( להשמעת סקיצה: http://stage.co.il/Stories/336277 )

אני בקריז,
הגוף רועד,
ולא יכול עוד לתפקד.
כשאת פתאום כאן מופיעה,
ככה סתם בלי אזהרה.

רק מלהביט,
אני נצבט,
מכל תנועה וכל מבט.
כשאני בך פתאום נתקל,
אני הופך חסר משקל.

אז איך לא תבחיני,
בסך הכל מה שאני,
רוצה הכי שבעולם,
אותך איתי, לאהובה,
ממש עוד קצת...
רק לעוד שמונים שנה.


כבר לא יכול,
אני נגמר,
לחתיכות אני נשבר,
כשחיוך שלך ממול,
עולה משטות שלי או תעלול.

ומה הסוף?
רק להיגמל!
אני חייב, אני סובל.
מזה שאת לא בסביבה
המוח ריק, חסר תחושה.


(בקרוב המוסיקה...)