מבוסס על "הארי פוטר" מאת ג'יי-קיי רולינג.

פרק 9: קשרים

מוקדש להדר, הבת-דודה, שהדביקה אותי ל"בן המלך" בצורה הכי
מגניבה בעולם. תודה.

קייטלין התנתקה מחיבוקו של סיריוס. היא לא יכלה להפסיק לבכות,
היא גם לא רצתה להפסיק. המחשבה, שבשעה הקרובה יהיה עליה לבשר
את הכתוב במכתב לאחיה ואחותה הייתה בלתי נסבלת והיא היכתה בה
בחוזקה. סיריוס עוד אחז בכתפיה, כאילו מפחד שאם יעזוב אותה היא
תתמוטט. לקייטלין לא היה אכפת. היא בעצמה הרגישה ככה.
"אולי כדאי שתשבי..." הציע סיריוס. קייטלין הנהנה והתיישבה על
הספה הקרובה. סיריוס התיישב לצידה. הם ישבו שם חצי שעה,
שותקים.
"סיריוס..." אמרה לבסוף קייטלין.
"מה?"
"איך אני אומר דבר כזה לורוניקה? מה אני אמורה לעשות עכשיו?"
היא שאלה בייאוש וחוסר אונים. סיריוס נאנח.
"פשוט תצטרכי להגיד את זה, בדיוק כמו שגברת לופין כתבה לך
במכתב. את יודעת שאין לך ברירה אחרת." הוא ענה לה.
"כן... אני יודעת." אמרה קייטלין בשקט.
מישהי ירדה במדרגות מחדרי השינה של הבנות אל חדר המועדון. זו
הייתה לילי, שקמה לבדוק מדוע קייטלין עוד לא שבה לחדר השינה.
"קייט, לא כדאי שתעלי גם את לישון? ישבת כאן כבר שעות..." היא
אמרה, ואז הבחינה בסיריוס ובדמעותיה של חברתה. "מה קרה?"
קייטלין לא אמרה דבר. היא לא הייתה מסוגלת לדבר בלי לפרוץ שוב
בבכי. סיריוס נעמד ולקח את לילי לצד.
"אמא שלה..." הוא לחש, מביט על קייטלין שהביטה בחלון במבט
ריק.
"או לא! מתי?" נחרדה לילי.
"לפני שלוש שעות בערך."
לילי כיסתה את פיה בכף ידה ודמעה קטנה צצה בעינה.
"רק... רק היא יודעת?" שאלה לילי בקושי. סיריוס הנהן.
"ואני. אני חושב שכדאי שתעלי לקרוא לאמילי, ואם את יכולה אז גם
לורוניקה. קייטלין צריכה לבשר לה את זה בעצמה." ענה סיריוס.
לילי הנהנה ונעלמה שוב במעלה המדרגות. סיריוס חזר לשבת לצד
קייטלין. הוא פתח את פיו לומר משהו, אבל מיד סגר אותו. לא היה
לו מה לומר, הוא לא ידע מה אומרים במצבים כאלה, כי הוא מעולם
לא חווה כזה דבר עד עכשיו.
כעבור חמש דקות נוספות של שתיקה לילי ירדה בשנית במדרגות
ואחריה ורוניקה, שנראתה עייפה במיוחד, ואמילי בסוף.המבט על
פניה העיד על כך שהיא כבר ידעה.
דמעותיה של קייטלין כבר יבשו והיא ישבה בשקט וחיכתה שורוניקה
תתיישב מצידה השני. סיריוס הניח את זרועו על כתפה של קייטלין
והביט בה.
"אני חושב שכדאי שאני אשאיר אותך ואת הבנות לבד...", הוא אמר
בשקט. קייטלין הנהנה וסיריוס עלה בחזרה לחדר השינה שלו.
ורוניקה הביטה באחותה בדאגה. קייטלין מעולם לא בכתה ככה סתם.
משהו רציני בוודאי קרה. היא נשבעה בליבה שאם זה סיריוס שעשה לה
משהו, היא עוד תתנקם בו.
"מה קרה?" היא שאלה לבסוף.
"מדובר באמא, ורה. היא... היא נפטרה לפני כשעתיים...", אמרה
קייטלין חלושות, לא מצליחה להביט בעיניה האפורות של ורוניקה.
ורוניקה לא אמרה דבר. היא בהתה באחותה במבט ריק ולא הצליחה
לחשוב כמו שצריך. הדבר היחידי שיכלה לחשוב עליו היה התנצלות
שקטה בפני סיריוס, על כך שמיד חשבה שהוא אשם בכל העניין.
"ורוניקה?" אמרה אמילי חלושות ונגעה קלות בכף ידה הקרירה של
ורוניקה השותקת.
היא לא ענתה. היא המשיכה לבהות בקייטלין, המומה.
"מה קורה לה?" נלחצה לילי.
"אני לא יודעת, לילי. אני אדאג לה, את תוציאי מכאן את קייט.
קחי אותה לפרופסור מקגונגל, או... או... לא יודעת! שישלחו
ינשוף לג'רמי שיבוא לכאן! רק תוציאי אותה מכאן." אמרה אמילי,
הפחד חודר גם אל ליבה. לילי הנהנה והביטה בקייטלין שיצאה אחריה
מחדר המועדון, אך באי חשק בולט.
כשיצאו אל המסדרון החשוך והשקט, פרצה קייטלין בבכי מחודש. לילי
לא אמרה דבר, רק הובילה אותה אל משרדה של פרופסור מקגונגל,
בתקווה שהשעה לא מאוחרת מדיי. שתיהן לא שמו לב לדמות שהתקרבה
אליהן במהירות מהקצה השני של המסדרון. הייתה זו פרופסור
מקגונגל.
"העלמה אוונס, העלמה ווייט. מה אתן עושות כאן באמצע הלילה?"
היא שאלה. לילי לא הייתה מסוגלת לענות לה.
"אנחנו... אממ... האמת היא, פרופסור מקגונגל, שאנחנו ממש
צריכות למצוא את ג'רמי, אח של קייטלין..." אמרה לילי לבסוף.
"והדבר עד כדי כך דחוף שאתן צריכות להסתובב בלילה בבית הספר?
לא היה כדאי שתחכו עד הבוקר ולא תעברו על החוקים?" אמרה
פרופסור מקגונגל בעצבנות, מביטה בהן בעיניים חוקרות.
לילי הביטה על קייטלין, שדמעות עוד זלגו מעיניה ואז הביטה שוב
בפרופסור מקגונגל.
"אמא של קייטלין נפטרה, הפרופסור מקגונגל, ובדיוק בישרנו זאת
לורוניקה, שהגיבה ממש לא טוב, וקייטלין הייתה מוכרחה לצאת משם.
מלבד זאת, היא צריכה לספר לג'רמי." סיפרה לילי במהירות.
פרופסור מקגונגל נראתה מופתעת ומזועזעת.
"אני כל-כך מצטערת... אילו ידעתי... העלמה אוונס, אני מציעה
שתחזרי למגדל גריפינדור ותדאגי שורוניקה ושאר הבנות, שאני
בטוחה שהן ערות, ילכו לישון. העלמה ווייט, בואי איתי. נלך
למשרד של פרופסור דמבלדור ואני אבקש שישלח ינשוף לאחיך." היא
אמרה. קייטלין ולילי הנהנו. לילי פנתה לכיוון מגדל גריפינדור,
וקייטלין הלכה בעקבות פרופסור מקגונגל למשרדו של המנהל.

כשהשמש זרחה, המזוודה של קייטלין כבר הייתה ארוזה, והיא הייתה
בחדרה של ורוניקה, עוזרת לה לארוז גם כן. הייתה להן שעה
להתארגן, ואז רכבת האקספרס תצא ללונדון. ג'רמי היה צריך לאסוף
אותן בעצמו מבית הספר, אך פרופסור דמבלדור חשב שמוטב והוא
יישאר עם איאן והם יסעו ברכבת עם כל התלמידים.
"אני חושבת שסיימנו." אמרה קייטלין, נאבקת בסוגר המזוודה
המלאה. ורוניקה הנהנה והתיישבה על המזוודה, עוזרת לקייטלין
לסגור אותה. בלי לומר דבר, הן יצאו מהחדר, לקחו את המזוודה של
קייטלין ויצאו אל האולם הגדול. הן לא היו רעבות במיוחד, או
אפשר לומר שבכלל לא, אבל הן גם לא היו מסוגלות לשבת בחדר
המועדון במשך שעה.
האולם היה מלא בתלמידים ומזוודות, והמון רעש.
"אני לא רוצה לשבת כאן, בואי נצא לאולם הכניסה ונחכה שם." אמרה
ורוניקה. קייטלין הסכימה איתה והן פנו אל פינה באולם הכניסה
והתיישבו על המזוודות.
"ישנת קצת בלילה?" שאלה קייטלין.
"קצת..." ענתה ורוניקה.
הן ישבו שם ושתקו, דמעות בעיניהן, עד שהגיע הזמן ללכת. הן תפסו
לעצמם כרכרה משלהן, שתיקח אותן לתחנה בהוגסמיד.
"אני רוצה ללכת לשבת עם החברות שלי." אמרה ורוניקה כשהגיעו
לתחנה.
"בסדר, ורה. אם את צריכה משהו, תחפשי אותי." אמרה קייטלין והן
נפרדו.
קייטלין מצאה לעצמה תא ריק. היא לא טרחה לחפש את אמילי ולילי,
לא היה לה כוח והיא העדיפה להיות לבד.
הרכבת החלה לנוע. קייטלין הביטה בטירת הוגוורטס הולכת ומתרחקת,
ובשלג שהחל לרדת שוב. השלג הזכיר לקייטלין את חופשת הסקי בחג
המולד לפני שנתיים, בשוויץ. היה כל-כך כיף. היא לא יכלה להיזכר
בזמן בו הייתה יותר מאושרת. הזיכרון העציב אותה, והיא החלה
לבכות. היא קברה את פניה בידיה.
קייטלין הייתה עמוק מאוד בזיכרונות ובעולם העצבות שלה, והיא לא
שמעה את דלת התא נפתחת.
"קייטלין? למה את יושבת לבד? חשבתי שאת עם ורוניקה." אמר קול
מוכר מאוד. קייטלין נאנחה. מצד אחד, היא רצתה להיות לבד, ומצד
שני, אם סיריוס יישאר איתה עכשיו, היא לא תצטרך לסבול את
הזיכרונות הרבים והכואבים. היא הרימה את ראשה.
"לא יודעת... לא היה לי כוח לחפש את הבנות." היא אמרה. סיריוס
התיישב לצידה.
"רציתי לשאול אותך משהו, אפשר?" הוא שאל בחשש.
"אני מניחה שלא יקרה כלום אם תשאל..." ענתה קייטלין והביטה
בסיריוס.
"את... את רוצה שאני אבוא איתך להלוויה?"
קייטלין שמחה שהוא הציע לבוא איתה. כמובן, גם לילי, אמילי
וקריסטין הבטיחו שיבואו, אבל היא הרגישה שככל שיהיו סביבה יותר
חברים, היא תתמודד עם כל זה יותר טוב.
"האמת היא שכן, ואני רוצה שגם ג'יימס יבוא." היא ענתה.
"בסדר, אני אומר לג'יימס, נראה אם הוא יכול. אני באמת מקווה
שמה שקרה כש... נו..."
"כשחזרנו לעבר, כן." השלימה קייטלין.
"כן, אז אני מקווה שבעקבות זה את וג'יימס סופסוף השלמתם."
"זה נראה ככה. לא ידעתי שזה כל-כך חשוב לך."
סיריוס לא אמר דבר. הייתה לו הרגשה שלמעשה, קייטלין לא ממש
רצתה לדבר על הנושא הזה עכשיו. קייטלין הביטה מבעד לחלון על
הנוף המושלג שבחוץ, ודמעות שוב החלו לרדת מעיניה. היא מעולם לא
בכתה כך, כל-כך הרבה, אך היא הרגישה שכעת היא לא יכולה לשלוט
בדמעותיה. היא מיהרה למחות את הדמעות מפניה ונשמה עמוקות, מנסה
לא לשוב ולבכות.
"יש כאלה שאומרים שלבכות זה עוזר. זה משחרר או משהו כזה. בכל
מקרה, במצב כזה, זה בסדר לבכות." אמר סיריוס, וברגע בו חיבק את
קייטלין, היא פרצה בבכי.
הם ישבו כך ביחד בתא עד שהרכבת נעצרה בתחנת קינג קרוס.
"טוב... אני... אני אראה אותך בצוהריים." אמר סיריוס, אוחז
בידה של קייטלין. קייטלין חייכה חיוך קלוש. עיניהם כמו בכוונה
נמנעו להיפגש.
"כן... תודה, סיריוס." היא אמרה בשקט. כשהרימה ראשה, נפגשו
עיניהם לשנייה, והיא הסתובבה והלכה במהירות לעבר ורוניקה,
שבדיוק ירדה מקרון קדמי יותר ברכבת.
"אין בעד מה..." מלמל סיריוס ופנה לכיוון היציאה מהרציף.

