אל-הנער הזה, התפללתי;
                  ויתן יהוה לי את-שאלתי, אשר שאלתי מעמו.
                  וגם אנכי, השאלתהו ליהוה,
                  כל-הימים אשר היה, הוא שאול ליהוה;
                  וישתחו שם, ליהוה.
                                     שמואל א פרק א כז-כח'

הרמתי עיני מהקפה ההולך ומתקרר. סביבי רחש המזלגות וצקצוקי
לשון, אבל בתוכי דממה.
"אתה מתכוון לכך, בכל הרצינות?"
"למה את מחייכת," שאל ברצינות הכי תהומית שאפשר. "למה את
מחייכת? כמובן שאני מתכוון לכך באמת התורה."
"טוב, דווקא נשמע רעיון לא רע," עניתי. לגמתי לגימות קצרות
מהקפה הקר וחסר הטעם, ועיוותי פניי.

"מה קרה? למה את כועסת?"
"אני לא כועסת, אבל הקפה הזה לא שווה כלום." דחפתי אותו מעלי.
"רגע," הרים זרוע תקיפה, הניד ראש ועוד שנייה הוא מתלחש עם
המלצר. רק למצמוץ עפעף נזקקתי, ומולי כוס קפה חם והאד עולה
ממנו כמו בימים הטובים ההם.

נזכרתי באד שעולה מן האדמה הלוהטת ובמסע שלנו לאילת. גם אז
הציע שאצטרף אליו. "יש לי נסיעת עסקים, רק שתי פגישות. בואי
ואחר כך נעשה חיים." חייכתי לעצמי כשנזכרתי במשאית עמוסת ברום
בירידה לים המלח הקודח, בחום של ארבעים ואחד מעלות, בכמעט
התייבשות. גם בלילה המחניק ההוא, מלון מעופש סוג ז', ושאולי
שחוזר בארבע לפנות בוקר, "זהו, סגרתי את העסקה," התיישב, אבריו
שמוטים ונרדם על הכורסא. כל שיש לי מאותו טיול זו תמונה דהויה
של שאולי באוטובוס, ראשו שמוט על חזהו, שפתיו פשוקות ומזווית
פיו נוטף רוק שיבש.

"אם זה יהיה כמו הטיול ההוא לאילת..."

"לא, בחיי שלא," ראיתי את המבוכה בעיניו. "באמת, הפעם רק שתי
פגישות עסקים, ואחר כך כל השבוע לשרותינו. בעצם ארבעה ימים,
אבל יהיה נחמד. תבואי?" שמעתי את התחינה בקולו. שלח יד חמה
ומהססת וליטף את כף ידי כמו בימים הטובים ההם.

לא יודעת מה דחף אותי לומר כן. אני משערת שגם אני זקוקה לפעמים
לצקת חופש בחיי. והפעם באמת לא היו לי אשליות. פראג יכולה
להיות מאוד יפה בעונה זו של השנה. השלכת, גשר קארל. זו הזדמנות
מצוינת לבקר בבית הקברות היהודי. בפעם הקודמת שנפשתי בפראג היה
הרובע סגור בגלל השיטפונות. היום כבר איני מצפה משאולי לשום
התרגשויות, אפילו לא לאהבה פושרת, אז מה אכפת לי, יכול להיות
נחמד.

"טוב," נתרציתי, "אבוא אתך."
ואחרי שראיתי את החיוך בעיניו, המשכתי לשכנע את עצמי. טיול לא
ארוך-לא יקר, ואולי יהיו לי הפתעות? לא, שאולי כבר לא יכול
להפתיע אותי. אבל אולי לשם שינוי, יהיה נחמד, אולי.

המטוס היה עמוס לעייפה בשחורים מתפללים ושרים, שרים ומתפללים.
בשורה הראשונה בכו שני תינוקות ללא הפסקה. אחד מתחיל והשני
מחרה אחריו. ארבע שעות של בכי תינוקות יכולות לשגע בני אדם,
אפילו כאלה שיוצאים לחופש. אבל אני, אני אטמתי אוזניי. צללתי
לתוך ג'ון גרישם - משהו על כריסטמס שנדחה ושקעתי בו, הפעם באמת
כבר אין לי מה להפסיד.

