נכתב לסדנה החמישים, "סדנת ההמשכים", כהמשך ל"לבטיו של ממשיל
המשלים" - http://stage.co.il/Stories/384881

חברי לסדנא,

הבעיה הניצבת לפני האדם הבוחר ליצור "סיפור המשך" היא אדירה
במימדיה. שהרי כל התפישה לפיה ניתן לקחת יצירה, לפתוח אותה
מחדש כאילו היתה גוויה של צפרדע, ולהוציא ממנה דברים שהאמן
עצמו - בכך שלא התמקד בהם היצירה המקורית - מודה ומתוודה על כך
שלא אליהם התכוון - מופרכת לחלוטין.
יבואו בוודאי אנשים ויטענו כנגדי - "והרי מה אם נשתנה לו האמן?
מה אם, לפתע, מוצא הוא את השולי - עיקרי ואת העיקרי - שולי?"
למשמע טיעון שכזה, איני יכול אלא שלגחך. "נשתנה לו האמן"?! האם
כה רדוד הוא אותו "אמן", עד כי אינו מסוגל להחליט בעצמו, בצורה
חד-משמעית, את דעתו לגבי נושא מסויים? אמן הוא, במידה רבה, כמו
היסטוריון - עליו לשקף בצורה מהימנה את המציאות הסובבת אותו,
ועליו להביע דעה נחרצת בעניינה של אותה מציאות, אחרת אין הוא
אלא שרלטן כשרוני! ואם כבר מחליט ה"אמן" לחשוף בפני העולם את
חולשת אופיו - האם זהו יצר רשעי והנאה מסבלם של האחרים הגורם
לו לאלץ את הקוראים התמימים לעבור על פני סיפור שלם האומר דבר
אחד, רק בשביל שיוכלו להבין סיפור אחר שאומר ההפך? האם אותו
שרלטן כשרוני מספיק בשביל להמציא עלילה שלמה שמטרתה להצדיק מסר
תפל אחד, אך אינו כשרוני מספיק בכדי להמציא עלילה חדשה שמטרתה
להצדיק מסר תפל אחר? מדוע להעביר את הקוראים במסכת-עינויים
זו?
ראוי לציין גם כי ישנם אמנים הבוחרים לכתוב סיפור המשך משני
טעמים נוספים: ראשית, ישנם כאלו החשים כי ביצירתם המקורית עשו
עוול מסויים למסר אותו רצו להעביר, ומקווים כי ביצירת ההמשך
העוול יתוקן או, לכל הפחות, ייחלש במידותיו; שנית, ישנם
הבוחרים ליצור יצירת המשך פשוט כדי לרכב על "גל ההצלחה" של
היצירה הקודמת, ומאמינים כי הדבר יעזור להם לפרסם את עצמם או
את יצירותיהם. אני, למזלי, אינני נמנה לא עם אלו ולא עם אלו -
שלם אני לחלוטין עם כל יצירה שיצאה פרי עטי, והצורך להתפרסם
מעולם לא היה בראש מעייני. ובכל זאת, לאור תחנוניו והפצרותיו
של מנהל פורום "מכובד" זה, הסכמתי לכתוב סיפור לסדנא זו,
שמהווה מעין השלמה הגובלת בהברקה לאחת מני רבות מיצירות המופת
שלי, אותה פרסמתי לפני כשתי סדנאות.

