ארבעה חודשים קודם לכן, בבית קפה תל אביבי, ישבתי, מתחמם לאור קרני שמש סתווית
מועטות,  נאבק ברוח הקלילה שהשתדלה לפזר את תוכן המאפרה שלי והרגשתי באמת
נפלא. היורה, שכבר נתן הופעה בצפון הארץ והרטיב קצת בדרומה בדיוק הגיע היום
לתל אביב. זה היה ברור מהבוקר למרות שלא שמעתי את זה בתחזית, כמו שאהוד שר -
"לא צריך שבשבת כדי לדעת שיהיה שמח".

מתוק מתוק הוא הרטיב את הרחובות המאובקים, הצליל את הראיה והנשימה וגילה את
הצבעים הבוהקים. בדיוק התבטלו לי שאר השיעורים לאותו היום ונסעתי על האופניים
לדירה, בדיוק חשבתי איזה כמעט מושלם היום הזה. ואיזה כייף היה אם היא הייתה
עכשיו בדירה, בין השמיכות, והייתי עושה לה מקושקשת וסלט. אז שלחתי לה הודעה.
כתבתי - 'When its raining, being without you is even harder' ועצרתי לשתות
קפה מול החלונות השקופים הגדולים שרעדו מעוצמת מתכי הגשם הכבדים.

לא הייתי צריך לענות לשיחה הלא צפויה, כל הסימנים הראו את זה. הייתי צריך
לחכות שהיא תתקשר חזרה, או תשלח לי הודעה, הייתי צריך להתענג על הגשם ועל
ההתבוננות בקבוצת הילדים שקפצו בשלוליות במגפיים צבעוניים. אבל עניתי. לא
הייתי צריך להתפתות למפגש. אבל התפתיתי. זו היה שגיאה להסכים לצאת למסע כזה,
אבל זה בדיוק מה שהסכמתי לעשות. כשסיפרתי על זה לאימא שלי אחר כך היא ענתה לי
בעוד אחד מהמשפטים שהיא ידעה לשלוף כאילו הם ביטויים לשוניים יומיומיים -
'תראה, איך אומרים, כשאתה מתחיל לעשות אוכל, זה לא משנה אם רצית לעשות רק פירה
ושניצל, בסוף אתה גומר עם דג בירקות מאודים, מרק, עוף צלוי, ואורז אדום'.




לפעמים יקשה על אדם להשחיר בכתב סדור את לובן המעשים, ויקל עליו לפזר את
סיפורו ברסיסים דקים.
מובא כחלק מסדרה - http://stage.co.il/Authors/45019