בחלומותיו רדפה אותו דמותה של רייג'ין הפגועה, הוא יכל כמעט
לחוש שוב את מגע ידיה הרכות על פניו, מלטפות את לחייו בעדינות
כפי שכל כך רצה שתעשה...
כשהתעורר, גילה שהשמש עוד לא זרחה. בעיניים פקוחות ונקיפות
מצפון איומות שכב יוטה על הספה, מביט בתקרה ומחשבותיו מתרוצצות
בראשו במהירות.
הוא שחזר בזכרונותיו את כל קורות היומיים האחרונים, והריץ אותם
שוב ושוב בראשו, מתעכב מעט על רגעים מסוימים, כמו הרגע בו
התעורר וגילה את האלפית היפיפיה רכונה על חזהו, או הרגע בו טרק
בפניה את הדלת, ויכל להישבע שבשניה האחרונה שפגש במבטה, ראה
דמעות נוצצות בעיניה.
הוא נאנח בייאוש. שוב חש חלש כל כך, אך לא בגלל העילפון שעבר
או הרעב - הוא ידע שהוא חלש מפני שהוא מרגיש משהו, מפני שהוא
נותן לרגשותיו להשתלט עליו, בפעם הראשונה מאז שיכל לזכור את
עצמו.
הרעב כבר החל באמת להציק לו, ובריצה בין כל דירות הבניין,
חיטוט בכל ארון ופינה, יכל למצוא רק כמה פירורים יבשים פה ושם,
ומבלי לחשוב ליקט ובלע אותם מיד, למרות הטעם המאובק. הוא היה
חייב למלא את עצמו במשהו.
הוא ניסה לשתות עוד מים, אבל זה לא עזר יותר - הוא היה חייב
אוכל נורמלי, ובשביל זה היה חייב לצאת משם, ולהסתכן בלפגוש את
כולם שוב... לפגוש שוב במבטה הפגוע של רייג'ין...
ואז נזכר כי רייג'ין באמת לא חזרה כדי להביא לו את קופסת
הבנטו. האם באמת נפגעה עד כדי כך, שהיא מוכנה אף להרעיב אותו?
האם לא טענה שהיא המרפאת שלו?
'אידיוט, דפוק אחד!!!' כינה את עצמו בכעס עצמי. 'איך אתה מסוגל
להיות אנוכי כל כך ולחשוב רק על הארוחה הבאה שלך? פגעת באדם
חי! באלפית! באלפית שאתה אוהב כל כך ולא מוכן אפילו להודות
בזה! באלפית שהצילה את החיים המזורגגים שלך ואתה לא אמרת לה
תודה אפילו פעם אחת על כל מה שעשתה למענך, חתיכת זבל!!!
'לעזאזל עם הכל. לעזאזל עם ההתערבות המטופשת, לעזאזל עם
האנושית המעצבנת הזאת ולעזאזל עם כל שאר העולם - אני הולך
להתנצל בפניה ולבטל את ההתערבות המפגרת הזאת,' החליט יוטה,
והרגיש כאילו זה הדבר האמיץ ביותר שהוא עומד לעשות בחייו.
גשם דקיק קיבל את פניו כשיצא מן הבניין בריצה לכיוון ביתם של
רייג'ין וג'יגוקו. ליבו פעם בחוזקה, ולא בגלל הריצה - הוא ידע
שהוא עושה את הדבר הנכון למרות האינטרסים האגואיסטיים שלו,
ואהב את זה.

"רייג'! תפתחי!" ציווה יוטה המתנשף על האלפית הנעולה עדיין
בחדרה, למרות ג'יגוקו שכבר התייאש ממזמן, ואמר לו שוב ושוב
שחבל על המאמץ - רייג'ין לא מתכוונת לפתוח.
"תשמעי, רייג'... באתי להתנצל," אמר יוטה בשקט לדלת הנעולה.
"אני מצטער שגירשתי אותך... עשיתי טעות. אני מקווה שעוד לא
מאוחר מדי לבקש שתסלחי לי... אז..."
הוא בלע את רוקו במבוכה ושאל: "את סולחת לי, רייג'?..."
הדלת נפתחה בדממה, ועיניה המבריקות של רייג'ין הביטו בו בתדהמה
מבעד לפתח. חיוך עדין נראה על פניה, והיא לחשה: "אף פעם לא
מאוחר מדי לבקש סליחה... ואני סולחת לך."
היא ידעה שהיה זה קשה ליוטה, לבוא ולהודות בטעותו, כנראה בפעם
הראשונה בחייו, והעריכה מאוד את מה שעשה.
רק לראות את המבט הכן בעיניו כשהתקרב אליה וחיבק את כתפיה
הרועדות, היה שווה הכל - הדמעות, הכאב, דבר מזה לא השתווה
לתחושה הזאת.
לא עוד היו מסיכות ומחיצות ביניהם - רייג'ין בכתה בנוכחותו,
מרשה לעצמה לחוש פגיעה בזרועותיו, ויוטה... סוף סוף אמר דברים
שבאמת התכוון אליהם, בכל ליבו.
"רייג'ין..." קרא לה יוטה לראשונה בשמה המלא, "יש עוד דבר שאני
צריך לספר לך..."
ורייג'ין ידעה. הו, היא ידעה כל כך טוב מה הוא הולך לומר. לכן
רק הניחה את אצבעה על שפתיו ואמרה לו במבטה, שיש זמן לכל דבר,
והוא אינו חייב לומר לה דבר נוסף ברגע זה.
יוטה השתתק, ורק נשק למצחה בעדינות כשזרועותיו עטפו אותה
באהבה. מעולם לא חש צורך עז כל כך לנשק אותה כמו באותו רגע, אך
לא עשה זאת.
