דרקולה ביקר אותי שוב אתמול בלילה. הוא תמיד יודע לבוא בדיוק
כשאני צריכה אותו.
הוא הסתכל עלי, בשתיקה העברנו אחד לשני מסרים, שאי אפשר להעביר
במילים. הוא ישב לידי, ליטף את שערי, ושתק. אני הרכנתי את ראשי
בכניעה ושתקתי. כך ישבנו כמה דקות, מהרהרים. פתאום שאלתי:
"למה?"
הוא אמר: "שאלה טובה."
"למה אני לא יכולה לשמוח כשלאחרים טוב?"
דרקולה הרהר במה שאמרתי. כבר ידעתי מה הוא הולך להגיד, אבל זה
לא הפריע לי, להפך, שמחתי שאני קוראת אותו כל כך טוב - "למה את
מרגישה ככה?"
"אני כל הזמן רוצה שיאהבו אותי. ואם אני מרגישה שמישהו אוהב
מישהי אחרת יותר, זה מטריף אותי. אני בעצם רוצה שכולם יהיו
שלי. בתיאוריה, כמובן. בלב יש רק אחד. אבל בראש - אלפים."
דרקולה נעץ בי מבט בעיניו החמות. הרבה יגידו שעיניו משקפות
מוות, אני? אני רואה בהן את החיים כמו שהם באמת.
"את יודעת מה הפתרון, נכון?"
"יודעת, ובכל זאת..." נשענתי אחורה וגירדתי במצחי במבוכה, "זה
קשה להתנער מזה."
"אין לך ברירה."
"קשה לי להתנתק מהרעיון שאפשר לאהוב מישהו וגם לאהוב אחרים,
באופן שונה. קשה לי להרגיש בתוכי רגשות מנוגדים כל כך ורבים כל
כך ומגוונים כל כך... קשה לי להיות אני."
"אבל לא היית רוצה להיות מישהי אחרת..." הרמתי אליו את מבטי
ובלי להרגיש בכך הנהנתי בראשי בהסכמה.
"כן... לא הייתי רוצה להיות אחרת. קשה לפעמים להיות אני, אבל
בסופו של דבר, לאף אחד לא קל להיות הוא עצמו."
"את רואה, יקירה. את לא צריכה אותי לייעץ לך. את עושה את זה
טוב מאוד, בכוחות עצמך."
"אני יודעת. אבל הנוכחות שלך משרה עלי תחושה של בטחון. כשאתה
כאן, אני יודעת שהמחשבות שלי נמצאות במקום בטוח."
"הכל בראש," הוא הנהן, ובחיוך קטן של פרידה התעופף לו שוב אל
מחוץ לחלון. ליוויתי אותו במבטי כשטס לו במרומים לכיוון טירתו
המרוחקת. כל כך אהבתי אותו, את דרקולה שלי. אהבתי אותו, כי דרך
העיניים שלו, ורק דרכן, יכולתי לראות, ולדעת, מי אני באמת.
|
