חבריי העכברים,

ההנחה הראשונית שעליה נחים כל המשלים, היא שהאירוע אותו באה
היצירה להמשיל אכן התרחש בצורה זו או אחרת. לכן, כשאנו באים
להמשיל נושא כאוב ושנוי במחלוקת, כמו הטבח שביצעו החתולים
בעכברים - שעם השנים גדלה האוכלוסייה הטוענת כי התרחשה רק
בראשו הערמומי של גזענו המניפולטיבי - עצם כתיבת היצירה כאילו
אומרת: "אכן, הטבח התרחש."
היות ותפקידו של האמן ותפקידו של ההיסטוריון הינם שונים
בתכלית, על כל אדם, שאפילו מתיימר ליצור אמנות, להסתייג
ולהתנער מכל יצירה העלולה במהותה לקבוע עובדה היסטורית. מי אני
שאקבע, ללא סייג וחשש, כי הטבח התרחש?
עדויות וניצולים אמנם יש, אך האם די בכך כדי לתת תוקף לטיעון
היסטורי הרה גורל, שמשמעותו עלולה להכתיב את מציאותינו
היומיומית כעכברים? חשבו על כך - לו היינו מגלים כי הטבח ללא
ספק התרחש, בוודאי היינו מפסיקים מיד כל התקשרות עסקית או
תרבותית עם גזע החתולים!
מחיינו היו נעלמים, בבת-אחת, הגבינה המיוצרת מחלב החתולות,
הספרות הנאורה של גזע אינטיליגנטי זה ואף עבודות המלאכה
המדהימות, שהחתולים מייצרים בעזרת ציפורניהם החדות.
בסופו של דבר, הטבח הוא רק שמועה... מין זיכרון לא וודאי,
שהתרחש או לא התרחש, בעברנו הרחוק. אך אם יבוא אמן, שיעז
להמשיל משל אודות הטבח, הוא כהרף-עין ינפץ את הבועה בה אנו
שרויים, כעכבר האומר "התעוררו!"
אחריות שכזו, איני בטוח שארצה לקחת על עצמי.
נקודה נוספת שראוי, אולי, להתייחס אליה, היא העובדה שבכתיבת
משל נקט האמן סוג של עמדה.
הוא אינו יכול פשוט לפלוט יצירה פרי עטו, מבלי שיקדיש מחשבה
להשלכות העלולות לנבוע ממנה! עולה השאלה - כיצד להציג את
הטבח?
האם להציגו כאירוע מוצדק והגיוני, ובכך לנסות לגשר, אולי, על
הפערים שנפערו בין שני הגזעים שלנו בעקבותיו, או שמא על האמן
לכתוב משל שהוא כתב האשמה חריף כנגד התנהלות החתולים בימים
הארורים ההם? האם להמשיל משל הטוען בתוקף כי בשל תאוות הבצע של
גזענו הבאנו על עצמנו את הטבח או שאולי מוטב לכתוב משל המלמד
את גזע החתולים, כי לשנוא גזעים אחרים רק בשל צבעם, גודלם או
העדפותיהם הקולינריות הינה בחירה שגויה בתכלית?
צריך גם לשים לב לדקויות אחרות כאשר ממשילים משל על נושא
כבד-משקל זה. כיצד להציג את גזענו ואת גזע החתולים? האם לבחור
בבחירה הטבעית - את החתולים להמשיל לנמרים ואותנו להמשיל
לאיילות? ואולי זאת צדקנות יתר? שהרי קיימים רבים שיטענו ללא
קושי כי העכברים מזכירים להם הרבה יותר את גזע החזירים (והרי
גם יש בינינו בסיס גנטי משותף, ככלות הכל).
ואולי עדיף להמשיל את הטבח לאכילתו של אוכל הנמלים (האורדוורק)
את הנמלים המסכנות? שהרי קיימות עדויות רבות המתארות את אירועי
הטבח בדיוק כך! אך מצד שני, גם תיאור זה הוא תיאור בעייתי כי,
בסופו של דבר, אף אחד לא אוהב נמלים. ואם אבחר לייצג את
העכברים דרכם, האם הדבר לא עלול להציג אותנו באור שלילי? להפוך
את הטבח, במידה מסויימת, למוצדק?
בכל מקרה אסור להתעלם מהמורכבות של המשלת המשלים. לכל גזע
מגזעי החיות קונוטציות ואסוציאציות רבות, ולא משנה באיזה
מהגזעים יבחר האמן להציג את גזעו דרכם, הוא תמיד עלול לבחור לא
נכונה ובכך לעשות לנושא אי צדק רב.
אך כממשיל משלים, לא אוכל להתחמק מחובתי לחברה, ולכן החלטתי
שבמקום להתעסק ולהתחבט בשאלות ונושאים קשים אלו, אכתוב משל
התוהה על הכרחיותן של המראות בחיי היומיום שלנו.

