מבוסס על "הארי פוטר" מעת ג'יי-קיי רולינג.
המשך לפרקים 1-3, 4-6 (כמובן...)
פרק 7: הפתעות
מוקדש לכל אלה שחיכו בסבלנות: קיסי, לוסי, סיון, האלמונית,
קריסטינה וכמובן, אמילי (טילדי).
רכבת האקספרס להוגוורטס התקדמה במהירות. קייטלין בהתה בחלון
בהבעה ריקה לחלוטין. עברה שנה מאז הריב עם ג'יימס והריב עם
לילי. עברה שנה מאז התקרית עם הזאב. דברים רבים קרו באותה שנה.
למשל, קריסטין ואמילי הפכו לחברותיה הטובות ביותר. ג'ניפר, אחת
הרודפות בקבוצת הקווידיץ', פרשה לאחר ששברה את ידה באחד
המשחקים ולא רצתה לעלות יותר על מטאטא. קריסטין שכנעה את
קייטלין ללכת למבחנים, ודייוויד לקח אותה מיד.
עוד דבר משמעותי שקרה הוא שבחינות סוף השנה עברו בהצלחה, ובמשך
החופש הגדול היא ואחותה הקטנה ורוניקה הידקו את קשריהם. בנוסף
לכך, קייטלין הופתעה, ורוניקה נכנסה לקשר אהבה עמוק ומדהים עם
רמוס לופין.
היא ישבה עם אמילי וקריסטין באחד מהתאים הריקים שמצאו וכל אחת
מהן נזכרה לה בקיץ שעברה. היה שם שקט למדיי עד שדלת התא נפתחה.
ורוניקה ורמוס באו לשם, מחייכים ומרוצים.
"היי, מה נשמע?" שאלה ורוניקה והתיישבה לצד אחותה. רמוס התיישב
לצידה של אמילי, מול ורוניקה.
"הכל בסדר. מה איתכם?" שאלה קריסטין בחביבות.
"סביר." אמרה ורוניקה, אבל כולם ידעו ש"סביר" אצל ורוניקה
פירושו "מצוין".
דלת התא שוב נפתחה.
"היי, רמוס! בוא כבר, יש לנו משהו מדהים לספר לך!" אמר סיריוס
בהתלהבות. הוא כנראה לא ממש שם לב מי נמצא בתא, כי אם היה שם
לב, הוא היה ממתן את תגובותיו.
כעת יש להסביר קצת על מה שעבר עליו בשנה השלישית בבית הספר,
ובחופש הגדול. שינוי לא קטן חל בו, וניתן היה לומר שזה הפחיד
אותו מעט. בכל פעם שהיה רואה את קייטלין, או מדבר אליה לעיתים
רחוקות, הייתה עוברת בו תחושה מוזרה שהוא לא ידע להגיד מהי.
הוא לא דיבר על כך עם ג'יימס, כי יכל להגיד בקלות שגם עליו
עובר משהו כזה. הוא קיווה בכל ליבו שזו לא קייטלין, כי דבר כזה
כנראה אומר צרות.
רמוס קם על רגליו והביט בורוניקה. "את באה איתי?" הוא שאל.
"רמוס..." התחיל סיריוס, אבל דיבורה של ורוניקה קטע אותו.
"אני לא חושבת שהחברים שלך ישמחו, אם אני אשמע את מה שיש להם
להגיד, ואני יודעת שאתה לא רוצה שאני אדע כל מני דברים שאני
בכל מקרה כבר יודעת." אמרה ורוניקה וחייכה אל סיריוס.
"טוב..." מלמל רמוס ויצא מהתא בעקבות סיריוס. לאחר כמה שניות
ורוניקה קמה על רגליה ויצאה אף היא מהחדר, בטענה שחברותיה בתא
הבא חשבו על ללכת לחפש אותה. כשהיא סגרה את הדלת אחריה, החלה
קריסטין לדבר.
"תקשיבו, חשבתי הרבה בקיץ, ודיברתי עם ההורים שלי על מה שקרה
לנו באמצע שנה שעברה, זוכרות, רמוס והזאב?" היא אמרה.
"כן..." אמרה אמילי.
"טוב, אז ככה, זה היה ירח מלא, נכון?"
"נכון." אמרה קייטלין.
"ורמוס נלחץ נורא, כששאלנו אותו מה קורה..."
"תמשיכי, קריסטין!" התעצבנה אמילי מרוב מתח.
"בסדר, בסדר. אתן זוכרות שכשהירח הופיע מבין העננים, רמוס נעלם
ובמקומו הופיע הזאב המפלצתי, וחשבנו שאולי הוא טרף את רמוס?"
שאלה קריסטין בהתלהבות יתרה.
"אכן." אמרו אמילי וקייטלין פה אחד.
"מה אם הזאב המפלצתי הוא רמוס?" שאלה קריסטין בדרמטיות.
"מה??? מה זאת אומרת?" שאלה אמילי בבהלה.
"שרמוס לופין איש זאב." אמרה קייטלין בשקט. שתיקה מוזרה נפלה
ביניהן, כשאמרה קייטלין את המשפט הזה.
"מה זאת אומרת 'רמוס לופין איש זאב'?" שאלה לפתע אמילי, בקול
לחוץ ומלא חרדה ופאניקה.
"זה אומר, אמילי בנטון, שלופין מזדאב כל ליל ירח מלא והוא
דיי... אמממ... מסוכן." הסבירה קייטלין.
"מה אתן חושבות שצריך לעשות? אתן חושבות שג'יימס וסיריוס
יודעים?" שאלה קריסטין.
"אני בטוחה שהם יודעים. לא יכול להיות שלא." קבעה קייטלין.
"ואני חושבת שאין משהו שצריך לעשות. זה עניינו האישי של רמוס
ואין צורך לגרום לו לאי נעימות."
"אני חושבת שאת צודקת..." אמרה אמילי, "אבל בכל זאת! תחשבו על
זה! איש זאב בחדר המועדון שלנו, בכיתה, באולם הגדול!"
"אמילי, בלילות ירח מלא ניתן להניח שהוא לא נמצא בקרבת בני
אדם, ובכל שאר ימות השנה, אנשי זאב הם בני אדם רגילים לחלוטין.
אני בעד פשוט לסתום את הפה ולשכוח שבכלל קרה משהו." אמרה
קריסטין.
דלת התא נפתחה והשיחה נקטעה מיד. שלושתן הפנו את ראשן אל דלת
התא וראו את לילי עומדת שם ובוהה בהן.
"אה, אלה אתן..." היא אמרה בזלזול.
"אה, זו את." החזירה לה קריסטין. לילי עשתה לה פרצוף מזלזל ואז
נפנתה לדבר אל קייטלין.
"אולי תגידי לדייוויד שאני לא השליחה שלך יותר ושיפסיק לשלוח
לך מסרים על קווידיץ' דרכי!" היא אמרה בכעס. קייטלין משכה
בכתפיה.
"זו לא אשמתי, אם דייוויד מוסר לי הודעות דרכך." היא אמרה בשקט
וברוגע, מה שגרם ללילי להתעצבן עוד יותר.
"שיהיה. זה המסר האחרון שאני מביאה לך. דייוויד מוסר שמחר אחר
הצהריים יש אימון קווידיץ'. בקשר לשעה הוא ידבר איתך היום בערב
או לא יודעת מתי, שרק תשאירי את הזמן הזה פנוי!" אמרה לילי,
יצאה מהתא וטרקה את הדלת אחריה.
קייטלין שוב משכה בכתפייה בעוד היא בוהה בדלת התא, ואז פנתה
חזרה אל חברותיה.
"אז החלטנו, אם ככה? לא עושים כלום." היא אמרה. קריסטין ואמילי
הנהנו בהסכמה. הן ישבו בשקט לכמה דקות, עד שקריסטין החלה לדבר
שוב.
"נכון שורוניקה ורמוס הם זוג ממש חמוד?" היא שאלה.
"אפשר לומר, אם כי אין לי מושג איך הם הגיעו זה לזו. ורוניקה
לא הזכירה דבר וחצי דבר במשך השנה שעברה, עד שיום אחד בקיץ הוא
בא איתה הביתה והיא סיפרה לנו." אמרה קייטלין.
"הם נראים דיי מאוהבים, לא? אני מקווה שבקרוב גם אני אהיה
מאוהבת..." אמרה אמילי.
"אני לא יודעת למה את כל-כך מקווה, אמילי. זה לא כזה כיף."
אמרה קייטלין.
"ואיך את יודעת, קייטלין ווייט?" שאלה אמילי בחשדנות. קייטלין
לא ענתה. היא הביטה על הנוף שזז במהירות בחוץ והרהרה לעצמה.
"את מאוהבת." קבעה קריסטין. קייטלין נתנה לה מבט רצחני וחזרה
להביט בחלון.
"קריסטין צודקת. דברי כבר! מי זה? מישהו שאנחנו מכירות? הוא
קוסם? מוגל?" שאלה אמילי בנשימה אחת. קייטלין המשיכה להביט
בחלון דקות ספורות ואז פנתה להביט בחברותיה.
"טוב, בסדר. כן, אני מאוהבת. לא, אני לא אגיד לכן מי זה." היא
אמרה, עצבנות קלה בקולה.
"נו, באמת, קייט! אנחנו חברות שלך, לא?" התעצבנה קריסטין.
"כן, אתן כן, אבל זה לא אומר שאני אגיד לכן מי זה." התעצבנה
קייטלין בחזרה. היא לא הייתה מוכנה להודות בשום פנים ואופן
בעובדה שהיא מאוהבת בבן אדם שחצן ומגעיל שכזה. אם היא רק הייתה
מדברת עם לילי, הכל היה נראה אחרת... ומה לילי הייתה אומרת על
זה? היא הייתה בטח מתעצבנת וטוענת שזה יותר גרוע מלהיות ידידה
של ג'יימס.
"למה לא?" שאלה אמילי.
"כי... כי..." גמגמה קייטלין.