השעה שנותרה לקייטלין לבלות בביתה עד ההלוויה הייתה מן הנוראות
ביותר שחוותה עד כה. היא הגיעה עם ורוניקה כששתיהן תשושות לאחר
לילה ללא שינה כמעט. ורוניקה מיד עלתה להסתגר בחדרה וקייטלין
הניחה שזה רק בשביל לבכות. ורוניקה מעולם לא בוכה בפני אנשים
אחרים. ג'רמי היה בבית, בסלון, והביט באלבום החתונה של
הוריהם.
"הגענו, ג'רמי." אמרה קייטלין, בעודה נכנסת לסלון. ג'רמי הרים
את עיניו מהאלבום והביט באחותו. עיניו היו אדומות ונפוחות, וגם
הוא נראה כאילו לא ישן כל הלילה. הוא קם על רגליו וחיבק את
קייטלין.
"ניסע לבית הקברות בעוד שעה, תתארגני." הוא אמר. קייטלין הנהנה
ועלתה לחדרה. כשהתיישבה על הכיסא מול שולחן הכתיבה שלה, היא
גילתה שהיא לא מסוגלת לעשות דבר, מלבד לשבת ולבהות בנקודות
דמיוניות על הקירות הלבנים והמשעממים.
לאחר חצי שעה ארוכה ביותר, לא יכלה קייטלין לשבת עוד. היא קמה
ונכנסה למקלחת, וכשיצאה, הגיע הזמן ללכת. היא התלבשה במהירות
ואספה את שיערה בסרט שחור.
"קייט, את מוכנה?" נשמעה צעקתו של ג'רמי מלמטה.
"כן..." היא צעקה בחזרה וירדה במהירות. ג'רמי עמד בתחתית
המדרגות, ולצידו עמדה ורוניקה, עיניה שוב יבשות, אך אדומות
מתמיד.
"טוב, בואו נלך..." אמרה קייטלין בשקט, ובלי לומר מילה נוספת,
הם יצאו מהבית.
בבית הקברות חיכה להם אביהם, שנראה לא פחות עייף ותשוש. השמיים
היו אפורים, והכל היה מכוסה בשלג ובעל אווירה עצובה ומחניקה.
מרחוק, ראתה קייטלין את חבריה עומדים תחת אחד העצים הקרובים
לבור עמוק חפור באדמה. צמרמורת עברה בה בראותה את אותו בור.
לילי הייתה הראשונה לראותה, והיא הלכה לעברה במהירות.
"קייט. את.. את בסדר?" היא שאלה. קייטלין הנהנה. "את רוצה לבוא
לעמוד איתנו?"
"נראה לי שכן..." אמרה קייטלין, והביטה באביה, כמו מחכה
לאישורו.
"זה בסדר, יקירתי." הוא אמר בשקט, וקייטלין הלכה עם לילי.
כשהתקרבו אל העץ, התעודדה קייטלין למראה סיריוס וג'יימס, שעמדו
גם הם לצד אמילי וקריסטין ודיברו בשקט.
במשך כל ההלוויה עמדה קייטלין לצידן של אמילי ולילי, שאחזו
בידיה. מדיי פעם הושיטה לה קריסטין ממחטה ומים, ולאחר שאביה
סיים להקריא את ההספד, ופועלי בית הקברות החלו להוריד את
הארון, היא שוב נשברה. סיריוס, שהיה מאחוריה ונשען על העץ,
הניח את ידו על כתפה, כאילו להחזיק אותה, שלא תיפול.

כולם התכנסו בבית משפחת ווייט מיד לאחר ההלוויה. היו שם בני
משפחה רבים, וחברים רבים. קייטלין הרגישה שהיא לא מוצאת את
עצמה בין ההמון שישב ודיבר על כל מיני דברים שנראו לה מאוד לא
קשורים, והיא רק רצתה לברוח משם, אך לא הרגישה בנוח לעזוב את
אביה שם לבדו. ג'רמי ישב באיזו פינה עם חברתו, ורוניקה כרגיל
בהתה בתקרה, עד לרגע בו הפעמון צלצל ורמוס נכנס אל הבית וחיבק
אותה, ואז גם הם מצאו לעצמם פינה. קייטלין ישבה על הספה בסלון,
מוקפת בחבריה. היא הייתה מאוד עייפה ורצתה רק לישון.
"למה שלא תעלי לנוח, קייט? את נראית כמו מי שזקוקה לשינה
טובה." הציעה אמילי.
"אני לא יכולה ללכת לישון עכשיו, אבא שלי יישאר כאן לבדו עם כל
האנשים האלו ו..." החלה קייטלין לומר.
"והוא יהיה בסדר, את יודעת את זה. ג'רמי גם כאן בסביבה, ויש פה
המון משפחה. את צריכה לישון!" קטעה אותה קריסטין.
קייטלין נאנחה בייאוש וכניעה, וביחד הם עלו לחדרה.
"טוב, אנחנו צריכות לחזור הביתה עכשיו, אבל אני מבטיחה שנבוא
לבקר במשך החופשה." אמרה אמילי בחיוך קטן. קייטלין חייכה
בחזרה, אם כי במאמץ קל.
"תודה, באמת." היא אמרה בשקט.
"האמת שאם השעון שלך מדייק, קייטלין, גם אני חייב לצאת-אמא שלי
הבטיחה לאסוף אותי בדיוק עכשיו." אמר ג'יימס.
"זה בסדר, ג'יימס. תודה שבאת." אמרה קייטלין. היא מאוד התעודדה
כשדיברה עם ג'יימס. היא מאוד התגעגעה אליו בזמן שלא דיברו,
ועכשיו היה בדיוק הזמן המתאים לשוב ולדבר איתו. ג'יימס התקרב
אליה וחיבק אותה בהיסוס. היא חייכה, והוא יצא בעקבות הבנות.
כעת נותר רק סיריוס לצידה.
"אני אתן לך לישון, את צריכה את זה, אבל אם את רוצה לדבר או...
או משהו כזה, תשלחי ינשוף, בסדר?" הוא אמר בשקט. קייטלין
הנהנה. סיריוס הסתובב והחל ללכת לכיוון הדלת, אך נעצר, הסתובב
והתקרב אליה בשנית. הוא רכן לעברה ונשק למצחה. מיד לאחר מכן,
הוא יצא במהירות מהחדר.
קייטלין ישבה על מיטתה למשך כמה דקות, מביטה בדלת שממנה יצא
סיריוס לפני דקות אחדות. לפתע היא הרגישה את העייפות משתלטת
עליה. היא נשכבה לאחור ונרדמה מיד.

חופשת חג המולד עברה על קייטלין בישיבה בביתה עם אביה ואחייה,
ובשיטוטים עם חברותייה ברחובות לונדון. לילי, קריסטין ואמילי
באו לבקר פעמיים במהלך החופשה, וגם רמוס בא לורוניקה כמה
פעמים. הם היו יוצאים ביחד ומסתובבים ברחובות במשך שעות, על אף
הקור והשלג שהיו בחוץ. למעשה, את רוב זמנה בילתה קייטלין הרחק
מביתה, או בהסתגרות בחדרה. האווירה לצד אביה הייתה בלתי אפשרית
ממש, מעיקה ועצובה יותר מדיי, ולכן, קייטלין לא יכלה שלא לחוש
בהקלה מידית כשהגיע הזמן לחזור לבית הספר.
ג'רמי ליווה אותה ואת ורוניקה לתחנת הרכבת, שם נפרד מהם ומיהר
לחזור לאביהם, שנשאר לבדו בבית.
"אם אתן צריכות משהו, תיצרו קשר." הוא אמר.
"בסדר, אבל גם אם אתה צריך משהו..." אמרה קייטלין. ג'רמי חייך
ונעלם דרך המחסום. ורוניקה וקייטלין מיהרו לעלות לרכבת האדומה
המעלה עשן, ולתפוס מקומות טובים. לא עבר זמן רב, ולילי מצאה
אותן וקראה לאמילי וקריסטין שיבואו גם הן לשבת איתן. הנסיעה
עברה במשחקי שח של קוסמים בין קייטלין לקריסטין, ושיחות על
גילוי עתידות בין ורוניקה ללילי. כשהגיעו להוגסמיד, השמיים כבר
חשכו וטפטוף קל שבישר על בוא גל נוסף של שלג, החל לרדת על ראשי
התלמידים הרצים למצוא כרכרות שישאו אותם לבית הספר ולארוחה חמה
וטובה.
הערב עבר במהרה, וקייטלין ליוותה את קריסטין לכניסה לחדר
המועדון של סלית'רין. כשהגיעו לפסל של אביר גדול ומכוער, הן
נעצרו.
"תודה, קייט. נתראה מחר בשיעור שיקויים." אמרה קריסטין בחיוך.
קייטלין חייכה גם היא.
"אין בעד מה, אל תשכחי להביא לי את הכתבה על פריסבי מטקה מחר,
טוב? אני ממש רוצה לקרוא את זה." אמרה קייטלין.
"בטח. לילה טוב, קייט. תשתדלי לישון כמה שיותר, מכיוון שבחופשה
לא ממש הצלחת."
"כן, טוב, אולי המרחק מהבית יעשה את שלו ואני אצליח לשכוח קצת
ולהירדם." אמרה קייטלין בייאוש. קריסטין הנהנה, ובדיוק
כשקייטלין עמדה להסתובב וללכת, סנייפ הגיע מהקצה השני של
המסדרון.
"את מי אני רואה כאן? קייטלין ווייט בכבודה ובעצמה, עומדת
לחזור למגדל גריפינדור?" הוא אמר בזלזול, "או, אני לא מקנא בך
ובחברתך היקרה אמילי, ממש לא."
"על מה אתה מדבר, סוורוס?" שאלה קריסטין בחצי סקרנות וחצי
רוגז.
"אם אתן עדיין לא יודעות, אני לא אגיד לכן כלום. שיהיה לכן
לילה-"
"או שאתה אומר למה התכוונת עכשיו, או שאני דואגת שאתה לא תראה
עוד קדרת שיקויים בחיים שלך!" התעצבנה קריסטין.
"קריס, זה בסדר, אני ממילא עולה עכשיו לישון, אז נדבר בבוקר.
אני בטוחה שזה לא כזה עניין גדול." הרגיעה אותה קייטלין.
"אני באמת לא יודעת למה את מגנה עליו! טוב, יש לך מזל, סוורוס,
קייטלין במצב רוח מוזר היום!" אמרה קריסטין ברוגזה ונכנסה דרך
הפתח שבפסל כשהיא מושכת את סנייפ אחריה באוזנו. קייטלין לא
יכלה שלא לחייך למראה זה, אז היא הסתובבה ועלתה במעלה המדרגות
לעבר הקומה השביעית.
הדבר הראשון שראתה כשנכנסה דרך הפתח לחדר המועדון, היה את לילי
ואמילי יושבות בפינה האהובה עליהן מול האח המחממת, לילי קוראת
מכתב ואמילי בוהה באוויר, על פניה הבעה של זעזוע. כשהיא ראתה
את קייטלין נכנסת, היא מיד קברה את פניה בידיה.
"מה קרה?" שאלה קייטלין בבלבול, מביטה בלילי, שבדיוק סיימה
לקרוא את המכתב. לילי הביטה באמילי, ואז שוב בקייטלין.
"זה... אמילי קיבלה את המכתב הזה לפני כמה דקות... זה בקשר
לתאונה של אמא שלך." אמרה לילי בהיסוס. קייטלין לא אמרה דבר,
וחיכתה להמשך דבריה של לילי.
"האדם שנהג במכונית-זה היה אח שלה, שון. הוא... הוא ידע שאמא
שלך היא מוגלגית ובגלל זה הוא כביכול נסע באדום." סיפרה לילי.
אמילי פלטה יבבה מבין ידיה.
"מה?!" קראה קייטלין בזעזוע. כל הנוכחים בחדר פנו להביט בה.
לפתע היא שמה לב כי כולם מביטים בה, והיא התיישבה בחזרה וחיכתה
שכולם יחזרו לעיסוקיהם. "זה פשוט לא יכול להיות! הרי שון נמצא
בארצות הברית, לא?! שם גרת קודם, אמילי!"
"לא בדיוק." מלמלה אמילי, "גרתי שם עם הורים מאמצים. שון חיי
פה מאז ומתמיד, גם אחרי שההורים שלנו נפטרו."
קייטלין שתקה. אמילי שוב קברה את פניה בידיה ולילי רק הביטה
בשתיהן, חסרת אונים.

"טוב, חברים, אני מניח שאני אראה אותכם בעוד יומיים." אמר
רמוס, ובאי חשק קם ממיטתו.
סיריוס וג'יימס הביטו בו ברחמים.
"אל תדאג, ירחוני, אנחנו כבר ממש בסוף. אני בטוח שבסוף השנה
כבר נוכל להפוך לחיות." אמר ג'יימס בשקט.
"כן, אנחנו גם נמשיך לעבוד על זה הלילה." אמר סיריוס
בהחלטיות.
"אמרתי לכם שאני לא יכול הלילה! הבטחתי לאמילי שאלמד אותה לשחק
פוקר!" הזדעק פיטר.
"אתה ממש צריך לעבוד על סדר העדיפויות שלך, פיטר!" אמר סיריוס
בעצבים.
"תראו מי שמדבר! אני בטוח שאם קייטלין הייתה רק אומרת את השם
שלך היית רץ אליה בשניות!" התעצבן פיטר.
"אל תתחילו שוב, שניכם. זה הדבר האחרון שאנחנו צריכים עכשיו."
אמר רמוס בשקט. הוא הביט בשעונו, ובלי לומר דבר יצא במהירות
מהחדר.
"כמה נפלא. משכין השלום עזב אותי לבדי מול שני הפתילים הקצרים
האלה." אמר ג'יימס וגלגל את עיניו מעלה, כאילו מתפלל לאלוהים.
"היי!" קראו סיריוס ופיטר יחדיו. שניהם תפסו את הכריות הקרובות
ביותר והטיחו אותם בג'יימס.
"קרב כריות!!!" קרא ג'יימס בקול, נעמד על מיטתו והחל לזרוק
כריות לכל עבר. לאחר כמה דקות של קרב, נשמעה דפיקה חלושה על
הדלת.
"יבוא!" קראו ג'יימס וסיריוס ביחד והמשיכו לזרוק זה על זה
כריות. הדלת נפתחה, והכרית שהייתה מכוונת לפיטר, עפה הישר מידו
של ג'יימס על פניה של לילי.
"תודה רבה, פוטר." היא אמרה בתוכחה.
"אני פשוט לא מאמין! מה את עושה כאן? מה את רוצה?" שאל ג'יימס
בחוצפה.
"שום דבר ממך, האמת. פיטר, באתי לומר לך שאמילי לא ממש יכולה
ללמוד היום לשחק פוקר..." אמרה לילי. פיטר הביט בה בעיניים
סקרניות.
"למה?" הוא שאל.
"אני לא יכולה לספר לך, מצטערת." אמרה לילי. הבעתו הסקרנית של
פיטר הפכה לדאגה.
"קרה משהו, נכון?" אמר לפתע ג'יימס. לילי הביטה בו בהבעה חסרת
פשר.
"כן, אבל בפעם השנייה הערב, אני לא יכולה להגיד לכם מה קרה. רק
באתי למסור לפיטר את ההודעה וזהו, עכשיו אני הולכת למקום חשוב
יותר." אמרה לילי, הסתובבה ויצאה. השלושה הביטו אחד על השני
במבטים סקרנים.
"אני בטוח שזה סתם, באמת." אמר סיריוס, "אמילי בטח שברה ציפורן
או משהו כזה."
ג'יימס צחק.
"זה ממש לא מצחיק, סיריוס." קבע פיטר, "משהו רע קרה. לילי לא
הייתה נכנסת לכאן בשביל סתם ציפורן שבורה."
"הוא צודק." הסכים ג'יימס. עכשיו היה תורו של סיריוס לצחוק,
ולגרור אחריו את ג'יימס.

