כשהגעתי לעולם האחר באותה פעם לא היתה לי כל מטרה. הייתי לבדי
בפעם הראשונה. ברחתי מכולם, מהכל, מהעולם שלנו. יש שיאמרו על
כך "טיפשה, אסור לברוח מצרות." ואולי הם צודקים, אינני יודעת.
אחרי כל מה שקרה בעולם האחר, אינני יודעת כלל מה ראוי לחשוב על
בריחה ומה לא.

במקום להגיע לשדה שהיה אמור לעמוד באותה עת בפריחתו (לפי
רצוני), הגעתי למקום אפלולי וקודר במיוחד. זה נראה לי בהתחלה
כמו בית קברות ישן, אבל עד מהרה נוכחתי לגלות שזה בסך-הכל גן
שושנים. שוב היתה זו שעת שקיעה, והשמש הטילה את אורה האדמדם על
השושנים. הן נראו אדומות כדם, מפתות לקטיפה, נראות כאילו
יחזיקו מעמד שנים ולא ייבלו גם אם יקטפו אותן ויישאו אותן ימים
רבים. הן נראו כאילו לא ייבלו לעולם.
הבטתי בהן, חושבת לעצמי, חושבת על הכל, על מה שהיה, על מה שיש,
על מה שיהיה... מה שיהיה הפחיד אותי יותר מכל. הפחיד אותי
לחשוב על עתיד אפוף בערפל, מחשיד, לא ידוע לחלוטין ולא מוגדר.
השמש שקעה ואני הבטתי במסלולה האיטי, שוקעת בין צבעיה החמים,
שהתמזגו באיטיות כמעט מכאיבה עם הקרים. הצלליות התחילו לטפס,
וכמוהן גם התחיל לטפס הפחד מראשי למטה, אל ליבי ואל רגליי,
שהחלו רועדות (אני תמיד תהיתי אם זה היה מפחד או מקור... ואולי
משניהם יחד? אינני יודעת).
הצלליות התארכו והתקרבו, נחו מעלי... ולא יכולתי שלא לחוש באי
נוחות גוברת מתעבה סביבי עד לענן כמעט מוחשי של הרגשה רעה בלתי
מוסברת.
לפתע הבחנתי בתזוזות קטנות מסביבי, וקפאתי במקומי, בלי שום
יכולתי לזוז אפילו אילו רציתי. בפתאומיות אש ניצתה במרכז הגן,
לפני פסל קטן ומרושע למראה של שדון מכונף, ארוך אוזניים ובעל
קרניים מלוטשות וחדות במיוחד. דמויות התחילו להפוך לצלולות
יותר ויותר ועד מהרה יכולתי להבחין ב-20 דמויות בערך, שלכל אחת
מהן צורה שונה וכל אחת עוטה גלימה ארוכה שסופה כלל לא נראה...
ורק אז שמתי לב שהאדמה סביבי התכסתה בערפל אפרורי וסמיך
במיוחד.
ישבת בדממה, מביטה בכל הנעשה לפני, מוסתרת למחצה על-ידי שיח
שושנים גדול, אך לא נראה לי שהיתה כל סיבה שאסתתר שם. הדמויות
כלל לא שמו לב להימצאותי שם. מילמולים נשמעו בקרב הדמויות
האפלות, ואני קרבתי מעט אל השיח שמאחוריו הסתתרתי במטרה לשמוע
את דבריהן, אם כי לא היתה בכך תועלת גדולה, עדיין לא שמעתי
דבר.
בהתקרבי אל השיח שמתי לב לדבר מה משונה שהתרחש בו. השושנים
הלכו וקמלו, אם כי נראו לי מקודם שאינן יכולות בכלל לגווע כפי
שגוועו כעת. עליהן נשרו על האדמה השחורה, אי שם בתוך הערפל.
המילמולים השקטים התחזקו ועד מהרבה הפכו לקריאות רמות ואף
צעקות. כעת יכולתי לשמוע בבירור מה הם אומרים.
"פולש! פולש בינינו! יש למגר את הפולשים מעולמנו!" לרגע נחרדתי
במחשבה שאולי אני היא הפולשת, אבל ניסיתי להרגיע את עצמי במרץ,
בנסיון להכניע את הפחד הנוסף שהתעורר בי. דמות אחת התרוממה מעל
כל שאר הדמויות וכולן השתתקו. "ידידיי, אחי עטלף," פתח בקול
עמוק. "שתקו כולכם מיד! כנראה אינכם מבינים שזאת הזדמנות הפז
שלנו להשתלט על כל העולם הזה!" מילמולים חרישיים עוד נשמעו מעט
אחרי דבריו, אבל הוא לא נתן להם להתגבר והמשיך: "אסור לנו לתת
להזדמנות הזו לברוח! תיפסו אותה!"