"כי היא מפחדת להודות בזה שהיא מסוגלת להתאהב ביפיוף כמו
סיריוס בלק." השלימה קריסטין. קייטלין הביטה בה באותו מבט
רצחני שהיה קודם בעיניה, אבל היא לא אמרה מילה. איך, לכל
הרוחות, קריסטין יודעת?!
"אני מבינה משתיקתך שזה נכון." אמרה אמילי בחיוך. קייטלין
נאנחה.
"כן, כן! מרוצה?" היא אמרה ושוב פנתה אל החלון.
"וזה כל-כך נורא?" שאלה קריסטין. קייטלין הנהנה בייאוש.
"מאוד נורא." היא אמרה באנחה.
בתא לא רחוק מהבנות ישבו סיריוס, ג'יימס, פיטר ורמוס ועיינו
בספרים שהביא ג'יימס מבית הוריו.
"תקשיבו, אנחנו במצב לא רע בכלל. אם זכרוני טוב, בשנה שעברה,
לקראת הקיץ, פיטר הצליח לגדל אוזניים של עכברוש ולסיריוס היה
זנב." אמר ג'יימס והעלה חיוך על פניהם של חבריו.
"כן, אני זוכר את זה. זה היה דיי משעשע..." אמר סיריוס, מתענג
עוד רגע על הזיכרון.
"לא בדיוק, סיריוס. אולי שכחת, אבל אמילי בנטון קלטה אותי עם
אוזניים של עכברוש ושפם. אנחנו חייבים להיות יותר זהירים!"
הזכיר לו פיטר.
"כן, טוב. הוא צודק, סיריוס." אמר רמוס, אך על פניו היה חיוך
בלתי נשלט.
"בסדר, בסדר. העיקר הוא ש אתה לא תלך ותפטפט ליד החברה המוזרה
שלך, ורוניקה, ותגלה לה משהו." אמר סיריוס, הפעם ברצינות. מאז
שרמוס סיפר להם שהוא בקשר חזק עם ורוניקה, הוא לא רגוע. הוא
מאוד לא אהב את המשפחה הזאת, משפחת ווייט, והוא בעצמו לא ידע
להסביר למה.
"אל תהיה מטומטם סיריוס!" אמר רמוס בכעס. "נראה לך שאני אלך
ואספר לילדה הכי רכלנית בהוגוורטס אחרי קריסטין ביילי שאני...
אתה יודע מה?!"
"לא... אלא אם כן היא תשכר אותך או משהו." הציע סיריוס.
"אל תגזים! היא לא כזאת נוראית. אני באמת לא מבין מה הבעיה
שלך, סיריוס. ורוניקה וקייטלין מעולם לא עשו לך משהו רע..."
אמר רמוס.
"ורוניקה היא אפריים מביט לשמיים וקייטלין חושבת את עצמה למשהו
מיוחד, כי היא תלמידה טובה וחביבת המורים." אמר סיריוס
בעצבים.
"לא, היא לא!"
"מי? קייטלין או ורוניקה?" שאל סיריוס.
"שתיהן!!!" התעצבן רמוס.
"בסדר, ירחוני, תירגע!" קרא סיריוס.
"ירחוני?" גיחך ג'יימס.
"כן, זהו, מאיפה זה הגיע?" תהה פיטר.
"לא יודע, סתם בא לי פתאום לקרוא לרמוס ירחוני. זה דיי מתאים
לו, לא?" סיריוס הביט על חבריו.
"כן, אפשר לומר... בעצם, כשאני חושב על זה, זה ממש מעולה!"
התלהב ג'יימס.
"חכו רק דקה, זה לא בסדר. רמוס, זה יפריע לך אם נקרא לך
ירחוני?" שאל פיטר.
"ממש לא..." צחק רמוס.
"אם ככה, זה עניין סגור, ירחוני." אמר סיריוס וארבעתם פרצו
בצחוק.
קייטלין קפצה בקלילות מהרכבת כשזו נעצרה בתחנה בהוגסמיד. היא
הביטה סביבה וחיפשה בעיניה את קריסטין ואמילי, שבתוך כל מהומת
הירידה נעלמו לה. היא עברה בין האנשים, פגשה כל מיני חברים
אחרים, אבל לא מצאה אף אחת מהן.
"היי, ווייט..." נשמע קול ערמומי מאחוריה. "איבדת את שומרות
הראש שלך?"
"לך תחפש את החברים שלך, סנייפ." אמרה קייטלין בקרירות והמשיכה
לחפש את קריסטין ואמילי בעיניה.
"כדאי לך להתחיל לדבר אליי כמו שצריך, ווייט, אחרת..." אמר
סנייפ ועל פניו חיוך מרושע.
"הו, כן. אני ממש מפחדת. אני מדמיינת מה תעשה לי, אם אני לא
אדבר יפה..." החזירה לו קייטלין בלי להביט עליו. סנייפ התקרב
אליה, ומכיוון שהיא חיפשה את חברותיה, היא כלל לא שמה לב
לכך... עד שהוא הניח את ידו על כתפה. היא הסתובבה אליו בכעס.
"תוריד את היד המטונפת שלך ממני." היא אמרה בשקט, אך בעיניה
היה כעס עמוק.
"שכחת את מילת הקסם, ווייט." צחק סנייפ.
"אני לא אתחנן בפניך, תעזוב אותי." אמרה קייטלין.
"לא רוצה."
"אתה כזה ילד קטן, סנייפ. לך תמצא מישהי שתאהב אותך, מישהי
אחרת שתוכל להפוך לאומללה. תשכח מזה שזאת תהיה אני!" אמרה
קייטלין, הסתובבה והלכה.
סנייפ נשאר דומם במקומו, מביט בקייטלין מתרחקת.
"היי, סניוולוס!" נשמעה צעקה מאחוריו. הוא הסתובב וראה את
ג'יימס וסיריוס מתקרבים אליו, שרביטיהם שלופים.
"מנסה להתחיל עם גריפינדוריות, סניוולי? אני הייתי מוותר. אולי
עדיף שתלך על בלטריקס היקרה, לפחות לא תריבו על עניינים
פוליטיים!" צחק סיריוס.
"תסתום את הפה שלך, בלק." אמר סנייפ.
סיריוס לא ענה, הוא פלט גיחוך של לגלוג.
"עזוב, בוא נמצא כרכרה ונשמור את כוחותינו לשנה הקרובה..." אמר
ג'יימס.
"רעיון טוב, ג'יימס." אמר רמוס, שבדיוק הצטרף אליהם יחד עם
פיטר. סיריוס הנהן, והם הסתלקו משם לעבר הכרכרות חסרות
הסוסים.
חודש עבר במהירות על תלמידי הוגוורטס. היה זה ככל הנראה החודש
הקל ביותר בשנה. תלמידי השנה הרביעית החלו לחוש בעליה ברמת
הקושי, ובהיכנס חודש אוקטובר חלקם החלו לקרוס תחת עומס שיעורי
הבית, שניתנו להם. בכל ערב ניתן היה למצוא תלמידים רכונים מעל
השולחנות בחדרי המועדון, יושבים בספרייה ועובדים שעות. רק
ארבעה תלמידים נראו כאילו כל העומס לא השפיע עליהם כלל. מדי
ערב היו יושבים סיריוס, ג'יימס, רמוס ופיטר בחדר המועדון,
בספרייה ולעיתים אף במסדרונות, צוחקים בלי סוף או קוראים ספרים
עבי כרס בעיון רב.
ערב אחד הם ישבו להם במסדרון שליד הספרייה, נשענים על הקיר,
ודיברו בהתלהבות על כל מיני לחשים מוזרים, שתלמידים בשנה
רביעית לא אמורים לדעת על קיומם.
"בקיצור, אם נצליח בחודש הקרוב ליישם את זה, אז ייקח לנו בסך
הכל שבועיים להפוך לאנימאגוס." אמר ג'יימס, לאחר שסיים לקרוא
על לחש מסוים. הוא הביט סביבו ובדק שאיש לא שמע.
"סופסוף..." אמר סיריוס. "נמאס לי לחכות כבר! אני מת לצאת
ולחקור את השטח בלילות..."
"אני לא כל-כך..." הודה פיטר, "אני דיי במתח מכל זה. אני לא
מרגיש בנוח. זה לא חוקי, זה מסוכן..."
"עזוב, פיט. אנחנו ביחד, מה כבר יקרה לנו?" אמר סיריוס, מניח
את זרועו על כתפו של פיטר.
"שקט..." אמר לפתע רמוס, "מישהו מתקרב."
הם השתתקו וחיכו שמי שזה לא יהיה יעבור.
אלו היו קייטלין ואמילי, הולכות מהספרייה אל חדר המועדון של
גריפינדור.
"היי, תראו! אלו ווייט ובנטון!" אמר סיריוס, מצביע עליהן.
"תתבגר, סיריוס." זרקה קייטלין. סיריוס נראה מופתע לרגע, אך עד
מהרה הוא התעשת.
"ואני לתומי חשבתי שהדמות האהובה עלייך היא פיטר-פן." הוא אמר
וצחק.
"זה ממש לא לרמה שלנו. בואי, אמילי, אנחנו הולכות מכאן." אמרה
קייטלין, תפסה את ידה של אמילי וגררה אותה משם.
"הייתם חייבים לגרום להן ללכת, נכון?" אמר לפתע פיטר.
"מה?" שאל ג'יימס בבלבול.
"חשבתי שתוכלו פעם אחת להתנהג נורמלי ולתת לי לדבר עם אמילי!"
התעצבן פיטר.
"היי! אל תאשים אותי! זה סיריוס!" אמר רמוס.
"ירחוני, לא יפה! אחד בשביל כולם וכולם נגד סניוולוס!" אמר
סיריוס בציניות.
רמוס ניסה לעצור את צחוקו, ולשם שינוי, הפעם זה הצליח לו.
"פיטר, אני חושב שהכי טוב זה שפשוט תרוץ אחריה ותדבר איתה לבד,
אם יש לך משהו חשוב להגיד לה." הציע ג'יימס.
"כן, כששני אלה בסביבה, זה לא ילך לך. מצטער." אמר רמוס.