לילי נכנסה לחדר השינה של הבנות. קייטלין שכבה על מיטתה והביטה
בתקרה, ואמילי ישבה וקראה את המכתב המבשר את הבשורה פעם אחר
פעם.
"אתן מתכוונות לשבת ככה לנצח?" שאלה לילי לבסוף, מתיישבת על
מיטתה ומביטה בחברותיה. קייטלין התיישבה והביטה בלילי ובאמילי.
עיניה ברקו לפתע בכעס.
"לא, ממש לא." היא אמרה בקרירות.
"אז מה את מתכוונת לעשות?" תהתה לילי. קייטלין נעמדה על רגליה
והביטה באמילי במבט הגובל בשנאה.
"אני מתכוונת לצאת מכאן וללכת למקום הכי רחוק ממנה." היא אמרה,
מצביעה על אמילי. אמילי הרימה את עיניה והביטה בה, כמו מתחננת
שלא תעשה זאת.
"זאת לא אשמתה, קייט." אמרה לילי בשקט.
"מי היה מאמין שדווקא את תקחי את הצד שלה, ולא את שלי! את
יודעת, אם הייתי את, הייתי מפסיקה לדבר איתך, לילי, אבל אני לא
יעשה את זה כי את החברה הכי טובה שהייתה לי. מה שכן, אני לא
רוצה שום קשר עם אמילי בזמן הקרוב." אמרה קייטלין בקול רם
ויצאה מהחדר בריצה. היא ירדה במהירות לחדר המועדון, ומשם יצאה
למסדרון. בריצה קלה היא ירדה קומה אחר קומה ויצאה אל אדמות בית
הספר הלבנות.
הירח המלא האיר את הכל באור כסוף, ורוח קרה נשבה בחוץ, והטפטוף
שב להציק. קייטלין נעצרה, לקחה נשימה עמוקה והחלה ללכת לאט,
מנסה להרגע לפני שתחליט לחזור לחדר השינה. לפתע קרה דבר שגרם
לקייטלין לקפוא במקומה. ייללה חזקה נשמעה מכיוון היער האסור,
והרוח החלה לנשוב חזק יותר. קייטלין הביטה סביבה אך לא ראתה
דבר בלתי רגיל. היא נזכרה באותו לילה לפני שנה, בו עמדו היא,
אמילי וקריסטין בדיוק היכן שהיא עומדת עכשיו, בליל ירח מלא,
ונתקלו ברמוס...

אמילי יצאה בריצה מחדר השינה על-מנת לעצור את קייטלין ולנסות
לדבר איתה, אך היה זה מאוחר מדיי. היא התיישבה על אחת הספות
והחלה לבכות. יד רכה נגעה בכתפה.
"ידעתי שקרה משהו. את רוצה לספר לי?" שאל פיטר והתיישב לצידה.
אמילי הביטה בו.
"זה היה אח שלי! אח שלי הרג את אמא של קייטלין." היא אמרה בקול
שבור. פיטר לא אמר דבר, רק הביט בה בפליאה.
"ומה קרה? איפה קייטלין?" הוא שאל לבסוף.
"היא ברחה החוצה. אני לא יודעת איפה היא." אמרה אמילי. עיניו
של פיטר נפערו בבהלה.
"החוצה?" הוא שאל במהירות. אמילי הנהנה.
"למה?" היא שאלה.
"לא חשוב. חכי כאן שנייה, אני כבר חוזר." אמר פיטר ועלה לחדרו
במהרה. הוא ירד משם לאחר כמה שניות, ואחריו סיריוס וג'יימס,
שנראו מבוהלים לא פחות ממנו. הם לא התעכבו לשנייה ויצאו מחדר
המועדון, משאירים את פיטר לדאוג לאמילי.
"איך היא תמיד מצליחה להסתבך בחוץ בלילות ירח מלא?!" אמר
ג'יימס בחוסר אמונה.
"אני לא יודע, אבל אני מקווה שנמצא אותה לפני שרמוס יימצא
אותה." אמר סיריוס בדאגה. הם רצו במהירות האפשרית החוצה,
ונעצרו כשעמדו מול הערבה המפליקה.
"אתה רואה אותה באיזשהו מקום?" שאל סיריוס.
"לא." נאנח ג'יימס. עוד ייללה נשמעה מהיער האסור. סיריוס
וג'יימס הביטו זה על זה בבהלה.
"רמוס." אמר סיריוס.
"כן... ומה אם קייטלין שמעה את הייללה והלכה לבדוק מה זה?" שאל
ג'יימס.
"היא לא עד כדי כך טיפשה, ג'יימס." אמר סיריוס בתוכחה.
"טוב, אז היא לא הלכה לבדוק מה זה. אבל היא מסתובבת באזור, לא?
ורמוס הזאב לא מאוד אחראי למעשיו. הוא תמיד בורח מהצריף
בהוגסמיד וחודר לאדמות בית הספר." אמר ג'יימס. צליל של "ספלאש"
נשמע מכיוון האגם. בלי לומר דבר, שניהם רצו במהרה לכיוון האגם,
ומה שראו זעזע אותם. הזאב המפלצתי עמד על שפת האגם, מיילל בקול
אל הירח.
"טוב, זה רמוס, אבל מה נפל ל-?" סיריוס קטע את עצמו ועל פניו
נפלה הבעה של הבנה.
"או לא..." אמר ג'יימס בחשש. סיריוס לא יכל להזיז עיניו מהגלים
הקטנטנים שנוצרו עקב נפילתה של קייטלין לאגם.
"קייטלין!!!" הוא קרא, ורץ לעבר האגם בלי לחשוב כלל. כמובן
שהזאב שמע את צעקתו ומיד הסתובב לראות מי צעק, אבל סיריוס היה,
למזלו, מהיר יותר מהזאב הכבד והגדול, והוא חמק תחתיו במהירות,
וקפץ למים. עכשיו היה ג'יימס בצרה, כיוון שהזאב שם ליבו עליו
במקום על סיריוס.
"רמוס! רמוס, זה אני, ג'יימס! ירחוני!!! בבקשה, תנסה לחשוב
לרגע!" קרא ג'יימס בחוסר אונים. הזאב לא נענה לצעקותיו, והטיח
בו מכה עם אחת מכפותיו. שריטה עמוקה ומדממת הופיעה על ידו
הפגועה של ג'יימס, שעף על האדמה עקב הדף המכה. הוא הושיט את
ידו לכיסו והוציא את שרביטו.
"שתק!" הוא צעק. סילון אדום נורה לעבר הזאב, ולהפתעתו של
ג'יימס זה הפסיק לזוז ונעצר במקומו, משותק. הכישוף עבד. ג'יימס
נשם לרווחה ורץ לעבר האגם.
סיריוס שחה בכל כוחו לעבר קייטלין, שנאבקה במים. היא ידעה
לשחות, אבל הזאב הטיח אותה כל-כך חזק במים, עד כי שתי ידיה
נשברו, והיא לא יכלה להזיזן מרוב כאב.
"אני לא יכולה לשחות!" היא צעקה לסיריוס, "הידיים שלי
כואבות!!!"
"אל תדאגי, אני-אני אציל אותך." הוא קרא בחזרה. הוא הגיע אליה
במהרה ועזר לה לצאת מהאגם. ג'יימס, שחיכה להם על שפת האגם,
הסיר את גלימתו והניח אותה על קייטלין.
"תודה." היא אמרה.
"צריך לקחת אותה למרפאה." אמר ג'יימס לסיריוס. סיריוס הנהן
בהסכמה ושלושתם החלו ללכת בחזרה לטירה.
"מה לכל הרוחות עשית בחוץ בשעה כזאת?" שאל סיריוס.
"הייתי חייבת לצאת ממגדל גריפינדור." היא אמרה קצרות. לא היה
לה כוח להתחיל לספר להם את הסיפור.
"כן, תיארנו לעצמנו. אמילי סיפרה לפיטר מה קרה, והוא רץ מהר
לספר לנו. ידענו שהזאב הזה ינסה לתקוף אותך." הסביר ג'יימס.
"איך ידעתם?" שאלה קייטלין בחשש. סיריוס הביט על ג'יימס בלחץ.
"אהה... טוב, ראינו אותו דרך החלון." גמגם ג'יימס לבסוף.
"טוב..." אמרה קייטלין והביטה בשניים בחשד. היא לא אמרה דבר,
אבל חששותיה והשערותיה התאמתו. רמוס לופין באמת אדם זאב.

פרק 10: מהפכים

כשנכנסו השלושה לטירה, הם נעצרו.
"צריך לייבש את קייטלין." אמר ג'יימס. "ככה ידעו שהיינו בחוץ.
אם נבוא כשהיא יבשה, נוכל להגיד שהיא נפלה בחדר המועדון או
משהו כזה."
"אני פשוט לא מאמינה..." מלמלה קייטלין, בזמן שסיריוס הניף את
שרביטו ומלמל לחש שלא הכירה. סילון כתמתם נורה לעברה והיא
הייתה יבשה כאילו מעולם לא נפלה לאגם.
"זה יותר טוב, אני חייב לומר." אמר ג'יימס. קייטלין חייכה
והחזירה לו את הגלימה בקושי רב. בלי לומר דבר, הם המשיכו בדרכם
לאגף המרפאה.
כשמאדאם פומפרי ראתה אותם נכנסים, היא רצה במהרה לעברם.
"מי הרשה לכם להסתובב כך במסדרונות בשעה זו?" היא שאלה.
"אף אחד, מאדאם פומפרי. היינו חייבים לצאת. קייטלין נפלה
מהמדרגות במגדל גריפינדור ושברה את שתי ידיה ו..." סיפר סיריוס
בשצף.
"הבנתי, מר בלק, הפסק לקשקש שם בבקשה. העלמה ווייט, שבי כאן."
אמרה מאדאם פומפרי והצביעה על המיטה הקרובה. קייטלין התיישבה
בצייתנות וחיכתה למאדאם פומפרי, שהלכה להביא שיקוי מאחה עצמות.
היא חזרה כעבור כמה דקות ובידיה שיקוי סגלגל שנראה לגמרי לא
טעים.
"תשתי את כל זה ואז את יכולה ללכת, רק השתדלי לא לעשות דבר
המאמץ את ידייך עד שתקומי מחר בבוקר, בסדר?" אמרה מאדאם
פומפרי. קייטלין הנהנה. היא עצמה את עיניה, ובכאב קל שתתה את
השיקוי. היה לזה טעם של נפט.
"תודה, מאדאם פומפרי," היא אמרה בקושי, "אפשר בבקשה מיץ
דלעת?"
סיריוס וג'יימס צחקו בשקט. מאדאם פומפרי חייכה ונעלמה לשנייה
למשרדה ושבה עם כוס של מיץ דלעת.
"במקרה אתמול קניתי לי בקבוק, בבקשה." היא אמרה בחיוך.
"תודה רבה, ולילה טוב." אמרה קייטלין וקפצה בזהירות מהמיטה.
"לילה טוב, ותיזהרי ממדרגות." קראה אחריהם מאדאם פומפרי.

הבוקר עלה, קריר ואפרפר, ונפתח בשיעור כפול של שיקויים עם
הסלית'רינים. קייטלין ירדה לכיתת השיקויים לבדה, מכיוון שלילי
הלכה עם אמילי. היא רק רצתה לראות את קריסטין, ולספר לה מה קרה
וקיוותה שזו תהיה לפחות לצידה. כשהתקרבה לדלת המרתף ששימש
לכיתת שיקויים, היא ראתה את קריסטין מחכה לה, נשענת על הקיר.
"לילי דיברה איתי קודם, שנייה לפני שהיא ואמילי נכנסו לארוחת
בוקר." היא אמרה בקצרה. קייטלין נאנחה וגלגלה את עיניה.
"היא לא מסוגלת לשתוק, מה? לא משנה..." אמרה קייטלין.
"אני פשוט לא מאמינה שאח של אמילי פגע באמא שלך בכוונה." אמרה
קריסטין בשקט.
"אני מאמינה. שמעתי סיפורים עליו מלילי ומאמילי עצמה. זה לא
כזה מפתיע, אבל למה דווקא את אמא שלי?" התעצבנה קייטלין.
קריסטין נאנחה.
"אני לא יודעת, קייט. את מתכוונת לדבר עם אמילי?"
"לא היום, זה מה שבטוח." אמרה קייטלין בלי לחשוב כלל. קריסטין
נאנחה באכזבה.
"אז החבורה מתפרקת, אחרי זמן כל-כך קצר." היא אמרה בעגמומיות.
קייטלין הנהנה, על פניה הבעה חסרת פשר.
מסביבן החלו להגיע תלמידי גריפינדור וסלית'רין, והן חדלו לדבר.
הפעמון צלצל כמו משום מקום, ודלת הכיתה נפתחה. בלי לומר דבר,
קריסטין וקייטלין נכנסו פנימה והתיישבו זו לצד זו במקומותיהן
הקבועים. לילי ישבה במקומה לצד קייטלין אף היא, ואמילי במקומה
לצדו של סנייפ.
"ובכן, תלמידים, כמו שאתם בוודאי יודעים, היום אנחנו מתחילים
ללמוד על שיקויים מכווצים ומנפחים. האם מישהו מכם יודע איזה
מרכיב הוא החיוני ביותר בהכנת שיקוי כיווץ?" שאל פרופסור גרין,
מבלי לאחל בוקר טוב לתלמידיו. איש לא ענה לשאלתו.
"חשבתי כך," הוא מלמל, "ובכן, פיתחו ספרים בעמוד מאתיים ושלוש.
העלמה בוני, הקריאי בבקשה."
שרון בוני החלה לקרוא את הפרק המדבר על שיקויים מכווצים, ועל
כל המרכיבים אותם באשר הם. מחשבותיה של קייטלין נדדו בתוך
שנייה, והיא שקעה במחשבות וזיכרונות מאמה.
"העלמה ווייט!" נשמעה צעקו של פרופסור גרין לפתע. קייטלין
התנערה ממחשבותיה והביטה בו.
"כן, פרופסור גרין?" היא אמרה בשקט.
"אני תוהה, האם מחשבותייך העמוקות ביותר היו בנוגע לשיקויים
מכווצים?" הוא שאל, מביט ישר אל עיניה. קייטלין לא הסיטה את
מבטה, אלא המשיכה להביט בו.
"ממש לא, פרופסור גרין." היא אמרה.
"שתפי בבקשה את חבריך, ואותי, במה עסקו מחשבותיך." ביקש
פרופסור גרין.
"מחשבותיי הן חלק מפרטיותי, פרופסור גרין. אני חושבת שאין לך
את הזכות לדרוש ממני לחלוק אותן עם הכיתה." היא ענתה בלי להסיט
את מבטה מפרופסור גרין, ומבלי להראות כל סימן של רתיעה.
"בשיעורים שלי, יש לי את הזכות לעשות כל העולה על רוחי, העלמה
ווייט, ואם זה לא מוצא חן בעיניך, את מוזמנת לעזוב." אמר
פרופסור גרין. על פניו הייתה הבעה משכנעת ביותר שהוא היה בטוח
שקייטלין תישאר לשבת ותענה לדרישתו. אך להפתעתו, קייטלין קמה
על רגליה ובמהירות אספה את חפציה תוך כדי שהיא מביטה בו
ומדברת.
"בסדר גמור, ממילא שיקויים מכווצים לא יועילו לי בזמן הקרוב."
היא אמרה באדישות והחלה לצאת מהכיתה. כל תלמידי גריפינדור
הביטו זה על זה, ועל קייטלין העושה את דרכה אל הדלת בהערכה
והערצה. כשזו טרקה את הדלת אחריה, הם אף העיזו למחוא כפיים.
"הפסיקו! זוהי אינה הצגת תיאטרון!" שאג פרופסור גרין והשתיק
את כולם.

