הכאב הזה משגע אותי. ואני מקווה שהוא יעבור. אני לא רוצה
להמשיך לחיות עם הכאב הזה.
כולם אומרים לי שעכשיו אולי קצת כואב אבל זה יעבור, הכל עובר
בסופו של דבר, אבל עכשיו לא נראה לי שזה יעבור. הכאב רק מתעצם
ומתעצם ואני נקרע מבפנים.


אני מחכה ממנו לטלפון, למילה שתתן לי תקווה. אבל אני יודע שזה
לא יקרה. לא עכשיו. וכנראה שאף פעם.
קשה לי לעכל את זה.
הקאתי, בכיתי, נשכבתי על הריצפה, שברתי את הכיסא. נלחמתי בכל
כוחי ואמרתי לעצמי שאני יכול להיות בלעדיו. אני לא.


כל דבר שקורה ישר מזכיר לי אותו. שיר, סרט, תוכנית בטלויזיה,
אפילו פרסומת. אני מנסה לעצום את העיניים, להדחיק, להכחיש
ואני יודע שזה לא יעזור, שמתישהו, איפשהו אני אתפרץ אשפוך את
הכל החוצה.


מתוך "אז זהו" - http://stage.co.il/Stories/178189