"לך כבר, אידיוט!" אמר סיריוס. פיטר קם על רגליו ורץ לאורך
המסדרון.
קייטלין ואמילי הגיעו כמעט לקצה המדרגות המובילות לקומה
השביעית, כשראה אותן פיטר.
"היי, אמילי! חכי שנייה!" הוא צעק. שתיהן נעצרו והסתובבו.
"היי, פיטר..." אמרה קייטלין בחוסר אכפתיות.
"היי... הממ... אמילי, רציתי לדבר איתך על משהו... הממ...
לבד." אמר פיטר.
"בסדר... אמילי, אני עולה למעלה לחדר המועדון, תמצאי אותי שם,
ואל תתעכבי יותר מדיי, יש לנו המון שיעורים בגילוי עתידות
והתגוננות מפני כוחות האופל!" אמרה קייטלין ונעלמה במעלה
המדרגות.
פיטר התיישב על אחת המדרגות, ואמילי התיישבה לצידו.
"מה רצית?" היא שאלה בחביבות.
"המממ... טוב, האמת היא שמאז שהגעת לכאן לפני שנה... אני, איך
לומר, התחלתי להרגיש משהו..." גמגם פיטר. אמילי חייכה.
"מה?" היא שאלה.
"אני... אני חושב שאני מאוד מחבב אותך, כלומר, אוהב אותך,
כלומר..."
"הבנתי, זה בסדר." אמרה אמילי בחיוך. היא הניחה את ידה על כתפו
של פיטר. "גם אני מרגישה בערך ככה..."
"באמת?" שאל פיטר, בעיניו נדלק ניצוץ.
אמילי הנהנה.
המסדרון שמוביל לכניסה למגדל גריפינדור היה ריק לחלוטין, חשוך
ושקט. קייטלין שמעה את הדהוד צעדיה בבירור, ואף את קולות הרוח
שנשבה בחוץ.
"שוב לבד, ווייט?" נשמע קולו המוכר של סנייפ מאחוריה. הפעם היא
הסתובבה להביט בו.
"מה עכשיו? מה אתה עושה פה בכלל? למיטב ידיעתי, אתה בסלית'רין,
לא בגריפינדור... תודה לאל." אמרה קייטלין.
"כן, טוב. אני בסלית'רין, אבל את בגריפינדור, וידעתי שאני אוכל
למצוא אותך כאן." אמר סנייפ.
"זה מסביר הכל. עכשיו אם לא אכפת לך, אני הולכת לעשות שיעורי
בית, משהו שאתה בטח לא מודע אליו בכלל." אמרה קייטלין והחלה
ללכת. סנייפ נעמד מולה וחסם לה את הדרך. קייטלין נאנחה
בייאוש.
"נו, באמת!" היא אמרה, בחצי עצבים.
"אין לי בעיה שתלכי להשיג את אהבת כל מורי בית הספר, ווייט,
אבל לא לפני שאני אשיג את מה שאני רוצה." אמר סנייפ.
"ומה בדיוק אתה רוצה, סנייפ?"
"מיד תראי." הוא אמר והתקרב אליה. כעבור שנייה הוא הצמיד את
קייטלין אל קיר המסדרון והחזיק אותה חזק בצווארה.
"עזוב אותי, טינופת!" היא אמרה בכעס.
"הו לא, אני לא אעזוב אותך עד שלא תהיי שלי, ווייט." אמר סנייפ
ברשעות.
"בחיים לא, סנייפ! עזוב אותי!" התעצבנה קייטלין וניסתה להשתחרר
מאחיזתו אך לשווא.
אמילי! איפה את?! היא חשבה בשעה שניסתה בכוח להשתחרר.
"זה אמנם לא ממש המקום המתאים שאני חשבתי עליו, אבל זה יספיק."
היא שמעה את סנייפ לוחש באוזנה.
" עזוב אותי כבר!!!" היא צרחה.
"היי, מה אתה חושב שאתה עושה? ווינגארדיום לביוסה!" נשמעה
זעקה מקצה המסדרון. סנייפ התעופף באוויר ולאחר כמה שניות נחת
על הרצפה. קייטלין הביטה על סנייפ שרוע בכאב על רצפת המסדרון
ואז על סיריוס מתקרב אליהם מקצה המסדרון, שרביטו מונף.
"אתה..." מלמל סנייפ וקם על רגליו בקושי.
"כן, כן. עוף מפה." אמר סיריוס, מניף את שרביטו באיום. סנייפ
החל להתרחק משם בעוד הוא ממלמל: "אתה עוד תשמע ממני, בלק."
סיריוס גיחך ופנה להביט בקייטלין.
"הוא עשה לך משהו?" הוא שאל, דאגה מפתיעה בעיניו.
"לא... אבל זה היה קרוב." היא אמרה. נראה היה שהיא מבוהלת
מאוד. היא התיישבה, נשענה על הקיר וקברה את פניה בידיה. סיריוס
התיישב לצידה.
"את בסדר?" הוא שאל.
"כן, אני בסדר עכשיו, אבל הוא ממש הבהיל אותי." היא אמרה
והרימה את פניה. "אם לא היית מגיע, אני לא בטוחה אם הייתי
בסדר. תודה."
"אין בעד מה. לא הייתי נותן לו לפגוע בך." אמר סיריוס.
"יש לך ממש תזמון מעולה... היי, איך זה שאתה לא עם ג'יימס?"
שאלה קייטלין. סיריוס חייך.
"היינו יחד עד עכשיו, אבל אז ג'יימס נזכר שהוא שכח איזה ספר
שהוא צריך בחדר שלנו, ושלח אותי להביא אותו, וטוב שכך." הסביר
סיריוס. קייטלין חייכה.
"אם ככה, כדאי שתביא לו את הספר." היא אמרה וקמה על רגליה.
סיריוס קם גם כן והם הלכו אל מגדל גריפינדור בשתיקה. כשהם
נכנסו לחדר המועדון, קייטלין התיישבה באחת הפינות והחלה לכתוב
מפת כוכבים לפרופסור מיסטיק וסיריוס עלה אל חדרו להביא את
הספר. לפני שהוא יצא בחזרה אל המסדרון, הוא ניגש אל קייטלין.
"אם סנייפ שוב מציק לך, רק תגידי, בסדר?" הוא אמר. קייטלין
חייכה.
"בסדר... תודה." היא אמרה. סיריוס חייך ונעלם אל המסדרון.
קייטלין נאנחה ועצמה את עיניה. איך אני אמורה להתרכז בגילוי
עתידות אחרי כל מה שקרה עכשיו? היא חשבה לעצמה. היא ישבה ככה
כמה דקות, עד שנזכרה במפת הכוכבים, בסיכום על שיקוי שיחכה
והתרגילים בכשפומטיקה.
אחרי שעה בערך נכנסו בקול גדול סיריוס וג'יימס, מלווים ברמוס
שסחב ערמה של ספרים, שנראו כבדים מאוד. הם לא התיישבו על
הכורסאות הנוחות בחדר, אלא ישר עלו לחדרם. אחריהם נכנס פיטר
בריצה ועלה ישר למעלה ואחריו נכנסה אמילי. היא התיישבה ליד
קייטלין ונראתה שמחה מתמיד.
"כן, מה יש לך לספר לי?" שאלה קייטלין, סוגרת את ספר
הכשפומטיקה שלה.
"פיטר אוהב אותי." אמרה אמילי בקצרה. קייטלין חייכה.
"יפה, יפה. ומה קרה עם זה?"
"טוב, את יודעת איך אני מרגישה כלפיו, נכון?"
"כן. אז אתם כאילו, ביחד?" שאלה קייטלין. אמילי הנהנה.
"אני ממש שמחה בשבילך, אמילי."
הבוקר למחרת התחיל עם גשם, שירד בחוזקה בחוץ וביטל את כל
אימוני הקווידיץ' המתוכננים. היה זה יום שבת, ולאף אחד לא היה
מה לעשות.
קייטלין התעוררה מוקדם מהרגיל וירדה לחדר המועדון על מנת לנסות
ולפתור את התרגילים בכשפומטיקה, שלא פתרה אתמול. צעדים של
מישהו יורד במדרגות נשמעו ושנייה לאחר מכן, לילי ישבה מולה,
ספר הכשפומטיקה שלה ביד.
"אני צריכה את עזרתך עם תרגיל שבע." היא אמרה במהירות. קייטלין
הרימה את ראשה מהקלף שעליו רשמה.
"בסדר. בדיוק סיימתי אותו. את רוצה להעתיק, או שאני אסביר לך?"
שאלה קייטלין.
"מה נראה לך?" אמרה לילי. קייטלין חייכה. כעבור חמש דקות היה
התרגיל פתור וחבילת קלפי הטאקי המתפוצצת הייתה על השולחן.
"שוב ניצחתי." אמרה קייטלין.
"נתתי לך לנצח." אמרה לילי.
"כן, בטח!"
שתיהן פרצו בצחוק.
"אני מצטערת, קייט, על כל מה שקרה. הייתי ממש לא בסדר." אמרה
לילי לבסוף.
"זה בסדר, אני סולחת לך. דרך אגב, גם אני מצטערת." אמרה
קייטלין.
"אז אנחנו שוב חברות?" שאלה לילי.
"אני מניחה שכן, אבל את תצטרכי להתנצל בפני אמילי, כי היא חברה
מאוד טובה שלי עכשיו." אמרה קייטלין.
"כן, אני יודעת. התכוונתי לעשות זאת עוד בסוף השנה שעברה, אבל
לא מצאתי את האומץ." הודתה לילי.
"הו, הנה אמילי. זו הזדמנות מצוינת. אמילי, בואי הנה, זה
בסדר." אמרה קייטלין, כשראתה שאמילי יורדת במדרגות ומהססת. היא
חייכה והתיישבה לצד קייטלין.
"הממ, אמילי... רציתי להגיד לך שאני ממש מצטערת, ואם תהיי
מוכנה לסלוח לי, אני חושבת שנוכל להיות חברות ממש טובות." אמרה
לילי.
אמילי שתקה לכמה רגעים וחשבה על כך. לבסוף היא חייכה.