הדמויות השחורות הסתובבו כולן לכיווני בשנייה אחת, ולפניי נגלו
פנים לבנות, עיניים אדומות זוהרות וניבים שלא היו מביישים את
גדול הנחשים. הם קרבו אלי במהירות מוזרה, במין ריחוף (ככה
לפחות היה נדמה לי, אולי משום שהאדמה היתה מתחת לערפל סמיך
במיוחד, או אולי בגלל גלימותיהם הארוכות).
בתחילה נסוגותי, אך עד מהרה, כשראיתי שהם סוגרים עליי מכל
הכיוונים, פרצתי קדימה בתנופה ודחפתי אותם כשאני מתקדמת לכיוון
הפסל והאש.
כעת הם סגרו עליי ועל האש והפסל ואני נדחקתי עד שיכולתי לשמוע
את קולותיה של האש ולחשוד בפסל החם שהוא אכן חי (אם כי הוא רק
התחמם בגלל האש).
לפתע חל שינוי משמעותי בכל האווירה. קריאות ההתקפה הפראיות של
הערפדים שקטו, והם עמדו דוממים, מביטים באדמה. היבטתי סביבי על
מנת לברר מה גרם לשינוי הזה, ואז ראיתי. השושנים.
שיחי-השושנים, שנבלו והשאירו רק את גבועלי השיח החזקים עומדים
במקומם, הצמיחו כעת עלים שחורים כל כך, שאפילו על הלילה הם
האפילו. שושנים שחורות משחור-גיהנום צמחו מתוך פקעות שחורות,
והפיצו ריח מרדים שגרם לי לרצות רק בשינה. הערפדים נראו כאילו
הופנטו ולא נעו במקומם. לאחר כמה רגעים של תדהמה יכולתי להבחין
בחרב ארוכה ושחורה שנחה לצד הפסל. אחזתי בה, הולכת בין הערפדים
לכיוון המקום שבו השארתי את מראת הדרך כשהתקרבתי לשיח על מנת
לשמוע את דברי הערפדים. התקדמתי בזהירות, מנסה שלא להתקרב יתר
על המידה לאחד היצורים האלו.
צליל עמום נשמע, רוטט בשמי הלילה המכוכבים, ואני עצרתי רק לרגע
כדי להבין מה הוא אומר...
"ממלכודות של מוות באנו... גן של שושנים... מילכוד ממותק אין
הוא מוות גיבורים..." כמובן שלא הבנתי דבר, ואף לא התעקשתי
לנסות להבין מפני שלא היה זמן לזה. הערפדים הראו סימני
התעוררות והחלו קרבים אליי שוב.
"עצרו לרגע, היא איננה מסוגלת לברוח יותר," אמר מנהיגם שנראה
חזק וגדול מכולם. "השער נעול, אין לה לאן לברוח. אתם מוכנים
להסביר לי מי החצופה הזאת שלקחה את חרב השטן?"
"אני מכיר אותה!" עלה קול צווחה דקה. "היא זאת שגנבה לי את
מראת הדרך בעולם האנושיים!" יצור קטן שנראה לבן בצורה חולנית,
עמד שם, כשעל כתפיו שניים או שלושה עורבים, כפוף מעט, וכחוש
בצורה מחרידה. עיניו האדומות זהרו באור מטורף בתוך עיניי וחשתי
כאילו זאת לא הפעם הראשונה שאני רואה את המבט הזה.
"היא זאת שהפריעה לעורבים לשאת אותי כשנפצעתי בעולם האחר...
ונשבעתי..."
"זה מספיק, קרואו ארף לומינגהאל!" קרא מנהיג הערפדים. "שמענו
מספיק ממך בפעם הקודמת! לא מספיק שאיבדת את המראה בעולם
האנושיים, אתה מאשים את הקורבן הראשון שמצאנו? לעיתים עליך
לשמור על לשונך אם אתה לא רוצה שנאכל אותך בטקס הבא, ברור?"
קרואו השתתק והביט נכלם אל האדמה. העורבים פרחו ועפו ממנו אל
ענפי העצים הקרובים. פתאום הבנתי כמה צעיר הוא, לא גדול ממני
בהרבה שנים, וכמדומני איננו גדול ממך בכלל. באותו הרגע כבר
אחזתי במראת הדרך, ורציתי לקחת אותו איתי מרוב רחמים עליו, אבל
לא עשיתי זאת, רק לחשתי את הדרך הביתה.