שילומים
בוקר
מבעד לתריסים, השמש מתחילה לבצבץ, לא מותירה לי ברירה אלא לקבל
את בואו של יום חדש. הפרווה שלי מעקצצת - שכחתי לנקות את עצמי
אתמול בערב. אני קם ומתמתח, כל הגוף שלי כואב. שוב לא ישנתי
טוב. אני מתיישב ליד קרן אור קטנה שהצליחה לחדור לסלון,
ומתחיל ללקק את עצמי באיטיות. משהו מתחיל לחנוק אותי, ואני
משתעל. לאחר כמה שניות של השתנקות, כדור-שיער יוצא מתוך הגרון
שלי. מאסתי בליקוקים, אני קם על ארבע ומתחיל לסייר בבית.
המחשבה על לצאת ולמצוא חתולה להעביר איתה את כאבי הפרווה עוברת
בראשי. אך זו עוזבת אותי במהרה - חתולות כבר לא מעוניינות
בדברים כאלו. כיום, כל חתולה ששווה משהו מצאה לעצמה עכבר
להעביר דרכו את רגשות-האשם. הוא אולי לא יגרום לה לצעוק כשהוא
חודר אליה, אבל כל עוד זה מנקה לה את המצפון?

סלון
אני הולך עוד קצת ברחבי הבית, ומוצא את עצמי חוזר לסלון. השמש
כבר הספיקה לעשות כברת דרך ממסלולה השמיימי הקבוע, אך התריסים
הסגורים-למחצה אינם מאפשרים לאפלוליות המחניקה להתחמק. אני
מביט בטלוויזיה; החשיכה דווקא הולמת אותה. שאריות השמש על המסך
האפור מרצדות לכאן ולכאן - הכל בהתאם לתנועות העננים - ולשנייה
אני נותן לעצמי לדמיין שהוא קורץ לי. כמקבל את ההזמנה, אני תר
את הספה אחר השלט. זה נמצא מתחת לכרית, ואני קופץ עליו קלות.
החושך נהיה לפרץ פתאומי של אור צבעוני.

טלוויזיה
כשהצבעים מתגבשים לכדי תמונה ברורה, אני מוצא את עצמי מסתכל על
קבוצת עכברים בורחים בייאוש, כשברקע נשמעים ציוציהם המבוהלים.
פתאום מגיעים שלושה חתולים מטושטשי פנים, ומתחילים לקטול את
העכברים אחד-אחד. הציוצים נהיים חרדים ומבהולים יותר ויותר, אך
כעבור זמן-מה מוחלפת האנדרלמוסיה המתעתעת בקולו הקרייני של
חתול מבוגר, המבהיר כי זהו צילום נדיר של הטבח בתעלת הביוב
עגנון פינת יפה, מהידועים לשמצה שבאזורי הקטל. כעבור כמה רגעים
מתחלפת התמונה בזו של טקס ממלכתי, וזוג צעיר של חתול ועכבר
בעלי הבעות חתומות מניחים זר על פתח הביוב. השר לענייני
פיצויים, מיסטי ביאליק, שאנשים מהרחוב שלו היו מהמוציאים לפועל
של הטבח, עולה לדוכן הנואמים. הוא אומר שצריך לנצל את זיכרון
העבר, ולבנות בעזרתו עתיד טוב וצודק יותר. הוא ממשיך לדבר על
אחווה ושלום, וברקע רואים עכברות זקנות מנגבות את דמעותיהן,
כאשר אני קופץ על השלט במיאוס. כל הערוצים האחרים גם משדרים את
הטקס, מלבד הערוץ הפיראטי "החתול המטופח והטהור", שמשדר תוכנית
שמנסה להוכיח את נחיתותם הגזעית של העכברים. גם בה אני לא מוצא
עניין, ואני קופץ על השלט, מאפשר לאור להיעלם, ולחושך לשוב
ולהשתלט על הסלון.