"אני סולחת לך, לילי, אבל רק הפעם." היא אמרה והושיטה את ידה
ללילי ללחיצה.
"סופסוף..." נאנחה קייטלין בהקלה. "עכשיו שהכל סודר, אני צריכה
לספר לשתיכן משהו..."
קייטלין סיפרה להן את כל מה שקרה לה אתמול, עם סנייפ וסיריוס,
ולבסוף הוסיפה משהו שלא תכננה לומר.
"בסך הכל, היה מאוד נחמד מצידו של סיריוס לעזור לי, והוא גם
דיי בסדר אחרי הכל. אפשר לדבר איתו, זה נחמד." היא אמרה.
אמילי הנהנה בחיוך. לעומתה, לילי נראתה מופתעת.
"יש לי הרגשה שאת מרגישה שהוא יותר מנחמד, קייט." היא אמרה
בחשדנות. קייטלין חייכה.
"אל תהרגי אותי, לילי, אבל אני חושבת שאני מאוהבת בו."
"בסדר, לא עניין גדול." אמרה לילי. עכשיו הגיעה תורן של אמילי
וקייטלין להיראות מופתעות.
"הפתעת אותי, לילי. בכל מקרה, קייט, מה את מתכוונת לעשות בקשר
לסנייפ?" שאלה אמילי.
"לא יודעת. כלום כנראה." אמרה קייטלין.
"משעמם לי. הלוואי ולא היה יורד גשם. היינו יכולות ללכת יחד
איתך לאימון." אמרה אמילי. קייטלין ולילי הנהנו בהסכמה. באותו
רגע נפתחה התמונה, ששימשה לכניסה לחדר המועדון, וג'יימס נכנס
פנימה, כולו רטוב, ובידו חץ הכסף שלו.
"קייטלין ווייט!" הוא קרא בכעס, "לא יכולת להגיד לי שדייוויד
ביטל את האימון?"
"מצטערת..." אמרה קייטלין מבעד לצחקוקים.
"ממש מצחיק." אמר ג'יימס. "חכי חכי, זה יתנקם בך."
ג'יימס עלה לחדרו, ושלוש הבנות פרצו בצחוק.
"בואו נלך לאכול." הציעה לילי. "אני מתה מרעב."
הן יצאו ביחד מחדר המועדון לעבר האולם הגדול, צוחקות עד
השמיים.
סיריוס התעורר, כשג'יימס יצא מהמקלחת יבש ונקי.
"מה עבר עליך?" הוא שאל.
"קייטלין שכחה להודיע לי שיורד גשם ואין אימון." אמר ג'יימס
בעצבים.
סיריוס צחק.
"ממש משעשע." אמר ג'יימס. "דרך אגב, חדשות. קייטלין השלימה עם
לילי, ולילי השלימה עם אמילי."
"אתה לא רציני!" אמר סיריוס.
"דווקא כן."
"מפתיע." אמר סיריוס. הוא קם ממיטתו והחל להתלבש. "טוב, תעיר
את ירחוני ופיט, נלך לאכול ונחפש משהו טוב לעשות."
כעבור חצי שעה ירדו הבנים אל חדר המועדון הריק ומשם לאולם
הגדול. הם התיישבו במרחק מה מקייטלין, לילי ואמילי, אבל גם
סיריוס וגם ג'יימס לא הפסיקו להגניב מבטים לעברן. פיטר לעומתם
הסמיק, כשאמילי ניגשה אליו והדביקה לו נשיקה על הלחי.
"הווו... לכבוד מה זה?" שאל סיריוס כשהיא התיישבה בחזרה
במקומה.
"סתם..." מלמל פיטר.
"שיהיה." אמר סיריוס בחוסר אכפתיות. הם ראו את קריסטין ניגשת
לקייטלין ואומרת לה בוקר טוב. הם שמעו את לילי אומרת משהו
לקריסטין והן צחקו.
"עוד אחת לחבורה." אמר רמוס.
ארבע הבנות קמו ממקומותיהן והלכו לכיוון היציאה מהאולם.
"בואו נעקוב אחריהן, נראה מה הן עושות." הציע סיריוס.
"רעיון לא רע! בואו נזוז!" התלהב ג'יימס והם יצאו מהאולם
בריצה.
חבורת הבנות יצאו אל אדמות בית הספר, והבנים אחריהן. הגשם כבר
פסק ושמש מחממת יצאה אל השמיים.
"זה נראה כאילו קריסטין רוצה להראות להן משהו." אמר רמוס.
"כן, והנה סניוולוס. גם הוא עוקב אחריהן." אמר ג'יימס.
"נכון..." אמר סיריוס כשזיהה את סנייפ בכיוון השני, מביט על
הבנות בעניין רב. סיריוס לא הוריד את עיניו מסנייפ שעה שהם
עקבו אחרי הבנות, שנעצרו ליד הבקתה של שומר האדמות.
"וואו, תראו את זה!" אמר לפתע פיטר. הם התקרבו מעט וראו את
קריסטין מראה לחברותיה משהו שנראה כמו מעין מעבר מוזר לעולם
אחר או משהו כזה.
"מעניין מה זה." אמר סיריוס. "אני מקווה שהן חכמות מספיק כדי
לא לעבור-" הוא החל לומר, אבל אז קרה משהו שגרם לו להפסיק.
המעבר כאילו גדל ונראה שהוא שואב לתוכו את הבנות ללא רצונן.
"צריך לעזור להן!" אמר פיטר ורץ לעברן. הוא תפס בידה של אמילי,
שאחזה בקייטלין, שתפסה את לילי שכבר הייתה כמעט לגמרי בפנים.
"שמישהו יעזור לנו! קריסטין כבר לגמרי בפנים!!!" צעקה אמילי.
כעבור כמה שניות המעבר השתלט עליהן וכולן היו בתוך, מסתובבות
במעין מערבולת מוזרה של צבעים.
"בוא, ג'יימס!" קרא סיריוס. הם קפצו לתוך המעבר אחרי פיטר,
אחריהם נכנס רמוס. סנייפ, שעמד בצד ולא עשה דבר, קפץ פנימה
שנייה לפני שהמעבר נסגר.
הם התעופפו במערבולת למשך כמה דקות, עד שהם נחתו באזור מדברי
ולא מוכר.
"איפה אנחנו?" שאלה קייטלין, מנערת את החול מבגדיה ומביטה
סביבה. "ואיך אתם הגעתם לכאן?" היא שאלה את הבנים.
"האמת היא שעקבנו אחריכן." אמר ג'יימס. "וגם סניוולוס עקב
אחריכן, אם כי אני לא יודע למה."
"אני יודע, וזה דיי מעצבן אותי." אמר סיריוס ונתן לסנייפ מבט
של אזהרה.
קייטלין נבהלה מעט כשראתה את סנייפ, אבל נרגעה כשהבינה שכל
חברותיה פה, ועוד ארבעה בנים שלא יתנו לו לגעת בה.
"אז איפה אנחנו???" שאלה לילי בהיסטריה.
"לא יודעת..." אמרה קריסטין. "נראה לי שעברנו אחורה בזמן!"
"היי, תראו. יש שם אצטדיון." אמר רמוס והצביע על בניין שעמד
במרחק דיי רב מהם.
"בואו נלך לראות מה קורה שם." אמר ג'יימס.
הם החלו ללכת, מועדים מדיי פעם בגלל החול, מזיעים וצמאים. לא
היה להם אוכל ולא מים, והם היו לגמרי אבודים במקום זר, שלא
ידעו איך לצאת ממנו.
פרק 8: מוות
סיריוס וג'יימס הלכו ראשונים, אחריהם רמוס ופיטר. סנייפ התהלך
לו בצד, במרחק מה מהחבורה. הבנות הלכו מאחור, לילי וקריסטין
תומכות בקייטלין, שהיה נראה שהיא עומדת להתעלף.
"תעצרו!!!" קראה לילי. "אם לא נשיג מים לקייטלין בחצי שעה
הקרובה, היא עלולה למות!"
"תראי, אוונס," אמר ג'יימס, מתקרב אליהן, "כולנו צריכים מים,
וכולנו מרגישים רע, אבל אין לנו ברירה. אין לנו מים. קייטלין
היא לא היחידה שלא שתתה."
"יש לה נטייה להתייבשות, פיטר. היא התאשפזה בבית חולים מוגלגי
פעם בגלל זה." התעצבנה לילי.
"תפסיקו לריב, אין לי כוח לשמוע אתכם. אולי נמשיך?" אמרה
קייטלין חלושות.
ג'יימס ולילי הסתכלו זה על זו לכמה שניות, ואז הנהנו.
"בסדר. בואו נמשיך." אמר ג'יימס וחזר לראש החבורה. הם המשיכו
ללכת.
"אני לא מסוגלת ללכת יותר." מלמלה קייטלין לאחר כמה דקות
נוספות של הליכה.
"את חייבת. מיד נגיע לבניין ההוא ונראה אם יש שם אנשים שיוכלו
לעזור לנו." אמרה אמילי, שהלכה לצד קריסטין.
"יש לי הרגשה, אמילי, שהאנשים שאולי יש שם לא בדיוק יעזרו
לנו. אחרי הכל, הם זרים, ויש סיבה לכך שאנחנו כאן..." אמרה
לילי, מביטה קדימה על האצטדיון בחשד.
"תודה רבה, לילי. את ממש קרן אור." אמרה קריסטין, חיוך על
פניה. לילי רק הביטה בה בתוכחה, אך לא אמרה דבר.
"אני מוכנה להכניס לפה כל דבר, שההגדרה שלו היא נוזל ברגעים
אלה... אז תפסיקו לגרום לכולם להרגיש יותר רע, בסדר?" אמרה
קייטלין, נתמכת בקריסטין.
"אפילו בירה, קייט?" שאלה קריסטין.
"אל תתפסי אותי במילה, קריסטין." הטיחה בה קייטלין.
"אני מניחה שהיית שותה בירה, אם היית חייבת." אמרה אמילי
בחיוך.
קייטלין צחקה חלושות ואז השתתקה שוב.