"ק-י-י-ט-ל-י-ן!!!" קרא סיריוס בקול גדול כשהוא וחבריו היו
בדרך לשיעור תורת הצמחים וראו את קייטלין וקריסטין אף הן עושות
דרכן לחממות. היא הסתובבה בחיוך. סיריוס התקרב ולחץ את ידה.
"שיחקת אותה!" התלהב ג'יימס והצטרף לסיריוס. קריסטין צחקקה
לצדה של קייטלין. לילי ואמילי עברו לידם, וקייטלין, על אף
התעלמותה, הבחינה בלילי מגלגלת את עיניה כששמעה את ג'יימס.
"כן, בהחלט. רק שתצטרכי להשלים את כל זה." הסכים רמוס והוסיף
דעתו. קייטלין הנהנה.
"אני יודעת, אבל אני אסתדר." היא אמרה, באותה אדישות בה יצאה
מן הכיתה.
"זה היה הפעמון, חברים," אמר פיטר לפתע, בהשמע הצלצול, "כדאי
שנזוז לחממות."
בהסכמה כללית, הם פנו יחד לכיוון החממות לשיעור עם תלמידי
רייבנקלו.
השיעור היה דיי משעמם, מכיוון שהצמחים שהיה עליהם לטפל בהם
נבלו כולם מסיבה לא ברורה ולא נותר להם דבר לעשות. הם ישבו
בחממה והורשו לשחק, לקרוא או לדבר להנאתם.
"אני הולכת לשבת קצת עם לילי ואמילי. לא אכפת לך, נכון?" שאלה
קריסטין. קייטלין הנידה ראשה לשלילה בחיוך וקריסטין הלכה לשבת
על הרצפה לצד לילי. קייטלין ישבה לבדה וצפתה בחבריה לכיתה בלי
לעשות דבר. היא הביטה בלילי, קריסטין ואמילי לכמה דקות, ואז
ברמוס ופיטר, שעסקו בהכנת החיבור של פיטר לשיעור שינויי צורה.
סיריוס וג'יימס צחקו ביניהם כרגיל. מדיי פעם הגניב סיריוס מבט
על קייטלין, אך ככשם לב שהיא מביטה בו, מיד הסיט מבטו.
השיעור נגמר עם הצלצול, וכולם קמו על רגליהם ויצאו מהחממות. רק
קייטלין חיכתה שכולם ייצאו, ונשארה לשבת לבדה.
"את מתכוונת לבוא לשיעור התגוננות מפני כוחות האופל, או להישאר
כאן?" נשמע קול חד מעליה. היא הרימה את ראשה ונתקלה בעיניה של
לילי.
"דבר ראשון, זה לא עניינך מה אני אעשה או לא אעשה. דבר שני,
אני מתכוונת בהחלט להגיע לשיעור. עם כל מה שקורה עכשיו, עם
הוולדמורט הזה, לא כדאי להפסיד שיעורים כאלה." היא ענתה לה.
"חשבתי שהחלטת שאת לא מאמינה בזה." אמרה לילי.
"באמת, לילי! שימי לב לכל מה שקורה כאן! מה שקרה עם קטלינה
וסיירוס, ואמא שלי..."
"לא חשבתי על זה." הודתה לילי.
"כל הדברים האלו לא קורים סתם. מישהו אחראי לכל זה. ושימי לב
לעוד משהו, לילי. גם את, גם אמילי וגם אני לא טהורות דם!
במקרה, הייתה זו קריסטין שמצאה את המעבר, אבל לדעתי היא לא
הייתה אמורה להיכנס לשם. גם סיריוס וג'יימס, ורמוס ופיטר לא.
מישהו רצה לפגוע בנו. ואח של אמילי בעצמו הודה שפגע באמא שלי
כי היא מוגלגית. זה כל-כך הגיוני, כל זה." אמרה קייטלין בשטף.
"בסדר, בסדר. הבנתי למה את מתכוונת. עכשיו בואי נלך כבר
לשיעור. הפחדת אותי לגמרי ואני לא רוצה לפספס." אמרה לילי.
קייטלין חייכה והלכה בעקבות לילי אל הטירה.
"אז, את לא מתכוונת לסלוח לאמילי על טעות של אחיה?" שאלה לילי
כשעשו את דרכן בשלג.
"עוד לא הספקתי לחשוב על כל זה. את יודעת, זה קצת משעשע אותי
שפתאום את מגנה על אמילי, ושוב מדובר באחיה הגדול." אמרה
קייטלין. לילי גיחכה.
"כן, גם אותי. עדיין קשה לי להאמין שכל-כך שנאתי אותה רק בגלל
ששנאתי את שון, באמת!" אמרה לילי בחיוך. קייטלין חייכה גם כן.
"נראה לי ששתינו קצת מטומטמות בכל הנוגע לאמילי." היא קבעה
בהחלטיות. לילי הנהנה ושתיהן צחקו להן כל הדרך לכיתת התגוננות
מפני כוחות האופל.
השיעור היה משעמם למדיי הפעם, כיוון שפרופסור סטאר החליטה
שהגיע הזמן לקרוא קצת על כשפי אופל, ולכן הם רק ישבו וקראו כל
השיעור. קייטלין, לעומת זאת, לא הקשיבה ולא קראה, למרות כל מה
שאמרה קודם ללילי. היא הייתה עסוקה בכתיבת מכתב. כשסיימה
לכתוב, הניחה את הנוצה על השולחן וקראה את המכתב שוב. אז היא
סימנה ללילי שתעביר אותו הלאה.

היי אמי,
אני יודעת שזה לא ממש בריא בימינו אנו לא להקשיב בשיעורי
התגוננות מפני כוחות האופל, אבל אני מניחה שבשביל המצב הנוכחי
צריך להקריב כל מיני הקרבות (-:
מה שרציתי להגיד זה שאני מצטערת שכל-כך כעסתי, אבל אני מקווה
שאת יכולה להבין אותי. גם כך מותה של אימי פגע בי ובמשפחתי,
אבל המחשבה שאח של חברה טובה שלי עשה זאת הייתה בלתי נסבלת,
ואת כל התסכול עקב כך, הוצאתי עלייך.
אני מקווה שתוכלי לסלוח לי, אני יודעת שאני סלחתי לך.

נדבר אחרי השיעור,
קייט.

אמילי סיימה לקרוא את המכתב והסתובבה להסתכל על קייטלין בחיוך.
קייטלין חייכה אף היא, ואת משך השיעור היא בילתה בלקרוא
ולהקשיב לפרופסור סטאר.
כשיצאו מהשיעור, היה זה כאילו לא היו דברים מעולם. כאילו מישהו
החזיר את הזמן אחורה ביומיים. לילי, קייטלין ואמילי ירדו יחדיו
לאולם הגדול לארוחת צהריים והתיישבו בשמחה בפינה האהובה עליהן
בשולחן גריפינדור.
"הלוואי וקריסטין הייתה יכולה לשבת איתנו גם." אמרה אמילי.
"כן, זה ממש מבאס שהיא בסלית'רין ואנחנו בגריפינדור." אמרה
לילי.
"ואת חושבת שאם היינו בהפלפאף והיא הייתה ברייבנקלו זה היה
שונה?" שאלה קייטלין בציניות.
"האמת, אולי. בין גריפינדור לסלית'רין יש יריבות גדולה יותר
מבין הפלפאף לרייבנקלו." ענתה לילי.
"לסלית'רין יש יריבות עם כל בית, בנות." אמר ג'יימס, שבדיוק
עבר שם בדרך לקצה השני של השולחן, שם ישבו ורוניקה, סיריוס
ורמוס. הבנות שתקו לכמה שניות.
"הוא צודק." קבעה אמילי בחיוך.
"לא לגמרי," אמרה לילי, "קריסטין ואנחנו זו הוכחה שלא כולם
יריבים בסלית'רין."
"קריסטין יוצאת דופן. כל השאר שם איומים." קבעה קייטלין.
"נכון..." הודתה לילי בחיוך.
"דיברתן עליי?" נשמע קולה של קריסטין מאחוריהן.
"לא בדיוק. אבל אמרנו עלייך רק דברים טובים." ענתה קייטלין.
"יופי. קייט, עם כל מה שקרה, שכחת להביא לי את הסקופים על
פריסבי מטקה." אמרה קריסטין.
"אוי, נכון! אני חושבת שהם נמצאים בתיק שלי."
"בסדר. יש לכולנו עכשיו גילוי עתידות, אז בואו נלך לשם ותביאי
לי אותם כבר בכיתה." הציעה קריסטין. הבנות הנהנו בהסכמה והלכו
יחד לכיתת גילוי עתידות.

מבחני סוף השנה היו קשים לכולם. הם לא ציפו שמבחני השנה
הרביעית יהיו קשים כל-כך. לפי טענת המורים, המבחנים היו קשים
כמעט כמו מבחני הק.ס.מ שייאלצו לעשות בעוד שנה.
היה זה אמצע שבוע המבחנים. קייטלין ולילי בדיוק יצאו מהמבחן
בכשפומטיקה, ואמילי וקריסטין סיימו את המבחן בטיפול בחיות פלא.
הן נפגשו ליד האגם לדבר על המבחן.
"אז, איך הלך?" שאלה קריסטין.
"בסדר גמור." ענתה קייטלין.
"ולכן?" שאלה לילי.
"בסדר. האמת, היה דיי קל. היה מבחן על חדי קרן בעיקר, ושתינו
מתות על חדי קרן." ענתה אמילי בשמחה. בדיוק אז הגיעה ורוניקה
והתיישבה לצידן. היא נראתה מדוכאת להפליא ועייפה מאוד.
"הכל בסדר?" שאלה קייטלין.
"לא ממש." ענתה ורוניקה.
"את רוצה שנשאיר אתכן לבד, ורה?" שאלה קריסטין בחביבות.
"אני אשמח, כן."
קריסטין חייכה ולקחה איתה את אמילי ולילי, שנראו מסוקרנות
ביותר.
"מה העניין?" שאלה קייטלין.
"נפרדנו." אמרה ורוניקה בקצרה.
"מה? מי? את ורמוס? מתי?" שאלה קייטלין בבלבול.
"כן, אתמול. הוא אמר שהוא מרגיש שזה נגמר והוא לא חושב שאני
מתאימה לו."
"ומה את מרגישה?" שאלה קייטלין.
"בערך אותו הדבר."
"אז למה את כל-כך עצובה?"
"כי הוא היה החבר הראשון שלי, אחרי הכל. מלבד זאת, אני רציתי
להיות זו שתזרוק אותו ולא ההיפך." אמרה ורוניקה, נימה עצבנית
בקולה.
"זה קצת טיפשי מצידך, את יודעת." קבעה קייטלין. ורוניקה
נאנחה.
"אולי. בכל מקרה, גם המבחן שהיה לי עכשיו בתולדות הקסם היה
נוראי. לא הצלחתי לענות על אף שאלה." אמרה ורוניקה בעצבנות.
"מבחנים של שנה שנייה הם המבחנים הכי קלים, ורה, כל עוד
מתכוננים אליהם. משהו אומר לי שלא בדיוק התכוננת." אמרה
קייטלין.
"לא התכוננתי. אחרי השיחה עם רמוס, ניסיתי להבין איך לא ראיתי
את זה מגיע, אם את מבינה את כוונתי."
"לא ראית?" שאלה קייטלין בפליאה.
"לא. אולי הכוחות שלי הולכים ונעלמים. אולי אני מאבדת את
הריכוז." אמרה ורוניקה. היא נראתה מאוד מוטרדת.
"אני בטוחה שלא. אולי המתח קצת מחליש לך אותם. בכל מקרה, יהיה
בסדר."
ורוניקה חייכה חיוך מאולץ.

סיריוס, ג'יימס ופיטר ישבו בחדר השינה שלהם. היה זה המבחן
האחרון להיום והיה להם הרבה זמן לעסוק בכל מיני עניינים
חשובים.
"איפה רמוס? צריך מישהו שישגיח שלא קורה לנו כלום." התעצבן
פיטר. הוא היה מאוד מתוח ולחוץ.
"תירגע, פיט. יש עוד הרבה זמן." אמר ג'יימס באדישות. דלת החדר
נפתחה. היה זה רמוס.
"תנעל אותה." אמר סיריוס. רמוס הנהן ונעל את הדלת אחריו.
"טוב, אני חושב שהגענו לזה סופסוף." אמר ג'יימס.
"כן, בואו ננסה." התלהב סיריוס.
רמוס חייך. "אתם לא חייבים לעשות את זה, אם אתם לא רוצים."
"בחייך, ירחוני, זה אתגר כיפי בשבילנו," אמר סיריוס ואז הביט
בפיטר המבוהל, "או לפחות שניים מאיתנו."
ג'יימס גיחך. "טוב, אני מתחיל." הוא אמר והניף את שרביטו תוך
כדי שהוא ממלמל מילות קסם. כעבור שנייה עמד שם אייל במקומו.
"אחלה קרניים, ג'יימס!" התלהב רמוס.
"אחלה כינוי, רמוס." התלהב סיריוס.
"מה?" תהה רמוס.
"ג'יימס, קרניים, נו... לא משנה." אמר סיריוס והניף אף הוא את
שרביטו. לצד האייל עמד כלב גדול ושחור.
"איזה חמוד!" קרא רמוס וניגש ללטף את הכלב שהיה עד לפני שנייה
סיריוס. הכלב התלהב ונעמד על שתי רגליו האחוריות כשהוא נשען על
רמוס ברגליו הקדמיות. רמוס צחק.
"מה איתך?" הוא שאל את פיטר. פיטר הנהן בלחץ והפך את עצמו ל...
עכברוש. רמוס הביט בשלושת חבריו. מישהו ניסה לפתוח את הדלת,
ואז נקש עליה במהירות.
"מה קורה שם? רמוס, סיריוס! תפתחו!" היה זה ג'יימי מייסון,
חברם לחדר. בשניות הפכו הבנים לצורתם המקורית, מחייכים
ומרוצים, ורמוס ניגש לפתוח את הדלת.
"אלוהומורה!" הוא קרא, מכוון את שרביטו לחור המנעול, "פתוח."