ההסכם

בממלכת הארנבים קמה קול תרועה,
שהרי, לאחרונה, התאמתה שמועה:
"מלך העקרבים מגיע היום,
ובפיו, לא תאמינו, הצעת שלום!"
שמחה והמולה הציפה את הכיכרות,
אולי תזכה הממלכה להלוואות יקרות?
ורק ארנב אחד, זקן ותשוש,
העיז לא להקפיד בלבוש.
"העקרבים הם רעים," כך אמר,
"על ממלכתנו יטילו קלון, במוקדם או במאוחר."
אך ממילות ההבל של קהלת זה התעלמו,
וצעירי הממלכה את דעותיהם תיאמו:
"נרמוז למלך אך יצר אהבה מודחק,
אך בשל עוקצו נשמור על מרחק."
עברה שעה, עברו שעתיים,
ומלך העקרבים הופיע בשעת בין-ערביים.
"שלום, המלך," בירכו הארנבים,
"מה עשינו שלביקורך אנו זוכים?"
מלך העקרבים היה חסר נימוס,
גינוני-טקסים היו עליו דבר מאוס.
"אומר לכם בפשטות, אני בזמן קצת לחוץ
ואני יכול בפשטות לעשות מכם בשר קצוץ.
אך עמי, מה לעשות, חנון ורחום,
במיוחד שר האוצר, ששמו, כך נדמה לי, נחום."
"אז מה מאיתנו תרצה?" נבהלו הארנבים,
שוקלים אם השעה כשרה לשליפת הניבים.
"בקשה לנו אחת," הצהיר העקרב,
שאדמומיותו רימזה שהוא שש אלי קרב.
"הסכימו לקבל מאיתנו תשלומים,
ובכך תראו שעל חטאי העבר אתם לנו סולחים."
לפתע נזכרו הארנבים במפתיע,
על "טבח הארנבים" מדבר המרתיע!
מבלי לדבר עוד החל מלך העקרבים לזוז,
שהרי עוד בהתחלה הצהיר על ביקור חפוז.
וכך נותרו הארנבים פעורי פה,
"כסף תמורת סליחה?" אמר? עסק יפה!
חשבו וחשבו ומצאו ניסוח,
"קבלת הכסף תוביל את הממלכה לפיתוח!"
לססמה זו ניאותו כולם,
מלבד הקשיש ה"מבין דרכי-עולם".
"בקבלת הכסף נביא על עצמנו קללה,
הכיצד נוכל לסלוח לעקרבים על העוולה?"
אך חדורי פטריוטיות ורצון לעשייה,
מילותיו של הזקן יוחסו למעשייה.

בטקס חגיגי, מאורגן היטב,
הצהיר מלך העקרבים, עם חיוך מלבב:
"זהו רגע היסטורי לשני הגזעים,"
וכאות לחרטה חילק לקהל גזרים.
ורק מלך הארנבים שם לב, בעת שבדק במראה את פניו,
שעתה דמה יותר לידידו בעל העוקץ - ולא לארנב.


נכתב לסדנה הארבעים-ושמונה.