לאחר חצי שעה נוספת של הליכה מתישה תחת השמש הקופחת הגיעה
הקבוצה לצלו של האצטדיון הגדול. הם עמדו שם, מול הבניין הישן,
תוהים מה עליהם לעשות.
"אתם חושבים שכדאי שניכנס לשם?" שאל פיטר בהיסוס.
"אני לא רואה ברירה אחרת." אמר רמוס ונאנח בעייפות.
ג'יימס וסיריוס הביטו זה על זה, ואז על הבניין, הבעה של
התרגשות על פניהם. כמובן, זוהי רק עוד הרפתקה לאוסף שלהם.
"קדימה! לעמוד כך סתם כל היום לא יעזור לנו בהרבה." אמר סיריוס
לבסוף ונכנס דרך פתח גדול בצד האצטדיון. ג'יימס מיהר אחריו.
לבסוף עמדו כולם בפנים, מבוהלים לגלות שהאצטדיון מלא באנשים
אשר הריעו והקימו מהומה גדולה ברגע שנכנסו.
"אני שמח שנזכרתם להגיע!" נזף בהם איש קטן שבדיוק הופיע לצד
קייטלין. "הייתם אמורים להגיע לכאן כבר לפני חצי שעה."
"מה?" תהתה אמילי.
"אנחנו בכלל לא צריכים להיות כאן! אנחנו צריכים להיות בבית
ספר!" אמר פיטר בבהלה.
"שום בית ספר. קבעתם קרב גלדיאטורים, אז תעמדו בהבטחות שלכם."
אמר האיש.
"מי אתה?" שאל סיריוס בפרץ של חוצפה.
"תגיד לי, ילדון, שתית? כמה זמן הלכת בשמש? אני מארו, ה... איך
לומר את זה? האמרגן שלך!" התעצבן האיש.
"אמרגן? אין לי מושג על מה אתה מדבר." אמר סיריוס, טון של
פאניקה בקולו.
"עזוב את זה. הם מחכים רק לכם." אמר מארו והצביע על קהל
האנשים, שמילא את האצטדיון עד אפס מקום. האיש תפס את סיריוס
ביד אחת, ואת קייטלין בידו השנייה.
"לאן אתה לוקח אותם?!" נבהלה לילי.
"להחליף בגדים ולקרב. אתם, תלכו ותשבו איפה שיש מקום, תוכלו
למצוא מים אצל הסדרנים." אמר מארו ונעלם יחד עם סיריוס
וקייטלין.
"מה קורה כאן?" שאלה קריסטין.
"לא יודע, אבל כדאי שנלך לשבת, כמו שאיש הזה אמר." ענה לה
רמוס, והם הלכו והתיישבו קרוב למגרש, שעליו עמד להתרחש קרב
גלדיאטורים. אחד מהם, הם ידעו לבטח, הוא סיריוס.
מארו הוביל את סיריוס וקייטלין דרך מעבר צר בצד האצטדיון,
שנראה כמו מערה מוארת ביותר. בקצה המעבר הייתה דלת עץ גדולה,
שהובילה אותם לאולם דיי קטן, שם חיכו להם בקבוקי מים עשויים
עור ובגדי גלדיאטורים.
"קדימה, תשתו ותתלבשו. ותמהרו בבקשה. את- כשתסיימי, תצאי מהדלת
הזאת," אמר מארו והצביע על דלת בקצה אחר של האולם, "ותמהרי
להגיע לצד השני של האצטדיון, לכניסה. משם את נכנסת, ברור?"
קייטלין הנהנה. היא לא הצליחה לומר דבר.
"ואתה," מארו פנה אל סיריוס, "תלך דרך המעבר שכרגע הגענו ממנו,
אל הכניסה השנייה."
סיריוס הנהן גם הוא. מארו חייך חיוך מרושע למדיי ונעלם דרך
הדלת ממנה הגיעו.
קייטלין ניגשה אל בקבוקי המים ושתתה. היא הרגישה איך גופה
הבוער מתקרר מעט, ואז פנתה להביט בסיריוס.
"מה הולך לקרות?" היא שאלה בחשש.
"אני חושש שאנחנו... הממ... צריכים להילחם זה בזו." אמר סיריוס
בהיסוס.
קייטלין שתקה. להילחם? איך?
"בקסם?" היא שאלה את סיריוס.
"אני לא יודע..." מלמל סיריוס ונאנח.
הקהל באצטדיון הקים רעש גדול, ואי אפשר היה לשמוע דבר מלבד
צרחות חסרות פשר.
"אני מקווה שהם בסדר..." אמרה קריסטין בחרדה.
"אני מקווה שקייטלין בסדר." אמרה לילי בהיסח הדעת.
"זה לא מאוד נחמד מצידך, אוונס." אמר ג'יימס בתוכחה. לילי קפצה
כששמעה את דבריו והביטה בו כאילו זה עתה ניעורה מחלום.
"מצטערת, לא שמתי לב מה אני אומרת. כמובן שאני מקווה שגם
סיריוס בסדר. באמת!" אמרה לילי בהדגשה, אחרי שג'יימס הביט בה
בחוסר אמונה.
"מה שתגידי..." מלמל ג'יימס. לפתע קול גדול מילא את האצטדיון
והשתיק את קהל הצופים.
"גבירותיי ורבותיי!" היה זה בלי ספק קולו של מארו, "חיכינו
לקרב כבר זמן רב, חודש שלם, בו התכוננו הגלדיאטורים שלנו
והתאמנו במיטב תרגילי הלחימה. עכשיו הגיע הרגע! קבלו אותם
בתשואות רמות: קטלינה וסיירוס!"
"קטלינה וסיירוס?!" צחקקה אמילי, "הוא לא התכוון במקרה
ל קייטלין וסיריוס, נכון?"
"אני חושש שכן..." מלמל פיטר, שישב לצידה.
הוא צדק. בפתח אחד של האצטדיון עמד סיריוס, לבוש שריון
גלדיאטורים בצבע שחור, ובפתח ממול עמדה קייטלין, לבושה שריון
גלדיאטורים לבן, במיוחד לנשים.
"השניים ילחמו זה בזה עד לכניעה גמורה של אחד מהם. המנצח יזכה
בשלושה שקי זהב, ואילו המפסיד ייענש בעינויים." הסביר מארו.
"אני לא מאמין! הם מענישים את המפסיד? לא מספיק שהוא הפסיד?
עינויים?!" קרא רמוס בחרדה. ג'יימס הנהן בהסכמה וחזר להביט
במגרש בדאגה.
"איך הם אמורים להילחם? למיטב ידיעתי, לא קייטלין ולא סיריוס
יודעים תרגילי לחימה, שהם לא קסם." אמרה קריסטין בסקרנות.
"התכוונת ל קטלינה ו סיירוס..." אמר ג'יימס בגיחוך. לילי
הביטה בו בכעס, בשעה שקריסטין ואמילי צחקקו.
"הגלדיאטורים שלנו מוכנים? יופי! שלוש... שתיים... אחת, צאו
לדרך!" קרא מארו. קייטלין התקדמה למרכז המגרש, וכמוה עשה גם
סיריוס.
כל אחד מהם הביט סביבו, מחפש כלי נשק כלשהו, לשווא. נראה היה
שהם צריכים להילחם בידיהם בלבד, אפילו שמעולם לא התנסו
באומנויות הלחימה באשר הן.
הם הביטו זה על זו בבהלה. סיריוס משך בכתפיו, כאילו לומר שאין
לו מושג מה לעשות. הם המשיכו להתקדם למרכז המגרש, עד שעמדו
קרוב, זה מול זו.
"איך אנחנו אמורים להילחם?" לחשה קייטלין.
"אני לא יודע... ולמה הוא קורא לנו סיירוס וקטלינה?" לחש
סיריוס בתשובה.
"הם חושבים שאנחנו שני אנשים אחרים. המארו הזה היה משוכנע
שהבטחנו לערוך את הקרב הזה." ענתה קייטלין בלחישה.
"הגלדיאטורים במקומותיהם... הם בשלב של קשר עין. ככל הנראה,
הקרב האמיתי יתחיל ממש עכשיו." נשמע קולו של מארו.
קייטלין נאנחה. לפתע היא הרגישה חום מתפשט לאורך גופה, והרגשה
מוזרה עטפה אותה. היא עצמה את עיניה ואז פקחה אותן והביטה
בסיריוס שוב. מבטו נראה מבוהל כשלה.
"גם אתה הרגשת את זה?" היא לחשה. סיריוס הנהן.
"טוב. אני מציע שנגמור עם זה. הם לא ייתנו לנו או לחברים שלנו
לצאת מכאן עד שלא נילחם." אמר סיריוס לבסוף. קייטלין הנהנה.
לפתע היא ידעה שהיא מסוגלת להילחם בסיריוס. היא הרגישה את זה,
ומייד קישרה זאת לתחושה שתקפה אותה קודם. מישהו דאג שהקרב הזה
יתקיים. מבט אחד מהיר בסיריוס, וקייטלין ידעה שגם הוא מרגיש
זאת. היא נאנחה בשנית ובהינף אגרופו המהיר של סיריוס, ממנו
הצליחה לחמוק ברגע האחרון, הקרב התחיל.
היו אלה הדקות הנוראיות בחייה של קייטלין עד כה. סיריוס ניסה
להכות בה, והיא חמקה וניסתה להחזיר, אך לשווא. הם לא הצליחו
לפגוע זה בזו.
"נראה שהשניים התאמנו היטב ועד כה אין לנו פגיעות!" קרא קולו
של מארו. הקהל היה נראה מאוכזב.
קייטלין החלה להרגיש את גופה נחלש. היא הזדקקה למים בדחיפות.
היא עצמה את עיניה כשסחרחורת תקפה אותה. לפתע, ללא כל אזהרה,
כאב חד פילח את ראשה. היא פקחה את עיניה וראתה את סיריוס
המבוהל מולה, אגרופו מונף באוויר לאחר מכה חזקה.
"למה לא ברחת?" הוא לחש לה בבהלה. קייטלין הניחה את ידיה על
ראשה.