ג'יימי נכנס והביט בהם.
"למה הדלת הייתה נעולה?" הוא שאל.
"סתם ככה." אמר סיריוס ויצא מהחדר, ואחריו כל השאר.
"זה היה מעולה!" התלהב ג'יימס.
"בהחלט." הסכים פיטר.
"היי, ירחוני, אני מצטער אם הכאבתי לך כשקפצתי עליך." אמר
סיריוס. רמוס חייך.
"דווקא הכפות שלך היו ממש רכות, סיריוס." הוא אמר בשמחה.
"אם ככה, סיריוס הוא רך-כף, לא?" שאל פיטר.
"כן, סיריוס, אתה כזה רך-כף!" צחק ג'יימס.
"יופי, חכם. ואתה כזה קרניים!" החזיר לו סיריוס.
רמוס החל לצחוק וגרר אחריו גם את פיטר.
"אז רק לפיט אין כינוי. טוב, נחשוב על זה בפעם הבאה שיהיה ירח
מלא." אמר ג'יימס בחיוך.

עוד חופש גדול חלף לו, ושנת הלימודים החדשה החלה שוב. האוויר
בחוץ היה קריר, אך לא יותר מדיי, כשתלמידי בית הספר ירדו
מהמרכבות לעבר טירת הוגוורטס.
"נראה לי שהולך להיות משהו מעניין השנה." הרהר רמוס בקול רם.
"אולי... אחרי הכל, לא בכל שנה היום הראשון ללימודים הוא יום
שישי." הסכים ג'יימס.
"איפה פיטר?" תהה סיריוס והביט סביבו.
"נראה לי שהוא הלך לחפש את אמילי." אמר רמוס, ומשום מה, לא
נראה מאוד מרוצה מכך.
"אה. מה, זה מפריע לך?" תהה ג'יימס כשראה את פרצופו של רמוס.
"מה? לא, מה פתאום."
סיריוס חייך.
"מה?" קרא רמוס.
"אני חושב שמישהו כאן מקנא!" הכריז סיריוס.
"אל תהיה אידיוט, רך-כף." הטיח בו רמוס.
"רגע אחד! אני לא אידיוט, אני טיפש, שכחת?" קרא סיריוס. רמוס
החל לצחוק.
"המשימה הושלמה!" קרא ג'יימס בניצחון.
הם נכנסו יחד לאולם הגדול והתיישבו ליד שולחן גריפינדור, כשהם
דואגים לשמור מקום לפיטר.
פיטר היה עוד בחוץ. לקח לו זמן למצוא את אמילי, ועוד יותר זמן
להפריד אותה מחברותיה, שוויתרו לבסוף ונכנסו לאולם הגדול
בלעדיה.
"מה קרה, פיטר?" שאלה אמילי. היה נראה שהיא ממהרת להיכנס
פנימה.
"מה שקרה זה שמאז ש... שאנחנו... את יודעת, אז... אז אנחנו
בעצם לא. מבינה?" מלמל פיטר.
"אני חושבת שאני מבינה. אבל אתה גם צריך להבין, שמאז קרו המון
דברים רעים והייתי צריכה להיות לצד החברות שלי." הסבירה
אמילי.
"כן, ובכל זאת. לא דיברנו, לא בילינו יחד... ורק רציתי לדעת אם
זה הולך להיות ככה גם השנה, אחרי שכל הדברים הרעים נגמרו."
"אני לא יודעת, פיטר," אמרה אמילי באי נוחות, "אני לא בטוחה
שכל הדברים הרעים נגמרו ויש לי כנראה סדרי עדיפויות אחרים
משלך, אם כי גם אתה הרבה פעמים מעדיף לבלות עם החברים שלך ולא
איתי."
"לא נכון. בכלל לא נכון. אם היית מבקשת ממני לבוא איתך למקום
כלשהו או לבלות איתך, הייתי עושה את זה." התעצבן פיטר.
"אולי..."
"אז מה את מנסה להגיד לי, למעשה?" שאל פיטר.
"שאולי עדיף לנו להיות רק ידידים. אני מאוד מחבבת אותך,
אבל..." החלה אמילי.
"אבל את לא אוהבת אותי." השלים פיטר. אמילי הנהנה והסיטה את
מבטה.
"אני מצטערת, פיטר." היא אמרה ומיהרה להיכנס פנימה. פיטר נכנס
גם הוא, והתיישב בכבדות לצד רמוס.
"מה קרה?" שאל ג'יימס.
"כלום. פשוט כלום." התעצבן פיטר.
"בסדר, לא שאלתי."
בדיוק באותו הרגע, פרופסור דמבלדור קם על רגליו ושקט נפל
באולם.
"תלמידים יקרים, ברוכים הבאים לשנה נוספת בבית הספר הוגוורטס!"
הוא אמר בשמחה, גורר גל של מחיאות כף, "השנה נפתחת ביום שישי,
ולכן, החלטנו לתת לכם הזדמנות להנות מכך. מחר, בשעה שמונה
בערב, יתקיים אירוע חד פעמי בהוגוורטס-נשף פתיחת השנה!"
"איזה כיף!" קראה אמילי בשמחה. מחיאות כפיים רמות מילאו את
האולם בשנית. פרופסור דמבלדור הרים את ידיו ושקט שוב שרר
באולם.
"בשעה שמונה נתאסף כולנו כאן, כאשר מהשעה עשר ועד חצות הלילה,
יהיה הנשף מיועד לתלמידי השנה החמישית ומעלה." אמר פרופסור
דמבלדור. קריאות מחאה נשמעו מתלמידי השנה הרביעית ומטה.
"זה לא הוגן!" קראה ורוניקה בכעס.
"אני יודע שזה מכעיס אותכם, אבל ההחלטה לא נתונה בידיכם. מומלץ
לבוא בזוגות ובגלימות חגיגיות. ועכשיו, בתיאבון!" קרא פרופסור
דמבלדור והתיישב. אוכל הופיע על השולחנות ורעש מילא את האולם.
"יש לנו בדיוק יום אחד למצוא בני זוג? זה מטורף." אמרה
קייטלין.
"כאילו שלך יש בעיה, קייט." אמרה אמילי.
"גם לך אין." קבעה לילי.
"יש לי. אני לא מתכוונת ללכת עם פיטר. זה נגמר." אמרה אמילי.
"באמת? טוב, חשבתי שזה יקרה מתישהו. אתם לא מתאימים בכלל. אז
על מי חשבת?" שאלה לילי.
"אני לא יודעת..." היא מלמלה והביטה סביבה, "אולי מישהו
מהחבורה, אתן יודעות."
קייטלין חייכה.
"זה לא יכול להיות סיריוס, כמובן. וגם לא פיטר." היא אמרה.
"נכון. אבל יש את ג'יימס ורמוס, לא?" אמרה אמילי בחיוך. בזמן
שדיברו ביניהן, מבטה של לילי נדד לעבר ג'יימס.
"לילי? לילי!" קראה קייטלין. לילי התנערה ממחשבותיה.
"מה?"
"מה את אומרת? ג'יימס או רמוס?" שאלה אמילי.
"רמוס." אמרה לילי בלי לחשוב.
"תסבירי."
"לא, לא. היא לא צריכה להסביר כלום, אמילי. זה ברור כשמש שהיא
רוצה ללכת עם ג'יימס." אמרה קייטלין. לילי הנידה ראשה לשלילה.
"לא." היא אמרה.
"טוב, מה שתגידי. אני יודעת שאני הולכת עם סיריוס." קבעה
קייטלין.

האווירה במגדל גריפינדור הייתה מאוד נעימה בערב זה. כולם דיברו
על הנשף בהתרגשות וניסו לנחש מי יילך עם מי. קייטלין ישבה עם
לילי ואמילי ליד האח והן דיברו ביניהן, על הנשף כמובן.
"אני לא מאמינה שקריסטין הולכת עם סנייפ!" אמרה אמילי.
"אני כן. היא שמה עליו עין כבר מזמן." אמרה קייטלין בביטול.
"קייט, תראי." אמרה לילי והצביעה על פינה בחדר המועדון. סיריוס
עמד שם, מול ורוניקה והם דיברו ביניהם. סיריוס הניד ראשו
לשלילה במבט מתנצל. היה נראה שמה שאמר עצבן את ורוניקה והיא
הלכה משם בכעס.
"נראה לי שאחותך ניסתה להזמין את סיריוס." אמרה לילי. קייטלין
גיחכה.
"אני בטוחה שזה מה שהיא ניסתה לעשות. היא תמיד מנסה לגנוב כל
מה שכביכול שייך לי." אמרה קייטלין וקמה על רגליה בהחלטיות.
"מה את עושה?" תהתה אמילי.
"אבל לא הפעם." היה הדבר היחידי שקייטלין אמרה לפני שהלכה משם
לכיוונו של סיריוס. היא ניגשה לשם לאט, עוברת פעם אחר פעם על
מה שעמדה לומר.
"שלום." היא אמרה בשמחה.
"היי, קייטלין." אמר ג'יימס וחזר לקרוא בספר שמולו. היא חייכה
אליו ואז הביטה בסיריוס.
"אני יכולה לדבר איתך לבד לרגע?" היא שאלה.
"בטח." הוא ענה לה והם ניגשו לפינה מבודדת בחדר המועדון.
"מה ורוניקה רצתה ממך?" היא שאלה.
"היא רצתה שאני אלך איתה לנשף מחר, אבל אני לא רוצה ללכת איתה,
בלי להעליב." ענה סיריוס.
"אל תדאג בקשר לזה, אני מבינה שאתה לא רוצה ללכת איתה. גם אני
לא הייתי רוצה ללכת איתה אם הייתי במקומך." אמרה קייטלין
בחיוך.
"כן... בהזדמנות זו, קייטלין, רציתי לשאול אותך... אם... אם את
רוצה ללכת איתי לנשף מחר?" שאל סיריוס. קייטלין חייכה.
"זו הייתה השאלה שרציתי לשאול אותך. כן, אני אשמח." היא
אמרה. סיריוס חייך.
"בסדר, אם ככה. דרך אגב, תשאלי את אמילי אם היא רוצה ללכת עם
רמוס." ביקש סיריוס.
"אין בעיה." אמרה קייטלין והלכה בחזרה לחברותיה.
"נו?" שאלה אמילי בעניין.
"אני וסיריוס הולכים יחד לנשף." אמרה קייטלין.
"גם לילי וג'יימס." אמרה אמילי.
"מה?" שאלה קייטלין, מביטה בלילי.
"מה ששמעת. בזמן שאת דיברת עם סיריוס, ג'יימס תפס אומץ ובא
לשאול את לילי, והיא הסכימה." אמרה אמילי.
"יפה. אה! רמוס שואל אם את רוצה ללכת איתו." אמרה קייטלין
כבדרך אגב. אמילי חייכה והסמיקה.
"אני חושבת שכן..." היא מלמלה.
"יופי. אני אלך להגיד לסיריוס." אמרה קייטלין ונעלמה.