סוף
לוקחות לעיניים שלי מספר שניות להתרגל לחושך, ואני מניח את
ראשי על הספה בדיכאון קל. צצה בראשי המחשבה להיפגש עם כמה
חברים מהרחוב, אבל אז אני נזכר שמאז הוצאת "החוק להגנה על גזע
העכברים", אסור לחתולים מאותו המין להתקבץ יחדיו לשום מטרה,
מחשש שטבענו האלים יגרום לנו לפגוע ביצורים הקטנים וחסרי
ההגנה. אני פולט נהמת ייאוש, ומביט סביבי ללא מטרה. מחשבותיי
נודדות ואני נזכר לפתע בלוויה של אמא שלי, שנהרגה בפעולות
התגמול העכבריות, מנסה להיזכר אם בכיתי. כל אחד ואחת מעשרים
וארבעת האחים שלי בכה. אבל אני? האם אני בכיתי? החרדה מעוצמת
התובנה של הרגע הזה מאיימת לרסק אותי, ואני מתחיל לייבב
חרישית. בנסיון נואש לברוח ממחשבותיי ההרסניות, אני מתחיל ללקק
את עצמי משאריות הלכלוך של היום שלפני. גוש שיער מתחיל להצטבר
בגרון ולחנוק אותי, אבל אני מתעלם - ממשיך ללקק. במהרה גם
לליקוקים אין לי כוח, והאוויר נסוג אט-אט מריאותיי. התגובה
הטבעית שלי היא להשתעל ולהציל את עצמי; אבל אני נלחם ברצון
הזה, מניח לחנק המופלא להוביל אותי באיטיות אל תוך העילפון
הגדול שאחריו בא המוות.

דיאלוג
"קום!"
"מ... מה?"
"קום!"
"אי... איפה אני?"
"אתה בגן-עדן, איפה אתה חושב?"
"אה!!!"
"מה??? מה קרה?"
"כלום, פשוט נבהלתי לרגע כשגיליתי שאני עומד על ענן."
"כן... זה קורה לכולם, בהתחלה."
"אז... גן עדן?"
"כן. איפה חשבת שתמצא את עצמך? גיהינום?"
"כן... לא... זה פשוט ש..."
"ש... מה?"
"ש... שאני חתול."
"אתה חתול? בחייך?"
"כן... מה, לא רואים?"
"לא, תסתכל על כף הרגל שלך שנייה."
"... אוקיי... אה!!!"
"חי חי, מבהיל אותם כל פעם מחדש."
"אני עכ... אני עכ..."
"אתה עכבר, כן. מה חשבת? שאלוהים יתאכזר אלייך כל-כך שהוא
ישאיר אותך כחתול גם אחרי שאתה מת? כולנו, בסופו של דבר,
עכברים."
"אבל... אבל הטבחים..."
"נפלאות דרכיו של האל, ידידי. כל שאוכל לומר לך, זה שטוהרת.
מרגשות אשם, מטומאה, מחטא. עוד מעט, אפילו תשכח שאי פעם היית
חתול."
"אה... ומי אתה?"
"אני? אני, בעולם הקודם, הייתי אמן."
"ומה קרה לך?"
"כלומר, איך מתי?"
"כן... אה..."
"אל תתבייש, כולם שואלים את זה כאן. לפחות בהתחלה, כשזה עוד
חשוב להם. כתבתי מאמר שלא מצא חן בעיניי ניצולי הטבחים,
ושילמתי על כך בחיי. מוות רומנטי, לא? תמיד האמנתי כי אתם...
כלומר, כי החתולים הם חתולים, לא חיות. שאי אפשר באמת ובתמים
להגיד שלו הנסיבות היו שונות, העכברים לא היו עושים לחתולים
בדיוק את אותו הדבר. משעשע כמה שטעיתי. עכשיו, אם תסלח לי, אני
הולך לנעוץ את שיניי בקצת גבינה מעושנת. אל תדאג מלהשתעמם, יש
כאן פעילויות העשרה מגוונות וחיי חברה תוססים. פשוט תסתכל בלוח
המודעות."

עכבר
אני מריח את האוויר. נקי פה. לחץ האוזניים מהגובה העצום כבר
עבר, ואני גומר בליבי לסייר קצת בביתי החדש. אני מרים רגל כדי
ללקק את עצמי, אבל אז נזכר בשינוי שחל בי. מגחך על טפשותי, אני
מתחיל להתרוצץ במהירות אל עבר נקודה חסרת משמעות במרחב הקסום
והנפלא שנפתח לפניי.


27/11/2004