"מה קורה שם? מה קרה לה?" שאלה לילי, שעצמה את עיניה לאורך כל
הקרב ופקחה אותן כששקט נפל באצטדיון.
"קייטלין כנראה עצמה את העיניים או משהו כזה, וסיריוס פגע בה.
לפי איך שהוא נראה, הוא היה בטוח שהיא תחמוק." הסביר ג'יימס,
מביט בחרדה על המגרש.
קייטלין החזיקה את ראשה, שהסתובב עכשיו חזק יותר מאי פעם,
בידיה הרועדות.
"קייטלין?" שאל סיריוס בחשש, "את בסדר?"
"אני... אני רואה מטושטש." מלמלה קייטלין וצנחה מטה. סיריוס
מיהר לתפוס אותה והניח אותה בעדינות על הקרקע.
"קייטלין!" הוא קרא וניסה נואשות להעיר אותה.
"קייט!" קראו אמילי ולילי ביחד, ונעמדו על רגליהן. קריסטין
מיהרה להושיב את אמילי בחזרה, אך לא הצליחה לשכנע את לילי.
"לילי, תשבי!" אמר ג'יימס לבסוף. לילי לא הקשיבה לו. הוא נעמד
גם כן, סובב את לילי אליו והביט ישר אל עיניה. "היא תהיה בסדר,
לילי. עכשיו תשבי או שכולנו ניכנס לצרות!"
לילי נאנחה בעצבנות, אבל התיישבה במקומה בחזרה.
"נראה שהגלדיאטורית קטלינה נפגעה ואינה יכולה להמשיך להילחם.
זה אומר שהקרב נגמר בניצחון של הגלדיאטור סיירוס!" נשמע קולו
המאושר של מארו.
"לא!" קראה לפתע קריסטין.
"מה קרה?" שאל רמוס.
"הם... הם הולכים לענות את קייטלין!" אמרה קריסטין בחרדה.
"חייבים לחשוב על משהו. חייבים לצאת מכאן לפני שהעינויים
יתחילו." אמר ג'יימס בהחלטיות.
"אתה יכול, בדרך כלשהי, לגרום לסיריוס להבין שהוא צריך לקחת את
קייטלין ולצאת מכאן?" שאלה לילי.
"אם הוא יסתכל לכאן, כן." ענה ג'יימס. בדרך נס זה קרה. סיריוס
הביט בהם בחוסר אונים. ג'יימס סימן לו משהו לא ברור, אבל
סיריוס הנהן. הוא נשא את קייטלין בידיו לפתח האצטדיון ממנו
נכנסו ואמר משהו לאחד השומרים.
"מה הוא אומר להם?" שאלה אמילי.
"זה לא משנה. העיקר הוא שהם יצאו מכאן." אמר פיטר.
והם יצאו. סיריוס יצא במהירות מהאצטדיון, נושא את קייטלין
המעולפת בידיו.
"ובכן, נראה שסיירוס יצא לטפל בקטלינה. מובן בהחלט, בהתחשב בכך
שהוא ארוסה. בכל מקרה, הקרב נגמר, והעינויים יחלו מחר עם זריחת
השמש. בשעה זו יקבל גם סיירוס את הפרס שלו. כל זה יתקיים כאן.
כולכם מוזמנים!" קרא מארו. הקהל החל להתפזר.
"קדימה, בואו נצא מכאן!" אמר רמוס והם התערבבו בקהל ועשו דרכם
באיטיות לעבר היציאה.
"זה כאילו הם אנשים אחרים כאן. זה מוזר." אמרה לילי לאחר שיצאו
מהאצטדיון והחלו לחפש את סיריוס וקייטלין.
"חזרנו בזמן, לילי. כנראה שיש כאן שניים שנראים בדיוק כמוהם."
אמר רמוס.
"כן, אבל איפה הם?" שאלה אמילי. רמוס נאנח.
"לא יודע. אולי הם התאבדו או משהו."
הם עברו ליד סלע גדול מאוד, בלי לתת דעתם עליו כלל.
"עצרו. הנה הם." אמרה קריסטין. סיריוס ישב בצל העלוב שהטיל
הסלע, נשען עליו בגבו. ראשה של קייטלין היה מונח על רגלו.
עיניה היו עצומות ופניה חיוורות מאוד.
"אני מצטער, לא ראיתי שהיא עצמה עיניים! לא התכוונתי לפגוע
בה!" אמר סיריוס בקול רועד.
"זה בסדר, לא חשבנו שעשית את זה בכוונה. זו לא אשמתך!" אמרה
לילי. כולם פנו להביט בה בפליאה. סיריוס חייך.
"תודה, אוונס." הוא אמר. לילי חייכה גם כן.
"אז מה נעשה? חייבים לטפל בה." אמרה אמילי אחרי כמה דקות של
שתיקה.
"אין לנו ברירה אחרת. חייבים למצוא דרך לחזור להוגוורטס." אמר
ג'יימס.
"אבל איך?" שאלה אמילי בפאניקה.
"הדרך היחידה היא, מן הסתם, הדרך בה הגענו לכאן מלכתחילה." ענה
ג'יימס.
"טוב, יופי, לא צריכים להיות לך עשרה קסמים כדי להבין את זה!"
התעצבנה לילי.
"לילי, תירגעי." אמרה קריסטין בשקט. לילי לא הגיבה.
ג'יימס נאנח בייאוש והתיישב על החול החם, לצד סיריוס. רמוס
וקריסטין התיישבו מעליהם, על גבי הסלע, ואילו לילי, אמילי
ופיטר נותרו עומדים במקומותיהם.
"אז איך נמצא את השער הזה?" שאל פיטר לבסוף.
"אולי נחזור למקום ממנו... אוי לא!" קראה קריסטין.
"מה קרה?" שאלה אמילי בבהלה.
"איפה סוורוס?!" הזדעקה קריסטין. רק עכשיו היא שמה לב שסנייפ,
שהגיע יחד איתם, נעלם בשעה שיצאו מהאצטדיון.
"את מתכוונת לומר סנייפ? אנחנו לא קוראים לו בשמו הראשון. בכל
מקרה, הוא בטח מצא דרך לחזור והחליט להשאיר אותנו כאן." אמר
סיריוס בגיחוך.
"משעשע מאוד, בלק, אבל סוורוס לא היה משאיר אותי כאן לבד."
אמרה קריסטין בכעס.
"כן, בטח." מלמל ג'יימס.
"שמעתי את מה שאמרת, ואני מכירה אותו טוב יותר ממך, אני יודעת
שהוא היה עוזר לנו לצאת מכאן." התרתחה קריסטין.
"אני לא יודעת למה, אבל יש לי הרגשה שסנייפ לא היה משאיר כאן
את קריסטין. היא צודקת." אמרה אמילי.
"טוב, אולי אתן צודקות." נאנח סיריוס והביט על קייטלין. "הוא
לא היה משאיר אותה כאן..." הוא מלמל. סביר להניח שחבריו היו
בטוחים שהוא מדבר על קריסטין, אבל לילי ניחשה שהוא התכוון
לקייטלין.
"אולי קרה לו משהו." נחרדה קריסטין.
"צריך למצוא אותו." קבע רמוס וקפץ בקלילות מהסלע. ג'יימס
וקריסטין נעמדו על רגליהם גם כן.
"איך ניקח אותה?" שאלה אמילי והצביעה על קייטלין.
"עדיף היה שלא נזיז אותה יותר מדיי. אולי כדאי שתישארו כאן
ואנחנו נלך למצוא את סנייפ. כשנמצא אותו, ואם נמצא בדרך את
השער בחזרה לבית הספר, מישהו מאיתנו יבוא לקרוא לכם." אמר
ג'יימס לסיריוס.
"הם לא יכולים להישאר כאן לבד!" מחתה לילי.
"אין ברירה, אוונס. אל תדאגי, אנחנו נהיה בסדר." הרגיע אותה
סיריוס. לילי הנהנה והלכה אחרי ג'יימס באי חשק. סיריוס הביט
בחבריו נעלמים במרחק ואז הביט בקייטלין שוב.
"הלוואי שאת בסדר, ווייט..." הוא מלמל בעצב. הוא עצם לרגע את
עיניו אך פקח אותן כמעט מיד. תמונות נוראות הופיעו בראשו כשעצם
את עיניו. הוא ראה את קייטלין שוכבת באגף המרפאה, ואז את
המרפאים מסט. מנגו מכסים את גופתה בשק השחור, שאמר את הנורא
מכל. הוא ניער עצמו במהירות מהמראות הללו ומיהר למחות דמעה
מעינו.
"את תהיי בסדר. אני יודע שתהיי בסדר." הוא לחש בשקט.
ג'יימס הלך, כרגיל, בראש החבורה, מביט לכל הכיוונים. היה להם
חם, ושוב לא היו להם מים ולא אוכל. שעת צהריים הגיעה, והחום רק
הלך וגבר. לפתע הבחין ג'יימס בדמות מרוחקת, שהלכה והתקרבה
אליהם במהירות רבה. כמה שניות לאחר מכן התברר להם כי זהו
סנייפ, רץ לעברם.
"איפה לכל הרוחות היית?" התעצבן ג'יימס.
"כאילו שאכפת לך, פיטר. קריסטין, תשמעי," פנה סנייפ לקריסטין,
"הלכתי למצוא דרך לצאת מכאן ברגע שהיה אפשר לצאת מהאצטדיון.
התכוונתי להישאר איתכם, אבל נעלמתם לי."
"מצטערת." אמרה קריסטין.
"נו, סנייפ? מה כבר מצאת?" שאל ג'יימס בזלזול.
"ג'יימס!" גער בו רמוס.
"מה? אני אהיה מופתע אם הוא מצא את השער, ואם כן, אני אהיה
בכלל מופתע שהוא לא חזר לבדו והשאיר אותנו כאן." הצטדק
ג'יימס.
"שתוק, פיטר, ותן לי לדבר." אמר סנייפ בשקט ובקרירות.
"אז מה מצאת, סוורוס?" שאלה קריסטין.
