דרקולה ביקר אותי שוב אתמול בלילה.
הפעם הייתי מוכנה לקראתו. ישבתי על המיטה, עם רגליים משולבות,
ובהיתי קדימה.
שמעתי את איוושת הגלימה שלו כשצעד לכיווני בהיסוס, וכשישב לידי
על המיטה אמרתי: "חיכיתי לך."
דרקולה לא אמר שום דבר. הוא ידע, שאני אדבר בכל מקרה.
"אני מרגישה שהחיים שלי לא מובילים אותי לשום מקום."
לא יכולתי לראות את העיניים שלו, אבל הרגשתי את המבט שלו חודר
דרכי.
"למה את מתכוונת, כשאת אומרת שהחיים לא מובילים אותך לשום
מקום?"
"בדיוק למה שאמרתי." אני אומרת בקול חלול. "הזמן עובר, דברים
קורים, אבל תמיד אני חוזרת לנקודת ההתחלה."
שתיקה.
"בשביל מה בכלל להתאמץ, אם במילא הכל אבוד מראש..?"
"ואיך את יודעת שהכל אבוד מראש?" דרקולה שאל.
"אני מרגישה את זה. בכלל לא חשוב מה אני עושה, שום דבר לא גורם
לי להרגיש טוב. זה כאילו.. כאילו שאני חיה רק בשביל לראות את
החיים שלי מגיעים לסופם."
"זאת לא מחשבה מעודדת כל-כך."
"אבל מה אני כבר יכולה לעשות?!" אני מפנה אליו את פניי וקוראת
בייאוש.
דרקולה שתק לכמה רגעים, ואז אמר: "האם את יודעת בן כמה אני?"
"למען האמת, לא."
"אני בן אלפי שנים," הוא אמר, והשתתק.
"ובכן..?"
"אלפי שנים אני חי על פני הכוכב הזה. זכיתי לראות הרבה דברים
טובים קורים, ולצערי, גם דברים רעים. אבל העולם לא נשאר כמו
שהוא היה אפילו לרגע אחד. הוא משתנה כל הזמן."
"אני לא מרגישה שהוא משתנה," אמרתי במרירות.
"החיים שלך קצרים מידי בשביל שתבחיני בכך," הוא אמר.
"אז אם כך, לעולם לא אזכה לראות את העולם משתנה, לפי מה שאתה
אומר!"
"את טועה." הוא אומר, ומתבונן בי.
"אני לא מבינה."
"העולם משתנה בעקבות זה שהאנשים משתנים. הסתכלי על עצמך. האם
את נראית בדיוק כפי שנראית לפני יום או יומיים?"
קמתי בכבדות מהמיטה, והבטתי בעצמי במראה התלויה על הקיר
בחדרי.
"אני נראית בדיוק כמו שנראיתי אתמול."
"הו, אבל את טועה." דרקולה ניגש, והניח יד על כתפי. "תסתכלי
עמוק יותר."
"למה אתה.."
"כשאמרתי שאינך נראית כמו אתמול, לא התכוונתי למראה חיצוני. אם
תסתכלי פנימה, תראי שבכל יום את משתנה. כולנו משתנים."
הסתכלתי שוב במראה. לא כל כך הבנתי על מה הוא מדבר.
"יכול להיות שלא תביני למה אני מתכוון," הוא אמר, קורא את
המחשבות שלי, "אבל מה שאני מנסה לומר הוא, שאף פעם את לא תקועה
במקום. דברים תמיד קורים, והעולם תמיד משתנה. הבעיה אצל אנשים
היא, שהם אינם מסתכלים החוצה, אלא רק על עצמם. ואת השינויים
שחלים בך הכי קשה לראות."
דרקולה הציץ בשעון שניצב על שולחן הכתיבה שלי.
"כבר מאוחר." הוא אמר. "אני חושש שעלי ללכת."
"תגיד."
"כן?.."
"אתה באמת חושב שהחיים שלי ישתנו, אי פעם?"
דרקולה הישיר את מבטו אל עיניי.
"אני בטוח בכך." הוא אמר.
הבטתי בו בזמן שהתעופף החוצה דרך החלון.
נראה לי שהבנתי למה הוא התכוון.
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.