נותרה שעה עד תחילת הנשף, וחדר המועדון של גריפינדור היה ריק
לחלוטין. כל אחד מהתלמידים היה עסוק בהתכוננות והתארגנות לנשף.
בחדר השינה של בנות השנה החמישית, ההתרגשות הייתה גדולה
ביותר.
"איפה הנעליים שלי? מישהי ראתה את הנעליים שלי?" קראה לילי
בהיסטריה.
"לא ראיתי אותם בזמן האחרון. אני כרגע עסוקה בלמצוא את הגלימה
שלי!" קראה קייטלין ממעמקי המזוודה שלה.
"נראה לי שאני השפויה היחידה כאן." קבעה אמילי בחיוך. היא כבר
הייתה מוכנה, ועזרה ללילי למצוא את נעליה.
"מצאתי!" קראה קייטלין בשמחה, מניפה בגלימה לבנה.
"גם אני מצאתי." אמרה אמילי, מניפה זוג נעליים בצבע כחול כהה.
"תודה." אמרה לילי ומיהרה לנעול אותן.
לבסוף היו כולן מוכנות. לילי התיישבה על המיטה ונאנחה בעייפות.
היא הייתה לבושה בגלימת טקס כחולה כהה, ושיערה היה אסוף לשתי
קוקיות. אמילי התיישבה גם היא, לבושה בגלימה בצבע בורדו עמוק,
ושיערה נשאר פזור על כתפייה. קייטלין סיימה לאסוף את שיערה
לצמה, וקשה אותה בסרט לבן. היא לבשה שמלה לבנה וארוכה ומעליה
גלימת טקס לבנה.
"איך השיער שלי נראה?" היא שאלה לבסוף.
"אני חייבת לציין, קייט, שאת פשוט מומחית בעשיית צמות לעצמך!
זה מושלם!" התלהבה אמילי.
"טוב, זמן ללכת." אמרה לילי והן ירדו יחדיו לחדר המועדון.
למטה חיכו להן בני זוגן, שהביטו בהן בהתפעלות. סיריוס היה
הראשון לצאת מההלם וניגש אל קייטלין. הוא נראה מאוד נאה בגלימת
הטקס השחורה שלו.
"את נראית... פשוט... וואו." הוא אמר. קייטלין חייכה.
"גם אתה." היא אמרה.
"נלך?"
קייטלין הנהנה בחיוך והם יצאו יחד מחדר המועדון. הם הלכו
בשתיקה זה לצד זו, עד שהגיעו לאולם הכניסה, שם פגשו בקריסטין,
שלבשה שמלה ירוקה ומדהימה, וסנייפ, שהיה לבוש אף הוא בשחור.
"היי, קייט. את נראית מצויין." היא קראה בשמחה. קייטלין הנהנה
בחיוך ואף נופפה לסנייפ לשלום.
"אל תגידי לי שאת מתחברת איתו עכשיו." אמר סיריוס.
"ממש לא, אל תדאג." הרגיעה אותו קייטלין. סיריוס חייך בהקלה.
"יופי. אני לא רוצה שתיפגעי ממנו." הוא אמר.
"לא ידעתי שכל-כך אכפת לך." הופתעה קייטלין. סיריוס חייך
במבוכה.
"דווקא מאוד אכפת לי." הוא מלמל. בדיוק אז הגיעו לילי וג'יימס.
קייטלין הביטה בהם לכמה שניות, מופתעת מאיך שהם נראים טוב
ביחד. מאחוריהם הופיעו רמוס ואמילי, שנראו כמו זוג בריטי
טיפוסי.
בשעה שמונה בדיוק, נפתחו דלתות האולם הגדול וכולם נכנסו פנימה.
לא היו שולחנות באמצע. במקום זה, הייתה רחבת ריקודים גדולה,
והבמה ששימשה לשולחן המורים, שימשה למערכת תופים, גיטרות
ופסנתר. מעל הבמה נתלה שלט גדול שאמר: הקוסמונאלים מפלוטו.
"הם הביאו את הקוסמונאלים!" קראה לילי בהתרגשות.
"אני לא מאמינה! את חושבת שפריסבי גם איתם?" שאלה קריסטין
בשמחה. סנייפ לא נראה מאוד מרוצה מכך.
פרופסור דמבלדור עלה לבמה וניגש למיקרופון, שכמובן הופעל
בקסם.
"ברוכים הבאים לנשף פתיחת השנה! בלי הרבה מילים, פשוט נתחיל.
אני מזמין לבמה את... הקוסמונאלים מפלוטו!!!" הוא קרא בשמחה.
כעבור שנייה מילאו צלילי הגיטרה את האולם וכולם החלו לרקוד.
"בוא נלך לרקוד." אמרה קייטלין וגררה את סיריוס לרחבה. הם רקדו
בהתלהבות, ועד מהרה לילי וג'יימס הצטרפו אליהם, וגם רמוס
ואמילי. בזוית עינה, ראתה קייטלין את קריסטין וסנייפ רוקדים אף
הם, ואת ורוניקה יושבת לצד פיטר בכיסאות שהיו מסביב. היא נראתה
מאוד לא מרוצה.
שעתיים עברו במהרה ופרופסור מקגונגל בדיוק הכריזה שתלמידי השנה
הרביעית ומטה צריכים לצאת וללכת לישון. לקח כמה זמן להוציא
אותם. האורות הודלקו והמוסיקה נפסקה וכל מורה ומדריך בבית הספר
היה צריך לעזור.
"מצטער, אמילי. אני חייב ללכת לעזור להם." אמר רמוס ומיהר לשים
את סיכת המדריך שלו, ששמר בכיסו.
כעבור רבע שעה נותרו רק תלמידי שנה חמישית ומעלה. האורות שוב
כובו ומוסיקה שקטה החלה.
"אני ממש אוהבת את השיר הזה. קוראים לו 'אהבת חיי'." אמרה
קייטלין. סיריוס חייך.
"בואי נצא קצת החוצה. את יודעת, אפשר לשמוע את המוסיקה גם
בחוץ." הוא הציע.
"בסדר." הסכימה קייטלין והם יצאו החוצה לאוויר הנעים. סיריוס
אחז בידה של קייטלין והוביל אותה לעבר האגם, שם הוא הסתובב
להביט בה, עוד אוחז בידה.
"אני ממש שמח שהסכמת לבוא איתי." הוא אמר בשקט.
"גם אני שמחה."
סיריוס חייך. הוא התקרב אליה בהיסוס. קייטלין עצמה את עיניה
ונתנה לדברים לקרות מעצמם. כששפתיו של סיריוס נפגשו עם שפתיה,
היא ידעה שאין מאושרת ממנה בעולם.

רמוס ואמילי רקדו בצד, רחוק מכל שאר התלמידים.
"זה שיר מדהים." אמרה אמילי.
"כן..."
"אחד הטובים שלהם. מלבד זאת, אני ממש אוהבת שירים שקטים." היא
אמרה.
"גם אני." הסכים רמוס.
"למה נפרדת מורוניקה?" שאלה אמילי.
"למה נפרדת מפיטר?" החזיר לה רמוס. אמילי צחקה בשקט.
"בדיוק מאותה הסיבה שאתה נפרדת מורוניקה." היא אמרה.
"איך את יודעת למה נפרדתי ממנה?" תהה רמוס.
"אני מרגישה את זה."
רמוס חייך.
לפתע נשמע קול פיצוץ מחוץ לטירה. בין רגע הודלקו האורות באולם
והמוסיקה נפסקה. פרופסור דמבלדור רץ במהירות החוצה, ואחריו כל
סגל המורים.
"אמילי!" קראה לילי והגיעה אליה בריצה.
"מה?"
"קייטלין וסיריוס! הם בחוץ! מה אם קרה משהו?" אמרה לילי ודמעות
בעיניה. ג'יימס הגיע אף הוא בריצה.
"תישארו כאן, אני יוצא החוצה לראות מה קורה." הוא אמר.
"אני באה איתך." קבעה לילי.
"לא, זה מסוכן מדיי." התנגד ג'יימס.
"גם החברה הכי טובה שלי שם, ג'יימס! אני באה איתך וזהו!" אמרה
לילי. ג'יימס נאנח בכניעה והם יצאו במהירות החוצה. עד מהרה הם
ראו כי הכל מתרחש ליד האגם. הם הגיעו לשם במהרה. סיריוס שכב
מעולף על האדמה וכל המורים סביבו. ג'יימס מיהר לפרוץ את מעגל
המורים והתיישב לצד חברו.
"מה קרה כאן?" שאלה לילי בחרדה, "איפה קייטלין?"
"העלמה אוונס, מר פוטר, היכנסו פנימה מיד!" אמרה פרופסור
מקגונגל.
"לא!" קרא ג'יימס.
פרופסור דמבלדור הביט על המורים ואז השפיל מבטו.
"אני נאלץ להכריז על העלמה קייטלין ווייט כנעדרת." הוא אמר
בשקט. לילי התרחקה ממעגל המורים ומג'יימס וסיריוס, שעוד היה
מחוסר הכרה. בלי כל הזהרה, יד קרירה חסמה את פיה והיא נגררה אל
היער האסור, כשהיא מנסה לצעוק לעזרה, אך איש לא שמע אותה.

פרק 11: שיכחה

מוקדש ליחידת החילוץ-לסחוב 70 ק"ג ואלונקה זו לא משימה קלה
במיוחד. בעיקר במהירות של איזה 120 קמ"ש...

קייטלין נגררה בכוח לכיוון היער האסור. כל גופה נחבט פעם אחר
פעם באדמה הקרה ושמלתה נקרעה. היא רצתה לצעוק, אך קסם כלשהו
השתיק את גרונה. היא ניסתה להביט לצדדים, אך צווארה כאב מדיי.
כשהייתה כבר עמוק בתוך היער, הזהות הבלתי ידועה שגררה אותה
נעצרה והושיבה אותה בכוח לצד אחד העצים. והם ישבו שם וחיכו.
כעבור כמה דקות הגיעה דמות שנייה, וגם היא גררה מישהו. לא
מישהו. לילי.
"לילי!" קראה קייטלין בפליאה וחרדה, אך ללא קול. לילי הביטה בה
בעיניים מפוחדות וכל שקייטלין יכלה לעשות היה להניד בראשה
ולהביט באותו מבט מפוחד.  לפתע, הרגישה קייטלין שמישהו תופס
אותה בידה, והיא נגררה בשנית על האדמה, ואחריה, היא ידעה,
הייתה לילי, ושתיהן הובלו למקום כלשהו, בלי לדעת לאן. כשנעצרו
שוב, הועמדו בכוח על רגליהן.
"תגעו בזה." אמר אחד האנשים בקול קר ומרושע והושיט להן מוט
ברזל חלוד. ברגע בו היו ארבע אצבעות מונחות על המוט, קייטלין
חשה כאילו מישהו תופס בה בחוזקה ומושך אותה במהירות קדימה.
מפתח מעבר. כעבור מספר שניות הן נחתו בחזקה על רצפה קשה
וקרירה, במקום שהיה מואר באור נרות קלוש, ונראה גדול ומפחיד,
ובעיקר אפל מאוד.
"שבו שם!" ציווה קול קר. קייטלין ציינה לעצמה שהקול היה מאוד
מוכר. האיש שדיבר הצביע על פינה ליד אח שבערה בלהבות סגולות.
אם לא הייתה מפוחדת עד מוות, קייטלין הייתה מתפעלת מאותן
להבות. בצייתנות ופחד, לילי וקייטלין קמו על רגליהן והתיישבו
לצד האח, נשענות על הקיר. אחד האנשים כיוון אליהן שרביט ולחש
מילות קסם. הילה לבנה ומעט שקופה עטפה אותן. שני האנשים נעלמו
מבעד לדלת עץ גדולה.
"שדה כוח קסום. זה כמו כלוב." מלמלה לילי.
"מה קורה כאן? איפה אנחנו?" לחשה לה קייטלין. לילי הביטה בה
בפחד.
"אני לא יודעת. הלוואי ונצא מכאן..." היא אמרה. היא נשמעה מאוד
אומללה.
"הקול של האיש הזה, שאמר לנו לשבת... הוא היה לי מאוד מוכר."
אמרה קייטלין בהרהור. לילי הנהנה בהסכמה. דלת העץ נפתחה ושני
אנשים מכוסים ברדסים שחורים נכנסו.
"קייטלין ווייט ולילי אוונס, נכון?" אמר קול קר ומרושע. שתיהן
הנהנו, מפחדות יותר מדיי בשביל לדבר. "ברוכות הבאות לביתי."
קולו נשמע מרושע ומלגלג. היה נראה שהוא מאוד נהנה ממה שהוא
עושה בחייו.
"גרין!" הוא קרא לפתע, "שחרר את שדה הכח."
האיש השני שוב לחש מילות קסם וההילה נעלמה.
"מי אתם?" קראה לפתע לילי.
"אנחנו? אנחנו שני אנשים שכדאי לציית להם." אמר בעל הקול
המרושע והסיר את הברדס. עיניו היו אדומות כמעט לגמרי, ועל פניו
הבעה מרושעת. רק רוע היה על פניו. האיש השני הלך בעקבותיו
והסיר אף הוא את הברדס. קייטלין פלטה קריאת פליאה. היה זה
פרופסור גרין, המורה לשיקויים.
"מפתיע אותך, מה?" הוא אמר בגיחוך.

"לא!!! תעזבו אותי!" צרח סיריוס, "אני רוצה לדעת איפה
היא!!!"
"מר בלק, הרגע בבקשה ותן לי לטפל בך." קראה מאדאם פומפרי
וניסתה לגרום לסיריוס לשכב בשקט.
"לא!!!" הוא צעק בכל כוחו. ג'יימס התקרב למיטתו בהיסוס.
"סיריוס... סיריוס...." הוא אמר בשקט, אך סיריוס המשיך להתנגד.
"רך-כף!"
סיריוס נעצר לפתע.
"מה?"
"תרגע. פשוט תרגע ותן למאדאם פומפרי לטפל בך, בסדר? לא תוכל
לעזור לקייטלין כשאתה צועק ובועט כל היום, נכון?" אמר ג'יימס.
סיריוס הנהן בייאוש ונשכב על המיטה. מאדאם פומפרי נאנחה.
"בשעה טובה ומוצלחת. תודה לך, מר פוטר." היא אמרה וניגשה לטפל
בסיריוס. ג'יימס פנה לאחור, שם עמד פרופסור דמבלדור.
"פרופסור דמבלדור, האם אתם יודעים איפה קייטלין ולילי?" הוא
שאל בשקט. פרופסור דמבלדור הביט בו בייאוש.
"אני חושש שלא, מר פוטר. אני מאוד מקווה שנמצא אותן בקרוב."
הוא אמר. באותו הרגע נכנסה פרופסור מקגונגל לאגף המרפאה. היא
נראתה נסערת ביותר.
"אדוני." היא התנשמה.
"כן, מינרווה?"
"גרין, נעלם." היא אמרה. פרופסור דמבלדור לא נראה מופתע במיוחד
לאור החדשות הללו.
"חששתי שכך יקרה." הוא אמר בשקט וסימן לפרופסור מקגונגל לחכות
לו בחוץ. הוא הסתובב להביט בג'יימס וסיריוס שישבו מרותקים
ומופתעים.
"מה כל זה אמור להביע, פרופסור?" שאל ג'יימס בתקיפות. פרופסור
דמבלדור נאנח.
"אני חושש שלא אוכל לחלוק עמכם את העניין הזה עכשיו, אם בכלל.
לפחות לא עד שנדע בוודאות מה קורה." ענה פרופסור דמבלדור.
סיריוס פתח את פיו לומר משהו אבל ג'יימס הרים ידו והשתיק אותו.
פרופסור דמבלדור קד קידה קלה ויצא מאגף המרפאה.
"הוא לקח אותן. אני יודע את זה." קבע סיריוס. ג'יימס הנהן
בהסכמה.
"צריך לעשות משהו." הוא אמר.
"אבל מה? אנחנו לא יודעים לאן לקחו אותן, אין לנו קצה חוט."
התייאש סיריוס.
"נחשוב על משהו, אל תדאג." אמר ג'יימס, בעוד הוא מהרהר
באפשרויות.