"מצאתי את השער, אבל אני לא חושב שנוכל לעבור דרכו. יש שם שני
אנשים ששומרים עליו ולא נותנים לאיש להתקרב. הם חובשים קסדות,
אז אי אפשר לזהות אותם. שאלתי אותם מה ניתן לעשות כדי לעבור,
אבל הם רק אמרו משהו על איזה קרב." הסביר סנייפ.
"טוב, אנחנו צריכים להגיע לשם בכל מקרה. אני אלך להביא את
סיריוס וקייטלין, אתם תלכו עם סנייפ לשער." אמר ג'יימס.
"ואיך אתה בדיוק מתכוון למצוא את השער, פוטר?" לגלג סנייפ.
חיוך מרושע ומרוצה עלה על פניו של ג'יימס.
"פשוט מאוד. אתה תיקח אותם לשם, תחזור לכאן ותחכה לנו."
סנייפ מלמל דברים לא ברורים, אבל הנהן והחל להוביל אותם אל
השער. ג'יימס פנה לכיוון השני על מנת להביא את סיריוס
וקייטלין.
סיריוס הביט סביבו וחיפש סימן לאחד מחבריו, אך לשווא. איש לא
נראה באופק. היה חם, והחום לא הלך ופחת עם הזמן. סיריוס נאנח
בייאוש. הוא היה עייף, הוא רצה לישון, אבל הוא פחד שאם יירדם,
ישובו אליו המראות האיומים ובכלל, מה אם יבוא מישהו ויפגע בהם
בזמן שהוא יישן? לא, הוא חייב להישאר ער. הוא שוב הביט
בקייטלין. עיניה היו עדיין עצומות ונשימתה הייתה כבדה.
"לפחות את נושמת..." מלמל סיריוס. לפתע פקחה קייטלין את עיניה.
היא הביטה סביבה ואז בסיריוס.
"קייטלין!" קרא סיריוס.
"סיריוס..." מלמלה קייטלין בחיוך. סיריוס חייך בחזרה.
"את בסדר? איך את מרגישה? כואב לך משהו?" שאל סיריוס.
"הראש קצת כואב לי, אבל מלבד זאת אני בסדר, תירגע. איפה כולם?
מה קרה? אני רק זוכרת מכה מאוד חזקה בראש..." אמרה קייטלין.
"את זוכרת איך הגענו לכאן? את זוכרת את האצטדיון?" שאל
סיריוס.
"כן, בטח."
"אז אני ואת נלחמנו זה בזו ו... את עצמת עיניים ולא שמתי לב
ופגעתי בך. הייתי בטוח שתחמקי. אני ממש מצטער."
"זה בסדר, באמת."
"את לא כועסת עליי?" שאל סיריוס בפליאה, "חשבתי שתרצי להרוג
אותי!"
"מה פתאום? אני מאמינה לך שלא שמת לב, אני יודעת שלא היית עושה
לי דבר כזה בכוונה." אמרה קייטלין.
"היי, סיריוס!" נשמעה לפתע קריאה מאחוריהם. ג'יימס הופיע בריצה
ונעצר מולם. "היי, קייטלין, טוב לראות אותך ערה. בואו, מצאנו
את השער."
"את יכולה ללכת?" שאל סיריוס. קייטלין קמה על רגליה באיטיות אך
בהחלטיות.
"בהחלט כן." היא אמרה בחיוך.
"יופי." שמח ג'יימס והם החלו ללכת לכיוון השער.
"איך נמצא את השער, אם כולם הלכו לשם?" תמהה קייטלין שעה שצעדו
במהירות.
"סנייפ יחכה לנו בדרך וייקח אותנו לשם." אמר ג'יימס בפשטות.
"סנייפ?!" שאלה קייטלין בקול רם.
"מה הקשר של סנייפ לכל העסק, ג'יימס?" שאל סיריוס.
"הוא מצא את השער..."
סיריוס גיחך. "טוב, נו..." הוא אמר והביט בקייטלין. היא נראתה
לו מעט מפוחדת.
אחרי בערך חצי שעה של הליכה מתישה יכלו השלושה לראות דמות
לבושה שחור במרחק.
"הו, הנה הוא." אמר ג'יימס. הוא לא נשמע מאוד שמח שהוא מצא את
סנייפ, אבל מצד שני, היה נראה שהוקל לו.
"בואו." אמר סנייפ קצרות והוביל אותם אל השער. ליד השער חיכו
כל השאר, ומשני צידי השער עמדו, בדיוק כמו שסנייפ אמר, שומרים
חבושים בקסדות שהסתירו את פניהם. ג'יימס ניגש לאחד מהם וסימן
בידיו לשלום.
"אנחנו רוצים לעבור בשער. אנחנו חייבים לחזור למקום שממנו
הגענו." הוא אמר ובקולו נימה של תחנונים.
"אי אפשר." אמר קול נשי מתוך הקסדה. "רק לשני אנשים מותר לעבור
כאן."
"אבל עברנו באותו שער לפני כמה שעות!" קרא ג'יימס בעצבים.
"אז כנראה ששני האנשים האלו נמצאים אתכם." אמרה האישה והביטה
סביבה. היא נעצרה כשעיניה ראו את סיריוס וקייטלין.
"סיירוס! בוא הנה מהר!" היא קראה בפליאה. השומר מצידו השני של
השער הגיע אליה והביט גם הוא בקייטלין וסיריוס.
"אלו הם..." הוא מלמל.
"אתם קטלינה וסיירוס?" שאל ג'יימס.
"נכון. אתם, בואו הנה!" קראה קטלינה. סיריוס וקייטלין התקרבו
אליהם. "איך הלך הקרב? אני לא יודעת איך להודות לכם."
"מה?" שאלה קייטלין בתמיהה. קטלינה וסיירוס הסירו את הקסדות.
סיריוס פלט קריאת פליאה, ואילו קייטלין חייכה. קטלינה וסיירוס
נראו בדיוק כמוה וכמו סיריוס!
"אם היינו הולכים אנחנו לקרב, שנינו היינו מתים. יש לנו כוח
יותר מדיי גדול וקסום והיינו הורגים אחד את השנייה על המכה
הראשונה." הסביר סיירוס.
"הבנתי." מלמל סיריוס.
"אז תתנו לנו לעבור?" שאל ג'יימס. קטלינה חייכה והנהנה.
"זו הדרך היחידה שיש לנו להודות לכם." היא אמרה ופינתה את
המעבר. ג'יימס חייך ואחד אחרי השני, הם עברו דרך השער ונחתו על
הדשא באדמות בית הספר.
הם הביטו לכמה שניות במעבר, שהלך והצטמצם עד שנעלם.
"זה היה מוזר." אמרה קייטלין.
"נכון. טוב, בואו ניכנס. צריך לקחת את קייטלין לאגף המרפאה."
אמרה לילי והם נכנסו יחד לטירת הוגוורטס.
"טוב, את תהיי בסדר." אמרה מאדאם פומפרי לאחר שבדקה את
קייטלין.
"תודה." אמרה קייטלין בחיוך. מישהו נכנס למרפאה בסערה. היה זה
ג'רמי, אחיה הגדול של קייטלין.
"קייט! איפה היית? חיפשתי אותך כל היום." הוא אמר תוך כדי
התנשמות כבדה. הוא היה נראה מוטרד ומודאג.
"מה קרה?" שאלה קייטלין בחרדה.
"אמא בבית חולים." הוא אמר.
"מה? למה?" הזדעקה קייטלין.
"תאונת דרכים. היא נמצאת באחד מבתי החולים המוגלגים הטובים
בלונדון." ענה ג'רמי.
"ומה מצבה?"
ג'רמי היסס לרגע ואז נאנח ואמר, "רע, קייט. רע מאוד."
קייטלין לא אמרה דבר. היא התיישבה על המיטה הקרובה והביטה לכמה
דקות ברצפה.
"ורוניקה כבר יודעת?" היא שאלה לבסוף.
"כן, הגעתי הנה ברגע בו אבא הודיע לי. נאלצתי להיאבק בבוס שלי
על מנת לצאת לכאן, אבל הצלחתי, ואז הלכנו לחפש אותך ולא
מצאנו." ענה ג'רמי והתיישב לידה.
באותו רגע נכנסו לילי ואמילי למרפאה, ואחריהן ג'יימס וסיריוס.
"היי, קייטלין, באנו לבדוק שאת-" החלה אמילי, אבל דבריה נקטעו
בראותה את ג'רמי וקייטלין יושבים על המיטה.
"מה קרה?" שאל ג'יימס. קייטלין הרימה את ראשה והביטה בו.
"אמא שלי בבית חולים." היא אמרה בקצרה.
"אז בגלל זה ורוניקה בכתה קודם..." אמרה לילי, "מזל שרמוס
איתה..."
"מה קרה לה? למה היא בבית חולים?" שאלה אמילי.
"תאונת דרכים." ענה לה ג'רמי.
"היא תהיה בסדר?" שאל סיריוס.
"לא יודעים עדיין." ענה ג'רמי. "קייט, כדאי שתלכי למגדל הבית
שלך ותהיי עם החברים שלך. אני הולך לדבר עם פרופסור סטיבנס.
אני אסביר לה מה קרה."
קייטלין הנהנה והם יצאו מהמרפאה והלכו כל אחד לכיוונו.
קייטלין בקושי ישנה בלילה. לא משנה מה היא עשתה וניסתה, היא לא
הצליחה להירדם. ראשה עוד קצת כאב מהמכה, והיא הייתה מודאגת
מאוד בקשר לאמה. היא התעוררה מאוד מוקדם ביום ראשון בבוקר.
כולם עוד ישנו. לא פלא. איזו סיבה יש להם לקום מוקדם ביום
ראשון? היא התלבשה באיטיות וירדה לחדר המועדון. החדר היה ריק
לחלוטין, מלבד נערה אחת, צעירה ממנה בשנתיים, שישבה מכורבלת
באחת הכורסאות. שיערה השחור היה פזור בחינניות והיא הביטה
בחלון בעצבות. היה זה מקרה נדיר, לא לראות את ורוניקה ווייט
מביטה בתקרה. קייטלין התיישבה בכורסא דומה מולה.