שאולי הוביל אותי בקלילות למלון דיפלומט - מפואר, גדול וקרוב
למרכז. מתוך השיחה שלו עם השוער ואחר כך עם פקיד הקבלה התרשמתי
שהוא בן-בית במלון הזה. זה לפחות הבטיח שנקבל חדר סביר ושירות
מעולה, דילגה מחשבה כשטיפסנו במעלית.

"אני הולך לפגישה עם כמה אנשים. את לכי להתקלח וצאי קצת לטייל,
נורא יפה כאן בסביבה. ניפגש בשבע לארוחת ערב ואולי אצליח לגייס
כרטיסים להצגה." דבריו כמו אזמל שמחטט בפצע ישן, אבל אני
מצליחה להעמיד פנים שהכל סופר-דופר.

"מעולה, בדרך לכאן ראיתי אתרים שאני רוצה לצלם לפני שיחשיך."
שאולי  נכנס ויצא בסערה, כשהוא מפזר בגדיו על פני כל החדר,
מתקשה לבחור עניבה מתאימה, ואני מסמנת לעצמי ברשימה הבלתי
נראית לא לשכוח לקנות עניבות, גרביים תואמים. כאב לי לראות גרב
מחורר, אבל לא אמרתי כלום. אחרי שיצא, השתרעתי על הכורסא
היחידה שנותרה פנויה, הדלקתי את הטלוויזיה ונסחפתי לתוך
החדשות. ישראל לא הוזכרה במהלך חצי שעה אז נרגעתי, ויצאתי לצוד
תמונות מחיי קהילה.

פראג קידמה את פני עליזה, פרחונית ושטופת קרני שמש אחרונות.
למרות השעה המאוחרת התנפלתי עליה, כמוצאת שלל, וצילמתי אותה
מכל הכיוונים האפשריים. אנשים מחייכים, תינוקות משחקים במגרש
מטופח. הכל נראה כל כך חגיגי, כאילו לכבודי. אחרי כשלוש שעות,
חשתי את הדי הזמן, רגליי החלו שורפות והטפטוף המרגיז של ענן
מיותם לא שיפר את מצב הרוח. הצטערתי על שלא הבאתי אתי מטריה,
והתחלתי להצטער על עוד כמה דברים, אבל השעון נושך קדימה אז
חזרתי למלון לחכות לשאולי.

לשמחתי, הפואיה של המלון כמעט ריק. לא הייתי במצב רוח לפרנס
שיחה. התמקמתי לי בפינה, לצפות בנכנסים וביוצאים. הזמנתי קפה,
תוך שאני מוותרת על עוגה, הרי עוד מעט ארוחת ערב, שלפתי את
הספר המבריק שלי, ונכנסתי לתוך דפיו.

"אפשר לשבת?" הרימותי ראש. מולי אשה לא צעירה, עיניים בוהקות
ורזון מתקדם. ראשה עדוי מטפחת אדומה צמודה שמבליטה את עיניה
השקועות, ואת העובדה שמתחת חלק ומבריק. אין ספק, סרטן מתקדם,
חשבתי לעצמי, זה לא הגיל לאנורקסיה.

"ודאי, ודאי," עניתי וזזתי. תוך שאני מעיפה מבט סביבי. כל
הכורסאות היו ריקות. למה דווקא לידי?  קמתי לפנות לה מקום
והתכוונתי לעבור לשולחן אחר.
היא תפסה את זרועי באצבעות קרות.
"לא, אל תלכי. שבי קצת לידי. מיד זיהיתי שאת ישראלית, נכון?"
היא ניסתה למתוח שפתיה הדקות והסדוקות. "בא לי לדבר קצת עברית,
כאן כולם רק בצ'כית והונגרית וגרמנית והשד יודע מה. התעייפתי".
היא נחתה לתוך הכורסא שחרקה למרות משקל הנוצה שלה.
"אז מה, את מבלה?"
"כן, מאוד, יופי כאן בפראג."