"אל תחשבו שזהו יצר נקמנות טהור, תלמידות יקרות, אם כי היה זה
חלק נכבד מהסכמתי לקחת אתכן." אמר פרופסור גרין, מביט סביבו
כאילו הוא נהנה מכל רגע, מה שכנראה היה נכון. קייטלין ולילי לא
אמרו דבר למשך כמה שניות.
"נקמנות על מה, אם יורשה לי לשאול?" שאלה קייטלין באומץ.
"יורשה לך לשאול, אם כי להיתמם לא יעזור לך, ווייט. מה שעשית
לפני שנה בשיעור היה בלתי נסבל ומבזה. ובהחלט ראוי לנקמה."
התעצבן פרופסור גרין. קייטלין חשה בכך ולא ענתה דבר, אם כי
בליבה חשבה שזה מעשה מאוד טיפשי, אולי אף ילדותי, וגרין בן אדם
בוגר כביכול.
"אתן הולכות לעשות עבודות מסויימות בשבילי, ואחרי שתעשו אותן,
סביר להניח שאהרוג אתכן." אמר האיש השני, כאילו בכל יום הרג
מישהו. לילי הביטה בו באימה, וקייטלין השתדלה לא להראות את
רגשות הפחד שקיננו בה.
"ואם אתן תוהות מי אני, תשובתי היא אחת-אני הוא הלורד
וולדמורט, ואתן כפופות לי." הוא אמר בקול מרושע וצחק צחוק
מרושע.
"כדאי שנתחיל, אדוני. יבואו לחפש אותן. ישימו לב שאני נעדר
מבית הספר." אמר פרופסור גרין, ולשמחתה של קייטלין, לחץ ניכר
בקולו.
"אתה צודק, גרין. אימפריו!" הוא אמר, מניף את שרביטו.
קייטלין חשה תחושה נפלאה, כאילו היא מרחפת בעולם מלא עננים
ורודים ואדומים. היא הרגישה שחרור עצום ותהתה האם היא מתה.
"המשימה הראשונה שלכן תהיה... בואו נראה... להביא לי לכאן את
שר הקסמים. יש לי כמה עניינים לא סגורים איתו." אמר לורד
וולדמורט ברשעות. קייטלין הרגישה איך ללא שליטתה, היא נעמדת על
רגליה. לילי נעמדה גם כן.
"כן אדוני." הן אמרו ביחד.

אמילי וקריסטין עוד היו לבושות בבגדיהן היפים. הן ישבו על
המדרגות הראשיות ושתקו. סנייפ ישב בצד והביט בהן. קריסטין
הפצירה בו שיילך לישון, אבל הוא התעקש לחכות לה. כעבור כמה
דקות של שתיקה, רמוס חזר מחדר המועדון של גריפינדור והביט
בשלושתם.
"אני חושב שכדאי לפזר את המסיבה." הוא אמר. אמילי וקריסטין
הביטו בו במבטים חסרי הבעה.
"גם אני חושב ככה." אמר סנייפ.
"מי היה מאמין שהם אי פעם יסכימו?" אמרה אמילי לפתע.
"אני חושבת שזה סימן שהם צודקים וכדאי שנלך לישון." אמרה
קריסטין. אמילי חייכה.
"טוב, נתראה מחר. לילה טוב, קריס, סנייפ." אמרה אמילי. קריסטין
וסנייפ ירדו לכיוון המרתפים ואמילי עלתה בעקבות רמוס לקומה
השביעית.
אמילי ורמוס הלכו בשקט במסדרון הקומה השביעית. היה חשוך ורק
קולות צעדיהם נשמעו.
"אני רוצה שהן יחזרו." אמרה לפתע אמילי.
"אני יודע. גם אני אשמח לראות אותן... בחיים." אמר רמוס. הוא
לא התכוון לומר זאת בישירות כזאת, אבל הוא באמת האמין שיהיה
קשה למצוא את קייטלין ולילי, היכן שהן לא יהיו.
אמילי פלטה גיחוך קל ודמעות מילאו את פניה.
"הן באמת בסכנה כה גדולה?" היא שאלה.
"אני חושש שכן." ענה רמוס בקצרה. הם נעצרו מול הכניסה למגדל
גריפינדור. רמוס אמר את הסיסמא והם נכנסו. חדר המועדון היה
ריק. כולם כבר ישנו, או שעוד היו למטה באולם.
"תלכי לישון, אמילי. מחר בבוקר הכל ייראה אחרת, ונלך לדבר עם
פרופסור דמבלדור." אמר רמוס, מנסה להרגיע את אמילי.
"אני מקווה... אני מקווה שג'יימס וסיריוס בסדר. טוב, נתראה
מחר. לילה טוב." אמרה אמילי בייאוש ועלתה לחדר השינה שלה,
לבדה.

לילי וקייטלין יצאו בשקט מהבית הגדול בו הוחזקו. הן היו לבושות
גלימות שחורות ועטו ברדסים תואמים על ראשיהן. קייטלין הרגישה
שמה שהיא הולכת לעשות הוא דבר רע מאוד, אבל לא הצליחה לשלוט
בגופה או מעשיה. היה נראה שלילי מרגישה את אותו הדבר בדיוק.
"על פי ההוראות, אנחנו צריכות ללכת למשרד הקסמים, זה אומר
צפונה." לחשה קייטלין. לא היה לה מושג מהיכן היא יודעת לאיזה
כיוון היא צריכה ללכת. לילי הנהנה בהסכמה.
הן החלו ללכת לכיוון צפון, בעזרת קסם מצפן שלילי נזכרה בו.
הרחובות היו ריקים לחלוטין, דבר שהיה מפתיע וחשוד למדיי בסופי
השבוע. תמיד ניתן היה לראות צעירים מסתובבים, צוחקים ויוצאים
לבלות. גם הרחובות הראשיים היו כמעט לגמרי ריקים.
"יש כאן אנשים, כדאי שנסתתר באיזשהו מקום. אנחנו נראות חשודות
מדיי." לחשה לילי והן התחבאו בסמטה קטנה בצד הרחוב. חבורה של
נערים עברה אותן בלי לראותן והרחוב שוב היה שקט וריק.
"זו ההזדמנות. הכניסה למשרד הקסמים מאוד קרובה. ממש בסימטה
מולנו, מעבר לכביש." אמרה קייטלין בביטחון. בריצה הן חצו את
הכביש והגיעו לסימטה חשוכה. תא טלפון בודד היה שם, מואר באור
קסום.
"ועכשיו מה?" תהתה לילי.
"עכשיו אתן באות איתי בחזרה." נשמע הקול הקר של וולדמורט.
קייטלין ולילי הסתובבו במהירות לאחור והביטו בו בפליאה.
"מה?" תהתה לילי.
"ובכן, היה זה מבחן קטן, על מנת לבדוק שאתן לא יכולות להתנגד
לקללת האימפריוס שלי. עברתן אותו בהצלחה מרובה ועכשיו עליכן
לחזור איתי ומחר יתחיל הכיף הגדול." הוא אמר ברשעות. השפעת
הקללה לא הותירה להן ברירה, אלא להישמע להוראותיו, ובעזרת מפתח
מעבר נוסף, הם חזרו לבית הגדול ממנו יצאו לפני כחצי שעה.

בוקר יום ראשון עלה, בהיר וקריר, ותלמידי הוגוורטס התעוררו
לאט, בזמנם החופשי. רמוס ירד במדרגות לחדר המועדון. השעה הייתה
מוקדמת למדיי. על הספה באחת הפינות ישבו סיריוס וג'יימס.
ג'יימס ישן, אך על פניו הייתה הבעה מודאגת. סיריוס רק ישב שם
ובהה בחלון בקצה השני של החדר. רמוס התיישב לצידו.
"חייבים לעשות משהו. חייבים." הוא מלמל. רמוס נאנח.
"ומה בדיוק אתה מתכוון לעשות?" הוא שאל.
"אני לא יודע, אבל אני חייב למצוא אותה. לא יכולתי למנוע את
החטיפה, אבל אני יכול למצוא אותה לפני שיקרה לה משהו רע." ענה
סיריוס, מבטו עדיין תקוע בחלון.
"תשאיר את זה לפרופסור דמבלדור. הוא יימצא אותה, אני בטוח."
אמר רמוס, בניסיון לעצור את סיריוס מלעשות מעשה טיפשי. הוא ידע
שזה חסר טעם, סיריוס יעשה הכל כדי למצוא את קייטלין. ג'יימס
התעורר והביט בשניהם.
"איפה פיט?" הוא שאל בקול ישנוני.
"בוקר טוב. פיטר עוד ישן ואני פה מנסה לשכנע את סיריוס לא
לעשות מעשים טיפשיים כמו לצאת לחפש את הבנות בעצמו." ענה לו
רמוס בחיוך.
"אה, זו יכולה להיות קצת בעיה, רמוס, כי אני מתכוון לצאת למצוא
אותן גם." אמר ג'יימס. רמוס נאנח בייאוש.
"איך בדיוק? איך תצאו משטח בית הספר? איך תדאגו לא להיפגע
בעצמכם?" הוא התעצבן. ג'יימס חייך.
"היי, ירחוני. שכחת שאנחנו יכולים להפוך לחיות, מה? ישנת
בלילה?" הוא אמר, בחיוך.
"ישנתי. ישנתי יותר ממה שאתה ישנת, קרניים." חייך רמוס.
"יפה. אני וסיריוס נצא בתור אנימאגוסים ונחפש את הבנות
בלונדון. אתה ופיטר תישארו פה ודאגו לחפות עלינו במקרה ויתעורר
הצורך. אה, וגם תצטרך לדאוג לאמילי בנתיים." אמר ג'יימס.
"שניכם משוגעים, אבל אני אחפה עליכם. מתי תצאו?" שאל רמוס.
ג'יימס הביט בסיריוס.
"ברגע שהמשוגע מימין ייצא מההלם." הוא אמר בקול רם. סיריוס
התנער.
"אני בסדר. בוא נלך. עכשיו." הוא אמר וקם על רגליו. רמוס נאנח
שוב. ג'יימס נעמד אף הוא והם יצאו בשקט מחדר המועדון, כשרמוס
קורא אחריהם: "בהצלחה, בנים!"
הם הלכו בשקט במסדרון, וירדו לאט במדרגות הראשיות ומשם יצאו
הישר לאדמות בית הספר.
ג'יימס הסתכל סביבו.
"השטח פנוי. מוכן?" הוא אמר, מביט על סיריוס. סיריוס הנהן
ושניהם הניפו את שרביטיהם ובין רגע הפכו לאייל ולכלב שחור
וגדול. כאילו תכננו הכל מראש, יצאו השניים בריצה לכיוון
לונדון. הם ידעו שהדרך לשם ארוכה, ולא ידעו אם יגיעו לשם ומתי.
הם רק ידעו שהם חייבים להציל את קייטלין ולילי.
הם רצו במהירות בצידי הכבישים, משתדלים לא להיראות. אחרי הכל,
לא בכל יום ניתן לראות אייל וכלב גדול רצים ברחובות כמו
משוגעים.
כעבור שעה של ריצה נעצרו השניים ונחו לכמה שניות מאחורי עץ
גדול. סיריוס חזר לצורתו האנושית, וכמוהו עשה גם ג'יימס.
"אנחנו חייבים ללכת בחזרה לכביש בצורה הזאת ולתפוס טרמפ
ללונדון. בקצב הזה נתעייף מאוד מהר וכשנגיע ללונדון..." אמר
סיריוס, מתנשם כולו.
"אתה צודק..." הסכים ג'יימס. הם חזרו לכביש וחיכו שתעבור
מכונית. כעבור כמה דקות עבר שם אוטובוס מוגלגי ונעצר לצידם.
"לאן תרצו להגיע?" שאל הנהג, מביט בהם ומדי בית הספר שלהם
בסקרנות.
"ללונדון, בבקשה." אמר ג'יימס במהירות. הנהג חייך.
"קפצו פנימה. נגיע ללונדון בעוד שעה." הוא אמר. סיריוס הביט על
ג'יימס בחיוך והם עלו לאוטובוס. כל הנוסעים הביטו בהם בסקרנות
והם חייכו אליהם כאילו אינם מסתירים דבר.