"ישנת קצת בלילה?" היא שאלה. ורוניקה הסירה את עיניה מהחלון
והביטה באחותה.
"בקושי, ואת?" היא אמרה חלושות.
"גם." ענתה קייטלין. הן שתקו לכמה דקות.
"יהיה בסדר, נכון?" שאלה ורוניקה בחוסר אונים.
"אני מקווה..." מלמלה קייטלין. היא לא ראתה טעם בלשקר לאחותה.
ורוניקה נאנחה וחזרה להביט בחלון.
הן ישבו שם הרבה זמן, קייטלין לא ידעה כמה שעות, אבל כשאנשים
החלו לחזור מארוחת הבוקר, הייתה השעה עשר. כל מי שחזר מהאולם
הגדול, התיישב בחדר המועדון עד שכבר לא היה מקום. קייטלין
הביטה סביבה. לילי באה להתיישב לידה. היא הביטה בורוניקה.
"היא בסדר?" שאלה לילי.
"אני חושבת שכן." ענתה קייטלין.
"אמרו לכולנו להתכנס כאן. יש לדמבלדור הודעה חשובה להודיע
לנו." אמרה לילי בראותה את המבט המבולבל של קייטלין. שניות
ספורות לאחר מכן התמונה נפתחה ושני אנשים נכנסו לחדר. אחד מהם
היה המנהל, אלבוס דמבלדור, והשנייה הייתה אישה יחסית צעירה,
גבוהה בעלת ארשת פנים קשוחה. שיערה היה מתוח ואסוף, ומסודר
להפליא, והיא הביטה בתלמידי גריפינדור במבט בוחן.
"גריפינדורים יקרים," פתח פרופסור דמבלדור, "דבר ראשון, הרשו
לי להציג לכם את הפרופסור מינרווה מקגונגל."
האישה שלצידו חייכה אליהם.
"ועכשיו להודעה המצערת שבשבילה כינסנו את כולכם כאן. אתמול
בלילה פרופסור סטיבנס הלכה לעולמה בשיבה טובה." אמר פרופסור
דמבלדור. שתיקה מעיקה נפלה בחדר. "פרופסור מקגונגל תחליף אותה,
הן בלימוד שינויי צורה והן בהיותה ראש בית גריפינדור. אני יודע
שאלו חדשות מפתיעות וקשות, אבל אנא נסו להמשיך בשגרת הלימודים.
הלווייתה של פרופסור סטיבנס תתקיים מחר בערב. אלו מכם שרוצים
לבוא, יכולים. רק תצטרכו להירשם אצל פרופסור מקגונגל. אני
מקווה שתערכו לה קבלת פנים ראויה." אמר פרופסור דמבלדור. הוא
קד להם קידה ויצא מחדר המועדון, ואחריו פרופסור מקגונגל.
השתיקה ששררה בחדר המועדון לא החזיקה לזמן רב. כמה שניות לאחר
שיצאו דמבלדור ומקגונגל מהחדר, החלו כולם לדבר בהתרגשות.
"זה כל-כך עצוב." מלמלה לילי.
"ומפתיע." השלימה אותה קייטלין. "מעניין איך תהיה פרופסור
מקגונגל..."
"כן... אנחנו הולכות להלוויה?" שאלה לילי.
"את יכולה ללכת. אני לא מסוגלת לראות בתי קברות." אמרה
קייטלין.
"אולי אני אלך, נראה איך אני ארגיש מחר ומי עוד ילך." אמרה
לילי בהרהור.
שבוע עבר מאז מותה המפתיע של פרופסור סטיבנס. השפעתו ניכרה
בתלמידי גריפינדור, שניסו להמשיך בשגרה בכל כוחם. הם עשו קבלת
פנים יפה למדיי לפרופסור מקגונגל, שהתקיימה בחדר המועדון,
ואורגנה על-ידי תלמידי השנה השביעית. רובם אף הצליחו לעבור
מבחן בתולדות הקסם שהתקיים ביום רביעי.
היה זה יום שישי, ויום הלימודים בדיוק הסתיים. קייטלין, לילי
ואמילי חזרו לחדר המועדון לאחר שיעור מעייף של שיקויים, בו
הכינו שיקויים מכווצים בשפע.
"זה הלך לא רע כל-כך." אמרה קייטלין בחיוך. אפילו אמילי כבר
התגברה על הקושי בהכנת שיקויים בעזרתה של קריסטין, שישבה
לידה.
"כן... נכון." הסכימה אמילי בשמחה.
"הממ... קייט?" אמרה לילי בחשש, "מותר לי לשאול מה שלום אמא
שלך?"
"לא טוב. היא עדיין לא מגיבה..." ענתה קייטלין והחיוך נעלם
מפניה.
"ומה שלומו של אבא שלך? מי איתו שם?" שאלה אמילי.
"אמא של רמוס שם, הם עובדים באותו מקום, וגם אחותו וג'רמי שם."
ענתה קייטלין.
הן נכנסו לחדר המועדון, שהיה כמעט ריק, מכיוון שרוב התלמידים
עוד היו בארוחת הצהריים. רק סיריוס, ג'יימס, רמוס ופיטר ישבו
באיזו פינה וקראו ספרים עבי כרס, שוב.
"היי..." אמרה קייטלין כשעברו לידן בדרכן לחדר השינה שלהן.
הבנים החזירו להן שלום חטוף והן עלו לחדר השינה.
"מעניין מה הם עושים עם כל הספרים האלה... הם זוממים משהו."
אמרה לילי.
"אולי זה קשור לזה שרמוס איש-זאב." אמרה אמילי.
"חשבתי שסיכמנו לא לדבר על זה..." סיננה קייטלין. הן לא סיפרו
ללילי על הלילה בו ראו את רמוס בחוץ ועל השיחה שהייתה להן
בתחילת השנה ברכבת. לילי הביטה במבט שואל על קייטלין.
"סתם, בשנה שעברה היינו אני, אמילי וקריסטין בחוץ בלילה, והיה
ירח מלא, וראינו את רמוס..." החלה קייטלין לספר ואמילי המשיכה
אותה. לילי נראתה מזועזעת בכל רגע שעבר וככל שהסיפור התקדם.
לבסוף היא ניערה את ראשה.
"וואו..." היא אמרה ולא הוסיפה דבר.
בערב ישבו שלושתן בחדר המועדון. לילי שיחקה שח נגד אמילי
וקייטלין קראה בעיון את הנביא היומי.
"מחר מתחילה חופשת חג המולד." אמרה לפתע אמילי.
"נכון!" חייכה לילי. קייטלין חייכה גם היא, אבל אז חיוכה
נעלם.
"הלוואי שאמא שלי הייתה יכולה לחגוג איתנו את החג." היא אמרה,
"אבל היא לא יכולה ואנחנו אפילו לא יכולים לבוא הביתה בחופשה,
בגלל שאבא שלי בבית חולים כל היום."
"אז אתם הולכים להישאר פה?" שאלה לילי. קייטלין הנהנה.
"אני גם אשאר." אמרה אמילי.
"אם את נשארת בגללי, אז אל תישארי. עדיף שתהיי בבית בחג
המולד." אמרה קייטלין בעצבות.
"אבל אני לא רוצה שתישארי פה לבד." התעקשה אמילי.
"אני אהיה עם ורוניקה וג'רמי. מלבד זאת, גם סיריוס נשאר כאן."
אמרה קייטלין בלי לחשוב.
"אה! אז תגידי שאת רוצה שלא נהיה כאן בשביל להפריע לך
ולסיריוס!" צחקה אמילי.
"אל תהיה מגוחכת!" אמרה קייטלין.
"טוב, אני ממש עייפה. אתן באות לישון?" שאלה לילי ופיהקה.
"כן..." אמרה אמילי והן קמו על רגליהן.
"את באה?" שאלה לילי.
"אני עוד לא עייפה, אני אשאר כאן לחשוב קצת." אמרה קייטלין.
לילי חייכה והיא ואמילי עלו במדרגות לחדר השינה.
חדר המועדון התרוקן לאיטו. קייטלין נותרה לבדה לגמרי כשהשעה
אחת עשרה בלילה הגיעה. מישהו ירד במדרגות בדיוק כשינשוף אפור
התעופף לו דרך החלון הפתוח והפיל מכתב על הספה לצידה של
קייטלין. סיריוס, שבדיוק ירד במדרגות, התקרב וקרא את הכתובת על
המעטפה.
"זה בשבילך." הוא אמר לקייטלין.
"אני יודעת." היא אמרה בחזרה.
"את לא מתכוונת לפתוח אותו?" שאל סיריוס.
"לא. אני מפחדת."
סיריוס ידע למה היא מתכוונת, הוא לא היה צריך לשאול. הוא נאנח
בייאוש.
"ומה אם זה חדשות טובות? את רוצה שאני אפתח אותו בשבילך?" הוא
שאל. קייטלין הנהנה. סיריוס פתח את המעטפה וקרא את המכתב
שבפנים.
קייטלין ווייט היקרה,
צר לי להודיע לך כי אמך, ג'יין, נפטרה לפני כשעה בבית החולים
המוגלגי בו הייתה. אביך ביקש שאני אודיע לך ואת תעבירי את המסר
האיום לאחותך. אני מקווה שאת בסדר ויש איתך מישהו עכשיו, בשעה
שאת קוראת את המכתב.
ההלוויה תתקיים מחר בצהריים. ג'רמי יבוא לאסוף אותך ואת
ורוניקה.
שלך,
גברת לופין.
סיריוס קרא את המכתב כמה פעמים ברציפות ולא אמר דבר. לאחר כמה
שניות הוא הביט בקייטלין בצער. היא קמה על רגליה ולקחה את הקלף
מידו וקראה אותו.
"אני מצטער, קייט..." הוא אמר. היא לא אמרה דבר. דמעות החלו
לרדת מעיניה ולהרטיב את פניה. הקלף נשמט מידיה ונפל על הרצפה.
סיריוס התקרב אליה וחיבק אותה. קייטלין נצמדה אליו ונתנה
לדמעות לזלוג בחופשיות מעיניה.
| 
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.