כשראיתי אותה בפעם הראשונה התכופפתי מייד שלא לבלוט מעל להגה - למרות שהיא
מעולם לא ידעה על קיומי ובוודאי לא ראתה אותי מעולם. אינסטינקט חייתי, ככה
אני, מקצוען.

זה משך את תשומת ליבה מיד. היא ניגשה, הרימה את משקפי השמש וחכתה עד שאני
אסיים לעשות כאילו אני מחפש משהו על
הרצפה של האוטו.

'מהא?..' שאלה אותי בספרדית של שפת אם, למרות שידעתי שאימא שלה הייתה חצי
הונגריה חצי צ'כית. גמגמתי בספרדית מהולה באנגלית שנפל לי משהו חשוב, ומסיבה
כלשהי הוספתי שכשאני אמצא אותו אני חייב למהר לדואר, ואז הביתה לאכול. מת
מרעב.

היא הסתכלה עלי כמה שניות ואז מצמצה פעם אחת. האנגלית שלה הייתה מצחיקה. ברור
היה שהיא לא השתמשה בה הרבה מאז התיכון או משהו. היא אמרה - אתה רצית מחבוא
מאני? משהו אינו טוב?
והתוקפנות איתה היא פתחה איתי בדברים נשרה והתחלפה בחוסר ביטחון ובלבול.

מסגרת החלון שלי והקיר התכול שמאחוריה יצרו מסגרת מושלמת לפנים שלה. הם היו
עדינות, שחומות והעיניים שלה היו גולות שחורות מושלמות נוצצות. נשענתי קדימה
על ההגה, להראות רגוע יותר. הצפירה החדה הבהילה את שנינו. היא צחקה. מיד יצא
ראש מהחלון, גבר משופם שאל אותה כמה שאלות ספרדיות בחשדנות. והיא תוך  התרחקות
ממני ענתה לו. עוד מבט אחד לאחור והיא נעלמה בקרן הרחוב.


לפעמים יקשה על אדם להשחיר בכתב סדור את לובן המעשים, ויקל עליו לפזר את
סיפורו ברסיסים דקים.
מובא כחלק מסדרה - http://stage.co.il/Authors/45019