היא עיוותה פניה, שוב מנסה לחייך אבל יצא לה רק קמט. "כן, למי
שבריא זה נהדר. אני, אני כבר בסוף". היא אספה את שולי חצאיתה
הארוכה כאילו להבליט את רזונה.
מסכנה, אינה שוקלת יותר משלושים וחמישה ארבעים קילו. איך בכלל
יש לה כוח לזוז, ניסיתי לדכא מחשבה שהתעוררה. אין לי מצב רוח
לעצב וסימפטיה, בטח לא היום.

"כמה זמן את כאן?" שאלתי מתוך נימוס.
"הייתי כמה ימים במרחצאות החמים. של קרלובי וארי, אבל לא עשו
לי טוב, אז מחר אני חוזרת, תודה לאל."
היא לא נראתה לי דתייה למרות המטפחת. הבטתי בה בסקרנות.
"או כן, במצב שלי מאמינים לכל דבר או לפחות מנסים. ואני לא.
ניסיתי צמחים, מאכלים, רופאי אליל.  דיקור, משחות אבל מה
לעשות", משכה בידה, "שום דבר לא עוזר."
"אבל את לא מרימה ידיים."
"שאני ארים ידיים?" היא צחקה צחוק עצבני שכמעט חנק אותה. "לא,
אני נלחמת עד הטיפה האחרונה."
משום מה משהו במשפט הזה הזכיר לי נשכחות. ניסיתי לפשפש בזיכרון
המחורר שלי מה זה יכול להיות אבל נתקעתי.

"אני רואה שגם את מנצלת את החופשה שלך לפסק זמן חופש וקריאה.
הנה, גם אני קוראת עכשיו משהו שהבעל שלי הביא לי, ספר שירים,
מכל השמות - שירה ארוטית, שמעת עליו?"
לא הנדתי שריר, למרות שזיהיתי מיד את הספר.
"ומה דעתך עליו?" שאלתי במתיקות, אולי קצת מוגזמת, לוקחת מידה
את הספר, מציצה בדף הפנימי.

"לשושקנה באהבה וארוטיקה, שלך, יקירך." כתב היד לא היה מוכר -
זה לא הכתב החד של שאולי  שאני מכירה, חשבתי בלבי, והגשתי לה
את הספר בחזרה. "נראה מעניין".
"לא רע, בחיי לא רע. הנה, תראי את השיר הזה". החזירה לי את
הספר. "הנה, תקריאי לי אותו, אני אוהבת אותו, אבל לא הבאתי את
המשקפיים." פתחתי את הספר והקראתי את השיר שהצביעה עליו, מדלגת
על הבית הראשון ומתאמצת לשלוט ברגשותיי.

אין כמו הים
אתה שאינך ים,
גם לך רצונות ומאווים,
אך אינני כלולה בהם,
רק לפרקים.
בימים אחרים,
אני רק רישום ומספרים.

"כל כך אמיתי," נאנחה אחרי שסיימתי. "כל כך מדבר אלי השיר הזה.
מתאר את הגבר שלי בדיוק נמרץ. הולך ובא כרצונו, ואילו אני,"
הרימה זרוע כמגרשת זבוב, "גם אני מרגישה כך - רק רישום. כן,
בדיוק כך, רישום שעוד מעט ימחק."
"שיר לא רע," גמגמתי, "ואני מבינה שמדבר אליך. מעט שירים
יכולים לעשות לי את זה." נידבתי מידע שלא נתבקש.
"לא רע? מצוין. ומתאר את בן זוגי כאילו היא הכותבת מכירה אותו
מפנים ומבחוץ."
לא הגבתי. ישבתי זקופה והדופה.