קייטלין קברה את פניה בידיה. תחושת הריחוף החלה להיעלם והיא
החלה לתהות האם זה חכם לציית לפקודותיו של הוולדמורט הזה, עליו
שמעה כל-כך הרבה לאחרונה. היא החלה לתהות מתי יוציאו אותן
מכאן, אם בכלל והאם הודיעו לאביה כי היא נעלמה. היא הביטה
בלילי ויכלה לראות שהיא חושבת בערך את אותם הדברים.
"אז... איך היה עם ג'יימס?" היא שאלה אותה בניסיון להסיח את
דעתה מהפחד. לילי גיחכה.
"הוא היה נחמד למדיי. ואיך היה עם סיריוס?"
קייטלין חייכה והסמיקה מעט.
"האמת היא שהיה פשוט נפלא. הוא היה כל-כך נחמד ומתחשב..." היא
אמרה בחולמניות. לילי חייכה.
"את ממש אוהבת אותו, הא?"
"מסתבר שכן, אם כי קשה לי להאמין כמה רגשותיי חזקים, ועוד
לסיריוס בלק." אמרה קייטלין ונאנחה בייאוש.
"אני רוצה לחזור לבית הספר. ההרגשה המשוחררת שהייתה לי קודמת
נעלמה." אמרה לילי.
"גם שלי נעלמה. אני חושבת שהמחשבות על בית הספר, וסיריוס
וג'יימס, עזרו לנו לשבור את הכישוף של וולדמורט." אמרה קייטלין
בהרהור.
"זה דיי הגיוני," הסכימה לילי, "אולי נצליח לצאת מכאן?"
"איך בדיוק? יש כאן שדה כוח קסום, שוב." התייאשה קייטלין. לילי
צעקה צעקת ייאוש וקברה את פניה בידיה.
"אנחנו פשוט חייבות לצאת מכא-" היא החלה לומר, אבל קייטלין
קטעה אותה.
"לילי, תראי!" היא אמרה בפליאה והצביעה על הדלת. כלב שחור
וגדול עמד שם, ולצידו אייל.
לילי פערה את פיה.
"וואו. שנים שלא ראיתי אייל כזה! בטח שלא מקרוב כל-כך!" היא
אמרה בשקט. הכלב השחור התקרב אליהן.
"לא, לא! לך מכאן! אני מתעבת כלבים!" אמרה קייטלין בשקט,
משתדלת לא לצעוק. הייתה לה תחושה שהחיות האלה, מה שהן לא יהיו,
לא קשורות לוולדמורט או לגרין, ולא כדאי שהם יידעו על כל זה.
הכלב הביט בה בעצבות, ואז בלילי. הוא ניסה להתקרב עוד יותר אבל
שדה הכוח עצר אותו. קייטלין נשמה לרווחה.
"יופי. הוא לא יכול להתקרב יותר מדיי." היא אמרה.
"כלבים הם לא עם כזה נורא, קייט." אמרה לילי, מחייכת. היא
ניסתה להתקרב אל הכלב והושיטה יד ללטפו, אך ללא הצלחה.
"אל תתאמצי יותר מדיי. שדה כוח, את יודעת." אמרה לה קייטלין.
האייל הביט מסביבו, כאילו הוא בודק שאיש לא מגיע מאיזה כיוון.
"יש להם מבטים כמעט אנושיים." אמרה לילי, מצביעה על האייל.
קייטלין הנהנה בהסכמה.
לפתע קרה דבר מוזר. האייל זהר באור כחול בהיר וצורתו החלה
להשתנות. גם הכלב השחור החל לזהור ולהשתנות. כעבור כמה שניות
עמדו שם סיריוס וג'יימס. קייטלין עמדה לצעוק, אבל עצרה את עצמה
ברגע האחרון.
"כן, זה רעיון לא רע." חייך סיריוס. ג'יימס עמד על המשמר,
מוודא שלא ייתפסו.
"איך מצאתם אותנו?" שאלה לילי, מתעלמת לחלוטין מהעובדה שלפני
שנייה הם היו כלב ואייל.
"ג'יימס החליט שהוא רוצה להיכנס לכאן לחפש אוכל, מה שהתברר
כצעד חכם למדיי." ענה לה סיריוס.
הן הביטו על ג'יימס, שנופף להן מקצה החדר וחייך.
"אז, מה קרה? איך אתן הגעתן לכאן?" שאל סיריוס, על פניו ניכרה
דאגה. החיוכים נמחקו מפניהן של לילי וקייטלין.
"פרופסור גרין... ו... ו... וולדמורט." אמרה קייטלין בחשש.
"גרין?! למה שהוא יעשה דבר כזה?" התפלא סיריוס.
"זו שאלה טובה. אולי הוא עוזר של וולדמורט או משהו?!" התעצבנה
לילי.
"הוא אמר שהוא מתנקם בי על מה שעשיתי בשיעור הזה לפני שנה."
אמרה קייטלין ברוגע. סיריוס פער את פיו בפליאה.
"אני פשוט לא מאמין. האיש הזה פשוט נקמן חסר מעצורים." הוא אמר
בכעס.
"אז... אתם מתכוונים להוציא אותנו מכאן?" שאלה לילי לבסוף.
"אה, כן, כמובן." אמר סיריוס, "למזלכן, ג'יימס למד כישוף נגד
שדה כוח בדיוק אתמול."
הוא הוציא את שרביטו ולחש מילות קסם. ההילה הלבנה נעלמה.
קייטלין ולילי נעמדו והתקרבו לסיריוס.
"תודה." לחשה קייטלין.
"אין בעד מה. עכשיו, לפני שניתפס, בואו נצא מכאן." אמר
סיריוס.
ג'יימס הביט שוב סביבו.
"השטח פנוי." הוא לחש. סיריוס הנהן והחל ללכת לכיוון הדלת,
כשהוא מסמן ללילי וקייטלין לבוא איתו. לילי מיד החלה ללכת,
במהירות וביטחון. קייטלין, לעומתה היססה קצת. זה היה קל מדיי,
והייתה לה הרגשה מאוד רעה. בדיוק אז נשמע קולו של פרופסור גרין
ממעלה המדרגות.
"מאוד חכם, בנים, אבל אל תחשבו שלברוח מהלורד וולדמורט יהיה
כל-כך קל. למעשה, זה נחשב לבלתי אפשרי." הוא אמר בלגלוג.
סיריוס פנה להביט בו.
"באמת? לי זה נראה דיי קל." הוא אמר בלי לחשוב כלל. ג'יימס
ניסה לסמן לו שישתוק, אבל סיריוס לא שם לב.
"לך זה יהיה קל. הלורד וולדמורט ביקש לא לקחת שבויים נוספים
מלבד ווייט ואוונס, אז אתם יכולים ללכת מכאן כבר עכשיו." אמר
פרופסור גרין. קייטלין הביטה בסיריוס בחרדה. סיריוס קלט את
מבטה ואחז בידה בחוזקה.
"אז יש לך בעיה," אמר לפתע ג'יימס, "כי אנחנו נשארים איתן, או
שהן באות איתנו."
הוא התקרב אל לילי ואחז אף הוא בידה. פרופסור גרין ירד לעברם.
הוא נראה מאיים מאוד ומסוכן. קייטלין חשבה לעצמה שהיה מוטב אם
סיריוס וג'יימס היו פשוט עוזבים את המקום בלעדיהן. היה זה
כאילו סיריוס יכל לקרוא את מחשבותיה.
"אנחנו לא הולכים בלעדיכן." הוא אמר לה בשקט ובתקיפות.
"זה מה שאתה חושב. אימפריו!" צעק פרופסור גרין וכיוון את
שרביטו לסיריוס, ומיד אחר כך לג'יימס. הקסם פגע בהם ועל פי
הבעתם בלבד היה ניתן לראות כי הכישוף עבד.
"לא!" קראה לילי בחרדה, "ג'יימס! צא מזה! אל תיתנו לו לשלוט
בכם!"
קייטלין רק המשיכה לאחוז בידו של סיריוס, בלי לומר דבר.
"זה לא יעזור לך, ילדה טיפשה. עכשיו, הם יילכו מכאן, אבל לא
לפני שאמחק את זיכרונם. איני יכול להרשות לעצמי שהם יפטפטו.
אובליוויאטה!" צעק פרופסור גרין ושוב כיוון את שרביטו אל
סיריוס.
"לא!" צעקה קייטלין ונעמדה מול סיריוס, פניה נחושות ומביטות
בפרופסור גרין בכעס. סיריוס ניסה להזיז אותה, אך ללא הצלחה.
קסם הזיכרון פגע בה בחוזקה והיא מעדה. סיריוס תפס אותה.
"קייט!" קראה לילי. סיריוס הניח אותה בעדינות על הרצפה, אך
נשאר לעמוד, קללת האימפריוס עוד שולטת בו. גם ג'יימס לא הגיב
כלל למה שקרה.
פרופסור גרין צחק צחוק מרושע.

"מינרווה, אנא אמרי לעלמה בנטון, למר לופין ולעלמה ביילי לבוא
למשרדך בהקדם האפשרי. אני חושב שאני יודע היטב היכן גרין נמצא,
ואיתו בוודאי נמצאות החטופות." אמר פרופסור דמבלדור והתכונן
לצאת לדרכו.
"ואיך תגיע לשם? זו בוודאי דרך ארוכה?" התעניינה פרופסור
מקגונגל.
"או, זו שאלה נפלאה," הוא ענה בשלווה, "על גבי תסטראל כמובן."

"מדוע לא חשבתי על זה?" אמרה פרופסור מקגונגל וגלגלה את
עיניה.
"עשי מה שאמרתי לך. אמרי להם שאני בדרכי לעזור לחבריהם.
והודיעי להם כי מר בלק ומר פוטר נעלמו גם כן. אני מעריך כי
אמצא אותם בדרכי, מחפשים את ווייט ואוונס. נתראה מאוחר יותר."
אמר פרופסור דמבלדור ויצא ממשרדו במהירות, משאיר את פרופסור
מקגונגל לבדה. לקחו לה כמה שניות להתעשת, אבל אז היא יצאה
במהירות מהמשרד לכיוון מגדל גריפינדור. היא נכנסה בשקט ומצאה
את אמילי ורמוס יושבים על אחת הספות ושותקים. כשראו אותה נכנסת
הביטו עליה בתקווה.
"פרופסור דמלבדור ביקש שאקח אתכם למשרדי. עלינו לקרוא גם לעלמה
ביילי." היא אמרה בשקט. רמוס ואמילי נעמדו על רגליהם ויצאו
אחריה מחדר המועדון.
"קריסטין בטח מסתובבת עכשיו בבית הספר ומחפשת אותנו." אמרה
אמילי, ובדיוק אז הופיעה קריסטין מולם.
"בוקר טוב." היא אמרה בשקט ואז ראתה את פרופסור מקגונגל.
"יופי. העלמה ביילי, עליך לבוא איתנו למשרדי. הוראות מפרופסור
דמבלדור." אמרה פרופסור מקגונגל. קריסטין הנהנה ולא שאלה דבר.
לאחר שהתיישבו בכיסאות מול שולחנה של פרופסור מקגונגל, וזו
הכינה להם תה, היא התיישבה בכסאה והביטה בהם.
"אני מניחה שמר לופין כבר יודע שמר בלק ומר פוטר יצאו לחפש את
הבנות, אך פרופסור דמבלדור ביקש שאודיע לכם בכל מקרה. הוא גם
ביקש שאומר לכם לא לדאוג. הוא יצא לפני כמה דקות לכיוון לונדון
לחפש אותם." היא אמרה בשקט.
"אני בטוח שהוא ימצא אותם." אמר רמוס בביטחון. אמילי חייכה
והנהנה בהסכמה.

המצב נראה גרוע מאוד. פרופסור גרין עוד צחק, ושרביטו היה מכוון
על ג'יימס. לילי ידעה שיהיה כאן הרג בסופו של דבר. היא רק לא
ידעה מי יהיה הראשון ללכת. בדיוק כשכל תקווה נעלמה, דלת הבית
נפתחה, ובפתח עמד לא אחר מאשר פרופסור דמבלדור. לילי לא יכלה
שלא לחייך. הם ניצלו. צחוקו של פרופסור גרין נפסק. הוא הביט
בדמבלדור בבהלה.
"דמבלדור, אדוני." הוא אמר בשקט.
"פרופסור גרין." אמר דמבלדור בשקט, ללא כל סימן לבאות. לפתע
הוא הרים את שרביטו וצעק: "שתק!"
פרופסור גרין נעצר, המבט על פניו מופתע. הוא לא זז. פרופסור
דמבלדור הביט בתלמידיו.
"הייתי מטפל בכולם עכשיו, אבל וולדמורט בוודאי עוד כאן, וגם אם
לא, הוא יידע מיד מה קרה. כדאי שנצא מכאן עכשיו." הוא אמר
ללילי, שהייתה היחידה שיכלה להבין אותו באותו הרגע.
"בסדר." היא אמרה, מבוהלת מעט.
"קחי את מר בלק ומר פוטר בכוח, אני אדאג לעלמה ווייט." אמר
פרופסור דמבלדור. לילי הנהנה ואחזה בידיהם של סיריוס וג'יימס
ומשכה אותם לכיוון היציאה.
"כיוון שאנחנו לא יכולים לעלות כולנו על התסטראל, אני אסביר
לכם עליו אחר כך, אז יהיה עליכם לחזור בעזרת מפתח מעבר
שאירגנתי במהרה, ואני אחזור בדרך בה באתי." אמר פרופסור
דמבלדור כאשר היו כבר בחוץ. לילי הנהנה. פרופסור דמבלדור הושיט
לה רשת מלוכלכת של סל כדורסל. לילי הניחה את ידה על הרשת, ואחר
כך את ידיהם של סיריוס וג'יימס. פרופסור דמבלדור הניח את
קייטלין על האדמה. היא הייתה בהכרה, אך היה נראה שהיא לא יודעת
היכן היא.
"שימי יד על הרשת, קייטלין." אמר פרופסור דמבלדור.
"אתה מדבר אליי כנראה." היא אמרה בבלבול והניחה את ידה על
הרשת. באותו הרגע הם נעלמו משם ונחתו כעבור שנייה במשרדה של
פרופסור מקגונגל.
"קייטלין!" קראו קריסטין ואמילי ביחד.
"הישארו לשבת בבקשה." אמרה פרופסור מקגונגל.
"צריך לקחת את שלושתם למרפאה." אמרה לילי. פרופסור מקגונגל
הביטה בהם.
"מה קרה להם?" היא שאלה.
"מחיקת זיכרון ואימפריוס." אמרה לילי בענייניות.
"ובכן, קחו אותם למרפאה. אני אודיע לפרופסור דמבלדור היכן
כולכם." אמרה פרופסור מקגונגל בדאגה. לילי לקחה את ג'יימס
בכוח, ואמילי גררה את סיריוס. רמוס עזר לקייטלין לעמוד על
רגליה ותמך בה. קריסטין הלכה אחריהם, מבט מודאג על פניה.

ג'יימס ישב על מיטה בקצה אגף המרפאה, ולצידו ישבו רמוס ולילי.
"היית נהדרת, לילי." הוא אמר בשקט ובמבוכה. לילי הסמיקה.
"תודה. הייתי חייבת להיות אמיצה, כיוון שנשארתי השפויה
היחידה." היא אמרה בחיוך. ג'יימס צחק.
"אז אתם כבר לא רבים? סופסוף." אמר רמוס בחיוך.
בקצה השני של אגף המרפאה שכבה קייטלין על אחת המיטות ולצידה
ישב סיריוס. הוא הביט בה בחשש והיא הביטה בתקרה במבט מבולבל.
"קייטלין..." הוא לחש. קייטלין פנתה להביט בו.
"מה?" היא שאלה בבלבול.
"איך את מרגישה?" הוא שאל אותה. קייטלין חזרה להביט בתקרה.
"מבולבלת. אני לא יודעת היכן אני, וזה מפחיד אותי." ענתה
קייטלין.
"ומלבד זאת, את זוכרת משהו? את... את זוכרת אותי?" שאל סיריוס
בחשש. קייטלין הביטה בו שוב.
"לא." היא אמרה. סיריוס נאנח בייאוש.
פרופסור דמבלדור נכנס לאגף המרפאה והלך הישר לכיוונו של
סיריוס.
"אין דרך קלה לשבור קסם זיכרון, סיריוס, אבל זה אפשרי." הוא
אמר בשקט. סיריוס קבר את פניו בידיו בייאוש.
"היא לא זוכרת כלום, פרופסור דמבלדור. פשוט כלום. איך אפשר
להחזיר למישהו את כל זיכרונו? והקסם היה חזק. זה היה אמור
לפגוע בי, ולא בה!"
"הרגע, בבקשה. אני אניח שקייטלין רצתה להציל אותך מאיבוד
זיכרון מוחלט, ועל כן אסור לך להרגיש אשם." הרגיע פרופסור
דמבלדור. סיריוס נרגע מעט.
"אז איך אפשר להחזיר לה את זיכרונה?" הוא שאל.
"ובכן, עליה להיות מוקפת בחברים ובדברים מוכרים. אני סומך עליך
שתמצא את הדרך." ענה פרופסור דמבלדור ויצא משם.
סיריוס הביט בקייטלין בעצבות. הוא נאנח ואז נשק לה על מצחה.
"אני אוהב אותך, קייטלין."

המשך יבוא...