היום אני חושב שקלטתי.
זה נגמר.
כל כך קיויתי שזה לא יקרה.
אחרי כל כך הרבה זמן, שנה, ליתר דיוק, הוא החליט שזהו, שהוא לא
יכול יותר להיות איתי. שקשה לו מדי. שכואב לו בכל פעם שהוא
איתי.
פגעתי בו יותר משהוא יכל לשאת. עכשיו אני משלם את המחיר - חיים
בלעדיו.
הכאב הזה קורע אותי מבפנים, חודר לי לתוך הלב, יוצא ממנו ויורד
למטה, לאיזור הבטן, כמו כדור פינג פונג שמקפץ בתוך הגוף, אלא
שלכדור הזה הוסיפו קוצים חדים וארוכים. זה קורע אותי מבפנים,
מאיים להרוס אותי סופית.
לא דיברנו כבר שבוע וחצי ואני משתגע.
הוא היה נקודת האור היחידה בחיים שלי. רציתי להיות רק איתו,
לנשום אותו, להריח אותו, לגעת בו, להסתכל עליו, לדעת שהוא שלי
ואני - אני רק שלו.
אבל עכשיו כנראה שזהו. שזה לא יקרה יותר, לעולם. ואני לעולם לא
אוכל להיות איתו יותר. לא משנה כמה אני רוצה. הוא כבר לא אוהב
אותי, ואני - אוהב אותו יותר משאהבתי כל אדם אחר בחיי.
אני יכול להבטיח שאני לא אפגע בו יותר, אבל זה לא יעזור. זה
נגמר. אני יכול להתחנן, לאיים, לבכות, לצעוק, אבל זה לא
יעזור.
הוא לא רוצה אותי. ואני - רוצה אותו.
הכאב הזה משגע אותי. ואני מקווה שהוא יעבור. אני לא רוצה
להמשיך לחיות עם הכאב הזה.
כולם אומרים לי שעכשיו אולי קצת כואב אבל זה יעבור, הכל עובר
בסופו של דבר, אבל עכשיו לא נראה לי שזה יעבור. הכאב רק מתעצם
ומתעצם ואני נקרע מבפנים.

אני מחכה ממנו לטלפון, למילה שתתן לי תקווה. אבל אני יודע שזה
לא יקרה. לא עכשיו. וכנראה שאף פעם.
קשה לי לעכל את זה.
הקאתי, בכיתי, נשכבתי על הריצפה, שברתי את הכיסא. נלחמתי בכל
כוחי ואמרתי לעצמי שאני יכול להיות בלעדיו. אני לא.

כל דבר שקורה ישר מזכיר לי אותו. שיר, סרט, תוכנית בטלויזיה,
אפילו פרסומת. אני מנסה לעצום את העיניים, להדחיק, להכחיש ואני
יודע שזה לא יעזור, שמתישהו, איפשהו אני אתפרץ אשפוך את הכל
החוצה.

עצוב לי וכואב לי.
מתי זה יעבור?