"חכי, יש עוד אחד, פשוט מקסים. תני לי את הספר ואמצא לך אותו.
נדמה לי שסימנתי אותו, חכי. איך קוראים לו? כן, שנייה את רוצה
שאני אקריא? אני זוכרת אותו בעל פה. איך זה הולך? כן:

וחזרתי להיות השנייה וויתרתי, נסוגותי לאחור באין ברירה...
מה את מחייכת, אה, להיות שנייה. כמובן, אני חושבת שאין אשה שלא
הייתה פעם שנייה, את לא היית אף פעם? אני כמעט משוכנעת שכן.
אבל  זה בסדר, אל תצטערי, היו לי חיים טובים. אמנם אני עוד מעט
מסיימת, אבל אין לי על מה להצטער, בחיי שלא."
רציתי להתריס, באיזו זכות את אוהבת את השירים שלי ומה פתאום
גנבת את הספר שנתתי לשאולי,  ולמה באת לקלקל לי את הטיול.
רציתי לצעוק אבל המילים נדחקו פנימה במקום החוצה, מתקשה
בנשימה. מזווית עין ראיתי את שאולי נכנס בסערה פנימה, בידיו זר
ורדים לוהט. הקדים הפעם. לא הייתי בטוחה אם הוא רואה את אשת
שיחי אז התרוממתי כאילו ליישר את עצמותיי. שאולי מיהר לעברי,
ואז ראה אותה.

החיוך שהיה על פניו כבה ואחר נדלק מחדש מאומץ וגדול.

"היי יפתי," פנה אל שכנתי. איזה יופי לראותך כאן. מה את עושה
כאן? לא היית אמורה להיות עכשיו בהודו עם המטפלת שלך מה קוראים
לה, סילביה?" הוא קרב אליה, נשק לה בקלות על הלחי והגיש לה זר
פרחים. "במיוחד בשבילך מתוקה שלי," מתעלם ממני לחלוטין כאילו
הייתי רוח.

היא הרימה את ידה בביטול, "נמאס לי מהודו, אז חזרתי. במקום זה
עברנו סילביה ואני לקרלי ולא עשה לי טוב ותראה את מי אני
פוגשת כאן במלון." פנתה אלי, "שכחתי את שמך יפתי."

בלעתי את לשוני. "אני, אני חן," משכתי את הנון קצת יותר.
"נעים מאוד," הושיטה לי יד שדופה, "ואני שושקה, החוקית שלו,"
הנידה ראש אל עבר שאולי, חייכה חיוך חסר שיניים קדמיות ומיהרה
לכסות בידה השמאלית את פיה. "כבר הרבה זמן החוקית שלו. הנה תן
לי יד ועזור לי לקום."

שאולי התמוסס כמו כלב מאולף, העלה על פניו חיוך מטומטם. "תני
לי," לקח מידיה את הספר שלי, שנתתי לו למתנה ביום ההולדת שלו.
"תני לי לעזור לך, הנה כך. באיזה חדר את שוהה, מתוקה שלי.
502? נהדר, ממש ליד החדר שלי."

"ביי חמודה שלי." לחשה לי שושקה כשהיא נשענת על שאולי, כאילו
היה עמוד תלייה. "שיהיה לך כיף בפראג."

נשארתי שתולה באולם הריק של מלון דיפלומט. גיששתי, אבל שום
מחשבה פורייה או אחרת לא נולדה במוחי.

"תצטרפי אלי לכוס קפה? אני רואה ששלך כבר התיישנה." שמעתי קול
חם מאחוריי. הסתובבתי, מולי עמד גבר גבוה. שיער מאפיר וחולצה
לבנה נטולת עניבה. העפתי מבט על אצבעותיו. הן היו ארוכות
ונקיות מקישוטים או אזיקים. זה עדיין לא אומר כלום אבל אני כבר
החלטתי.
"מעולם לא אמרתי לא לכוס קפה טוב," עניתי, ופסעתי לעברו.

נשארו לי כמה בעיות קטנות לסדר כמו היכן לישון הלילה ומה יהיה
על המזוודה שלי, אבל הערב עוד צעיר, נכון?

מקורות:
אין כמו הים http://stage.co.il/Stories/125402
שנייה        http://stage.co.il/Stories/125397
שושקנה     http://stage.co.il/Stories/388785