היא צודקת, חשב. יש זמן להכל.

"היי, היוקאי חזר אלינו!" נופף לו סקרמורי בידו מגדת הנהר עליה
ישב, מחובק בזרועותיו של אשירו, שהניד בראשו לשלום ליוטה, ושאל
בחביבות:"מה שלומך, יוטה?"
יוטה רק חייך מעט והניד בראשו לעברם די באדישות, וישב איתם על
גדת הנהר.
"אנחנו שמחים שחזרת," חייך לעברו ג'יגוקו מן המים, ואנדראינה
הסתפקה בלהביט לכיוון השני מאשר לומר לו בדיוק מה היא חושבת על
כל העניין... היא לא התכוונה לפתוח בעוד מריבה.
"ליוטה יש משהו לומר לכם." חייכה רייג'ין והביטה בו, "נכון?"
יוטה מלמל "המפף" מעוצבן מעט כשהכריח את עצמו לומר: "אני... לא
אציק לכם יותר."
סקרמורי, ג'יגוקו ואשירו הביטו בו בתדהמה, ואנדראינה רק חייכה
לעצמה באושר.
"טוב, לא יותר מדי," גיחך יוטה בשקט, ואנדראינה קלטה את ההערה
והתחילה לצעוק עליו: "אמרת לפני רגע שתפסיק להציק לגמרי!"
"זה מה שאת שמעת, בלונדה!" החזיר לה יוטה מבט משועשע כשהתרגזה
עוד יותר, וכמעט צרחה עליו עוד משהו כשפיה נחסם ע"י ידה של
רייג'ין, שהרגיעה אותה במילים: "אל תצפי ממנו לכל כך הרבה על
היום הראשון, אנדי... תני לו להתרגל."
"הוא לא האח הקטן שלי, תודה רבה! אני לא חייבת לו שום סליחה
ושום התחשבות, עם כל הכבוד!!!" צרחה אנדראינה בעצבים, וכולם
מסביב צחקו למראה הכעס המיותר שלה...
"נלמד להתרגל אחד לשני, אנדי," חייך אליה אשירו ברוגע, ואז
הפנה את מבטו ליוטה לאות אישור. יוטה רק חייך קצת, כמה שנראה
יותר כמו גיחוך - אבל אשירו ורייג'ין ידעו כי הוא מתכוון להיות
מעט פחות מעצבן מהיום, אם לא מעט יותר נחמד.
"גם לרייג'ין יש משהו לומר לכם!" העיר ג'יגוקו כשהוא מביט בה
בעידוד, למרות שהיא החזירה לו מבט של:'מה אתה חושב שאתה
עושה?!'
"בקרוב העיר שלנו בוודאי תגדל, ונצטרך מישהו שידאג לכל
העניינים הקטנים וינהיג את העיר. ולדעתי רייג'ין שלנו היא הכי
מתאימה לתפקיד, אתם לא חושבים?" שאל ג'יגוקו את כולם, והם
הנהנו בראשם אחד אחרי השני, ממלמלים מילות הסכמה ביניהם לבין
עצמם.
"אבל, אני לא יכולה לעשות זאת!" קטעה אותם רייג'ין בתוקף, "זאת
אחריות כבדה מדי, אני לא חושבת שאוכל לקבל על עצמי כזה דבר!"
"קיבלת על עצמך את האחריות לטפל בי במשך יומיים..." ציין יוטה
בחצי-חיוך, "לדעתי תוכלי להתגבר על הכל אחרי זה."
נשמעו קולות צחוק מעטים, אך צחוקה של אנדראינה עלה עתה על
כולם. הפעם דבריו של יוטה אכן שיעשעו אותה.
"נו, רייג'ין," חייך אליה סקרמורי, "לדעתי את יכולה לעשות זאת
יותר טוב מכולנו!"
"אתה חושב?..." רייג'ין הסמיקה מעט כשכולם הנהנו בהסכמה, כולל
יוטה.
"אז בסדר." היא חייכה, "אעשה זאת בכבוד."
קריאות שמחה ועידוד נשמעו למרחק רב מאותה גדת נהר, גם אם איש
לא היה שם עדיין כדי לשמוע זאת.
זרועו של יוטה עטפה את גופה של רייג'ין כשידו אוחזת במותניה מן
הצד השני, כשקרב אל אוזנה המחודדת ולחש לה: "לדעתי את תהיי
מנהיגה מצוינת."
רייג'ין הביטה בו בעיניים נוצצות וחייכה כשלחשה: "תודה,
יוטה."
איש מלבד ג'יגוקו לא שם לב כי רייג'ין ויוטה יושבים מחובקים על
גדת הנהר בזמן שחבריהם השתעשעו במים הקרירים, נהנים ממזג האויר
הנעים.
"לא כל כך נורא להיות חלק מהחבורה הזאת אחרי הכל," אמר יוטה.
"...אתם משעשעים גם בלי שמציקים לכם."
"אני שמחה לשמוע את זה!" חייכה אנדראינה, אך חיוכה לא נמשך
הרבה זמן כשראתה שיוטה נכנס גם הוא למים, במבט ערמומי בעיניו
הצהובות.
"אבל לך, אנדי, אני עדיין חייב דלי מים בפרצוף!" קרא כשחפן מים
בידיו והתיז אותם על אנדראינה ההמומה.
"יש דברים שלא משתנים לעולם, הא?..." צחק סקרמורי כשהתקרב לגדת
הנהר, אל רייג'ין המשועשעת.
"כן," הסכימה רייג'ין בחיוך, "...אבל אולי זה טוב שהם עדיין
שם."