למי שטרם קרא את החלק הקודם, מומלץ לקרוא אותו קודם:
http://stage.co.il/Stories/369365


הבעיה היחידה היתה שלא בדיוק הגעתי הביתה.
כפי שלולה הזהירה אותי בעבר, אי אפשר לעבור לעולם שלנו דרך
מקום שאיננו שדה המעבר, וזאת הטעות שעשיתי. ניסיתי לעבור הביתה
מהגן, אבל הגן, כאמור, לא יכול להעביר אותי למקום שהוא הבית.

נחרדתי עד עומק נשמתי כשמצאתי עצמי מביטה על שום מקום, אל ריק.
לא היה כלום לפניי. לא היה חושך או אור, לא משהו מוצק או
מעורפל... פשוט כלום. והכלום הזה היה כה מפחיד, כה מעורר
חרדות... הבטתי פנימה בנסיון נואש לראות משהו מוכר, משהו
מהעולם שלנו, אבל ככל שהעמקתי להביט כך חשתי עיוורת יותר
ויותר.
השקט היה בעצם אחד הדברים הכי מפחידים שם (ונתעלם מהעובדה
שעמדתי באמצע שום דבר בלי שום הרגשה מתחת לרגליי). כל כך שקט,
שקט מאיים. שמעתי קולות בתוך ראשי מדברים דברים לא ברורים...
המוני דברים. מילים, משפטים, סיפורים... וקולות צחוק, בכי,
שירה, צווחה... צרחתי, התחננתי שיחדלו, התחננתי שישתקו,
שאשתוק, שאיעלם, שאמות. התחלתי לשרוט את עצמי, לנשוך, לנסות
להפסיק את הקולות שנבעו מתוכי. בכל כוחי נאחזתי בנסיון הזה
להפסיק עד שכמעט התייאשת וחשבתי פשוט לקבור את ראשי באדמה.
לפתע מצאתי אותה. סכין חדה, עומדת על חודה וכאילו מתכננת
שאאחוז בה. נטלתי אותה, ומשיכה מוזרה היתה לי להעבירה על עורי,
תחושה שכאילו זה מה שיעצור הכל, אבל זה לא עצר. הרגשתי שאני
חייבת לנעוץ אותה בלבי, אבל מחשבה מאוד חזקה היתה לי "לא
להפסיק עכשיו, לא להפסיק עכשיו... עכשיו יש לך את הסכין שלך."
מאוד מוזר זה היה, שחשתי שאני חייבת להשתמש בסכין, אך לא להרוג
את עצמי.
חתכתי את עור ידי בעדינות, וטיפות דם לא נשרו. רק חתכים אדומים
הפכו לאיטם לצלקות לבנות שעד מהרה פשוט התרפאו ונעלמו.
לפתע הפסקתי. תחושה של סיפוק, שעשיתי די. מה שקרה לאחר מכן זה
אחד הדברים שלא הייתי ממליצה לאיש לעבור. תחושה מאוד מוזרה
החלה להשפיע עליי. מין שקט בליבי, בנשמתי, במוחי... כאילו כבר
לא אכפת לי מה היה, מה יהיה, מה קורה סביבי. כבר לא עניינו
אותי הערפדים, ולא היה אכפת לי הפחד מפניהם בפעם הבאה שארצה
להגיע לעולם האחר, כבר לא חשבתי על לחזור לעולם האחר... או
הביתה. תחושה של חוסר אכפתיות מכל דבר. לא היה אכפת לי מגופי,
ממחשבותי, מהעבר, ההווה והעתיד... וככל שניסיתי להיאחז במחשבה
אחת צלולה, משהו בתוכי טישטש אותה וגרם לי לחוש שהיא חסרת טעם
או חשיבות.
ואז ראיתי אותה. אקוולין.
באותו רגע היא נראתה לי כדבר היפה ביותר בעולם הזה ובעולם
האחר. נראתה כמו אור של תקווה, שמש בהירה. קסם עטף את כולה,
וסביבה הכל האפיר והשחיר. רק היא נותרה זוהרת, כה יפה. רבים
היו אומרים כי מכוערת היא, אבל בעיניי היא היתה יפה, ולמרות
שמחוץ ללא-נודע היא נראית כה שונה, עדיין נראה בעיניה אותו קסם
של תקווה.
היא שבתה אותי עוד באותו הרגע. אבל משהו כה נורא היה בה. משהו
מבעית ומעורר אימה. היא בכתה! דמעות של דם היא בכתה... את דמי
שלי היא בכתה. שמלתה הרכה, הלבנה, הוכתמה בכתמים אדומים כהים
ונראתה כה עצובה. זה נראה כמעט כאילו איבדה את תקוותה. אבל אני
ידעתי שמצאתי את שלי, את אהבתי.
אף פעם לא חשבתי שאני אמשך לנקבה, שאני אמשך למשהו שלא נמשכתי
אליו בעבר. בעבר נמשכתי לאנשים שהכרתי הרבה זמן, אנשים שאחרי
כל כך הרבה שנים נראו לי קצת יותר יפים ממה שהם באמת... ולמרות
שהם לא נטו לאוהבני (איש לא אהבני לפניה) המשכתי לאהבם בסתר
ליבי. ועכשיו, לבי נמלא אהבה מהולה בתקווה, הכל לכבודה.
הכישוף שלה היה חזק על נפשי החלשה. התרוממתי ממקומי, מתקרבת
אליה. משונה היה החלק הזה, לפי דעתי, שאפילו לא שמתי לב שכרעתי
ונפלתי מעל רגלי. ההתרוממות הזאת היתה כמו התרוממות רוחי,
שלפתע חשתיה זורחת.
"מי את?" שאלתיה בקול רפה, מנגבת את דמעותי.
"אקוולין," היא לחשה.
"אפשר?..." שאלתי, אך מבלי לחכות לתשובה ליטפתי את פניה הרכות,
מביטה היטב אל עומק עיניה הכחולות. לאישוניה היתה צורה משונה,
צורה של לב, וזוהר עז עלה מהן. מחיתי את דמעות הדם שלה מעל
לחייה ולחשתי: "אל תבכי אהובה, אל תבכי. יפה בנשים את. אלילתי,
אור זורח שלי, תקוות נושנות את עוררת."
חיוך חלוש האיר את שפתייה, ושפתינו נפגשו בנשיקה חמה, רכה. היא
מילאה אותי באושר כה גדול עד שחשתי שהוא עומד להתפקע מקרבי. "
גם אני אוהבת אותך, אהובתי." לחישה אחרונה נשמעה, וכשפתחתי את
עיני היא כבר לא היתה. שום דבר כבר לא היה.
הייתי בשדה המעבר והשמש שוב זרחה.
מראת המעבר בידי נאחזה, והביתה חזרה מיהרתי באותו רגע.