אז ככה. מי שעדיין מאמין בסנטה קלאוס, בסונסטה ובנסים ובעיקר
בפיות, מכל הסוגים - הסיפור הזה ממש לא בשבילו. גם מי שמאמין
בגלגולי נשמות. רגע, אני חוזרת בי. גלגולי נשמות בכלל לא
שייכים לכאן, סליחה. אבל תסכימו אתי שהגיעה העט שתגולל את
הסיפור האמיתי, הסיפור שטרם סופר, קול האמת ושום-דבר בלעדיה,
רק הסקופ האמיתי.
האמת, נמאס לי מכל השטויות שהאכילו אתכם, עד עצם היום הזה,
ובעיקר נמאס לי מדמות הנסיכה המסורתית: שבירה, חסרת-אונים,
משרתת. שפוטה. בחיים לא הייתי כזאת ואין לי מושג למה טרחו, בכל
הווריאציות, להלבישני סחבות, להמליט לי אמא אכזרית חורגת ושלוש
אחיות מרושעות. ראשית, האמא החורגת היתה בהחלט סבירה, בהשוואה
לכל האמהות האחרות. היא לא חלמה לרצוח אותי כמו האמא של
לכלוכית, לא היה לה שגעון גדלות כמו הסבתא של עמי ותמי והיא לא
התרברבה של מי גדול יותר כמו אצל המארחים של זהבה.
היא היתה סתם אשה קשת-יום שהגבר שלה היתל בה, סיפר לה סיפורי
זהבים ואוצרות, ואחרי שדפק אותה, פשוטו כמשמעו, הסתלק מן
הסיפור (יש אומרים שברח לאמריקה עם זנזונת בלונדינית עשירה),
והיא, בגיל שבו צריך כבר להתיישב, להרים רגליים למעלה, לשתות
שמפניה ולחלום על אתמול, מצאה את עצמה מטפלת בארבע בנות ללא
פרנסה ובלי מפרנס. נראה אתכם מסתדרים. כן, כן, אני יודעת
שהשמצתי אותה בכל הזדמנות, ובכל הראיונות בהם הופעתי אחר-כך,
ציירתי אותה כאמא החורגת האולטימטיבית, אבל בינינו, היתה לה
ברירה? מה היתה יכולה לעשות? להעסיק את עצמה במקצוע העתיק
בעולם? אפילו לזאת כבר לא התאימה עם הדדיים שלה, אז החלה למכור
רהיטים ותכשיטים ואחר-כך ניסתה למצוא שידוך הולם לה ולבנותיה.
הבעיה היתה שרוב הנסיכים כבר היו תפוסים (גם כיום) ואלה שנותרו
רווקים לא היו סתם - היתה לכך סיבה טובה, הם היו הכי מטומטמים
שאפשר למצוא (גם היום?).
מה אתם חושבים לעצמכם? למה לא הלכתי לנשף? ובינינו, אם הייתי
רוצה, לא הייתי מוצאת דרך להגיע לשם לפני האמא החורגת שלי
ואחיותיי המסכנות? תנו לי קצת יותר קרדיט. בחיי שלא רציתי
ללכת, לא רציתי לרקוד במסיבה הנובורישית של הנסיך השמן הזה
שנודף מפיו ריח של שום, ששכח כיצד מתרחצים, שתוקע נודים ברגעים
הכי חשובים, שצוחק בלי סיבה. פשוט דפוק.
אתם באמת חושבים שהמלכה לא רצתה אותי אתה - אתם כל-כך טועים
שבא לי לבכות או לצחוק - תבחרו לבד, היתה מתה שאבוא ואוריד
ממנה ומבנותיה את העונש הזה. אבל התחמקתי, הסתתרתי באורווה עד
שכל התהלוכה הלכה. אבל עשיתי טעות פטאלית שעליה שילמתי ביוקר.
איך ששמעתי את הסוסים והכרכרה נכנסים לדהרה, יצאתי לנשום אוויר
צח ואז תפסו אותי, אסרו אותי בתוך השמלה הלבנה, הכתירו אותי
בכתר פרחים ונייר, והיידה. מזל שלא הסכמתי שיאפרו אותי, לא שזה
עזר לי.
ואחרי הכל, איך שהגענו לנשף החלו הריקודים וכל עוד רקדתי עם
הנסיכים הזוטרים היה נהדר. אפילו התחלתי ליהנות אבל אז הוא, כן
הוא, קלט אותי במבטו האפל והלך עלי. הוא חיבק אותי חזק, מסריח
משומן ושום ושתן של כלבים, ורקד איתי סלואו צמוד-צמוד. אחרי
איזה רבע שעה לחש לי באוזן כשנשימתו מעלה אדי אלכוהול, שמצא את
זוגתו לחיים ואת הסיבה לחיות. למזלי הקצר אז בדיוק החל השעון
הגדול לפעום א ח ת, ש ת י י ם, והקהל המשולהב סופר בקול רם:
ארבע, חמש. בשמונה התחמקתי ורצתי לכיוון היציאה. כמו שאתם
יודעים, איבדתי נעל, כן, החלק הזה בהחלט נכון, החלק היחידי
שהיה נכון בכל הסיפורים שהעלילו עלי. אחר-כך עשו מסדר וזיהו
אותי על סמך הרגל הקטנה שלי, גם כן חכמה. האמת היא שהאמא
החורגת שלי הלשינה עלי כי שמחה שהצליחה לסדר לי את המטומטם
ההוא, הנסיך. אז היתה לי ברירה? היא כמובן קיוותה שאחרי החתונה
אקח אותה עמי לחצר, אסדר לה קצבה קבועה לכל החיים, אשלם עבור
המשרתות שלה ואכסה את כל החובות שלה. בקטע הזה אני ממלאה פי
מים, שהיא תבוא ותעיד.
דבר אחד שהצלחתי בכל זאת זה לארגן לי הסכם-ממון לפני הנישואין.
די סידר לי את החיים והבטיח לי את העתיד. בסופו של דבר התברר
שהנסיך שלי לא כל-כך נורא. אמנם נשאר טיפש אבל לימדתי אותו
להתלבש ולצחצח שיניים ואפילו איך לא להשמיע קולות כשאוכלים את
המרק. אין ברירה, החיים אינם פיקניק ולוקחים את המר עם המתוק
ומשתדלים לחייך. תלמדו ממני, אני ניסיתי ואיך לומר - בהחלט
הצלחתי.
ומה אתכם?
גם אם לא נולדתם עם כפית זהב בפה, אתם יכולים לחייך לעיתים. זה
יעשה לכם רק טוב...
|
