"עושר ועושר בעין שלי. מי שמאמין למשפטים הנבובים האלה, באמת
מגיע לו לחיות בתוך אגדות. האמת, שגם לי  לא מגיע  יותר טוב.
לחיות עד עצם היום הזה, בבית האבות הגרמני, לאכול דרעק מיט
לייבר, ולשמוע כל היום טרוניות נובעות כמעין שופע מפיה של
סוניה:  'זה לא טוב, ולא, לא בסדר, והן סתם מפלצות ואיש לא בא
לבקר אותנו ... ולמה אתה לא אוהב אותי יותר,' ואני שואל אתכם,
כמה אפשר?

אני יודע, כן, אין לי לבוא בטענות אלא אל עצמי. מי היה צריך את
כל זה?  אימא שלי אמרה לי. אני זוכר בוודאות שאמרה לי, 'אל
תתחתן מתחת לכבודך. תתחתן רק אם הראויות  לך בעושר, במעמד
החברתי, בהשכלה, ברכוש.  בדיוק ככה אמרה לי, אבל אני לא. הייתי
צריך ללכת ולהתחתן עם המשרתת הזו סוניה דרלה, שרק העמידה פנים
שהיא אוהבת אותי. פיזרה עלי אבק כוכבים לבנבן בטח סמים, כדי
שאסתנוור. בדיוק כשהגענו לרגע הכי מעניין, השעון צלצל והיא
נעלמה לי מתחת לידיים. הייתי צריך להבין שזה מה שיקרה  אחרי
החופה, והייתי צריך לשמוע בקול האימא שעל נשים ורכבות לא
בוכים. אחת חלפה, תגיע אחרת תחתיה, אבל אני לא.  אני תמיד
הייתי עקשן.

אידיוט, מטומטם, דביל שכמותי. דווקא אני הייתי צריך להמציא
תחרות מטורפת  כזו,  עם מגף של גוצי. כאילו שלמי שיש הרגל הכי
קטנה והכי עדינה, יש לה גם הכי הרבה תאים אפורים. בעין שלי
שטעיתי. מי שנולדה משרתת תמות משרתת. ומי ששרתה אדונים רבים,
תרצה שאדונים רבים ישרתו אותה, אז אכלתי אותה מכל הכיוונים.

קודם כל בכל פעם שהשעון מצלצל חצות, היא נעלמת לי מתחת לידים.
עד שלא קשרתי אותה בחבלים למיטה, אפילו  לא הצלחתי לממש את
הנישואין, לא שהייתה כזו מציאה. חוץ מזה נעשתה מה זה מפונקת.
לא אוכלת את זה, וזה לא נאה לה.  וזה חמוץ מדי וזה קשה מדי
ולכאן לא נוסעת ולשם לא תלך, מאדאם אמיתית. וחוץ מזה מה אומר
לכם. סמרטוט נשאר סמרטוט. מתחנפת מקדימה אבל עושה פרצופים
מאחורה. וגנבת, אל תשאלו. בכל פעם שיכלה הייתה גונבת אוכל
ומחביאה בארון. הפסיכיאטר טען שזה זכר לסבל שסבלה בילדותה - לא
מאמין לו. אבל  כשהחל ממש להסריח, הצלחתי לגלות את  מקום
המחבוא. אולי באמת סבלה, אז מה אני אשם ומה אשמים הארונות
שהייתי צריך להחליף כל כמה חודשים אני שואל אתכם?

מה אומר לכם הקללה של חיי סוניה דרלה הזאת. אבל יותר גרוע
שדחפו אותנו ביחד  לבית האבות הזה והקללה רובצת על ראשי עד עצם
היום הזה.  אם תפגשו את הגרים הזה תגידו לו שדי מספיק פיניטו
לה קומדיי אני רוצה למות שמעתם אותי?  נמאס לי מהקשישים, ונמאס
לי מהחיים, אבל עד עצם היום הזה אמר, ואני תקוע כאן.

נכון שאני פוגש כאן לפעמים את היפיפייה הזאת, אתם יודעים, זו
שכל חייה רצתה לישון אבל זו לפחות סותמת לפעמים את הפה שלא כמו
סוניה שלי.

כן, יקירתי. מה? לא,  אני לא מדבר עם אף אחד, רק עם עצמי.

כן יקירתי, אני בא מיד כן. אני כבר בא.
לא, אל תרביצי לי אני מתחנן, אהיה בסדר בחיי אי, אי-אי
תפסיקי.

תפסיקי כבר, את לא רואה שיש לנו היום אורחים.
בדמיון שלי אורחים? ומה זה?
"זה רק מטאטא."
"את מטאטא בעצמך, טפסי עליו ועופי ביחד עם פיטר פן קדימה נו,
אחת שתיים ודייי .

כן, אז איפה הייתי,  הם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה - די
חבל."



מפירותיה של סדנא
http://stage.co.il/forum/read.php?f=13&i=2480&t=2480&v=t