במילות פרידה חסרות כל טעם ותירוץ הוא בחר לנטוש מפחד. זה
התחיל ב - "חשבתי על זה הרבה זמן.... היה לי מאוד קשה להגיע
להחלטה הזאת בימים האחרונים רק על זה חשבתי..." עבר ל - (חיוך
מבוכה) "קשה לי להגיד את זה... קשה לי..." התקדם ל - "זה לא
הולך בנינו... אהבתי את זה יותר כש... בגלל זה לא... ובלה בלה
בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה..." אני הפסקתי להקשיב כשהוא
התחיל לתרץ, הרי התירוצים זה החלק הקשה ביותר לא?!
מסרבת להודות בדקירות העזות שבחזי, החזקתי את עצמי חזקה ונטולת
הבעות פנים... בדיוק לדקה וחצי.
אמרתי לו שזה בסדר, שעכשיו אני מבינה למה הוא היה מרוחק בימים
האחרונים, שאני מבינה אותו ושאני מקווה בכל ליבי שהוא לא יתנתק
ממני בגלל זה.. שהידידות שלנו חשובה לי מכל ושאני אוהבת אותו.
וכמובן המשפט הכי מזויף שהייתי חייבת לומר - אל תדאג אני
בסדר... הדמעות האלה הן סתם שטויות, אני אסתדר... לך תצא יום
שישי היום... תהנה... וד"ש לכולם.
נכנסתי לבית כגוויה מהלכת עטופה במבט חסר מוצא ואבוד, מעבירה
את עייני על האנשים שאוהבים אותי ומחכים שאני אכנס עם אותו
חיוך ענק מרוח על כל הפנים שלי אחרי כל פגישה קצרצרה איתו
בחוץ.
מבט פניהם התמוהה, דברים שהם לא הבינו... רק אני ידעתי רק -
אני - הרגשתי כשהוא התקשר שעה קודם שזה הסוף. משום מה דווקא
אני ידעתי. חלקם מעדיפים לשתוק ולתת לאלה שטובים בדיבורים לטפל
בי, חלקם מנסים.
לאחר מספר דקות כשהצלחתי להזיז את שפתיי מעלה מטה ולהרגיש את
המלח של דמעותיי מעל שפתיי לחשתי - "זה נגמר".
כאילו זה היה אתמול אני זוכרת כל פרט ופרט מאותו ערב ומהיום
שאחרי ומאותו חודש בכלל.
זכיתי בכמה מילות ניחום, בכמה חיבוקים חמים, משפטים ידועים
והבטחות שהכל יהיה בסדר.
חשבתי לעצמי באותו רגע - ש ק ר נ י ם.
מה שאתם לא יודעים זה שבזכותו קמתי מהמתים, אנשים כמוכם הכניסו
אותי לשם והוא בשל ליבו הרחב הוציא אותי משם והעניק לי נשימה
מחדש.
אתם עוד מעזים להבטיח לי שיהיה בסדר?! הוא הוציא הוא יכול גם
להכניס אותי בחזרה לאותו מצב ישן שממנו יצאתי.
וכך קרה.
לאחר שהבטחתי שאני לא אתקשר אליו חשתי מישהו מבפנים צועק לי -
דיי! אני רוצה לראות אותו לא אכפת לי! תתקשרי כבר! כלבה!"
לא היה לי כוח להסביר שזה לטובתה ושאני בסך הכל אבודה כרגע,
מחולשה נכנעתי והתקשרתי.
אחרי שהוא עזב הוא יצא עם חברים... ביקשתי ממנו אם הוא יכול
לעבור אצלי כשהוא חוזר, הוא ענה שכן.
הבטחתי לעצמי - " את לא בוכה כשהוא מגיע ואת לא מדברת על זה!
אז נפרדתם מה יש?! תפסיקי להיות כזאת שפוטה!"
לאחר שכל שארית כוחותיי המועטים אזלו עקב שיחת הטלפון המפרכת
הזו, ויתרתי על ויכוח נוסף שבו אני אסביר בשנית שאני לא שפוטה!
לעזאזל איתי ! אני בסך הכל אבודה אולי קצת מבולבלת אני רק מנסה
להסדיר דברים בראשי... לראות מה עכשיו...
נכנעתי -
" טוב, בסדר אני לא אהיה שפוטה", אמרתי.
הוא הגיע שמעתי את אותו הרעש של הברלינגו שכל כך הייתי אוהבת
לשמוע שהוא היה בא אליי. יצאתי אליו. צעד אחר צעד, מרגישה כל
תזוזה בגופי כמעט יוצאת מאיזון אך ממשיכה לזוז. הגוף זז
ואני... אני בכלל במקום אחר, הבנתי למה קראתי לו.
"תחבק אותי," ביקשתי, הוא חיבק. "חזק יותר", הוא עטף אותי
בזרועותיו מרגיש את דמעותיי מרטיבות את חולצתו.
"דיי, אני לא יכול לראות אותך בוכה", אני מגחכת לי בכדי שלא
ירגיש רע וירצה ללכת בעוד אני נקרעת מבפנים.
"אז איך היה?!" שאלתי.
"וואלה סבבה עד כמה שיכל להיות", הוא ענה.
"מה... איפה הייתם?!" שאלתי.
"בנאפיס בתל אביב סתם ישבנו", הוא ענה.
"מי היה? כולם?!" שאלתי, מנסה למשוך זמן בעוד שהדמעות לא
מצליחות להישאר בפנים ומתפרצות החוצה בסצנת כניסה מטורפת.
שפתיי מגמגמות כל שאלה במילה מילה.
"כן... כולם..." הוא ענה.
שתיקה.
"איך את מרגישה?!" הוא שאל...
"בסדר... אני יודעת..."
"מה לא יצאת היום?!" הוא שאל... אני חושבת לעצמי איזו שאלה
מטומטמת! אתה חתיכת דביל!
"לא... לא התחשק לי..." עניתי.
"את רואה ! הבטחת לי שתצאי כשדיברנו... למה את חייבת להרוס?!"
"עזוב, לא היה... לא דיברתי עם... היה..." התחלתי לגמגם לו
משפטים כל כך שקופים עד שאפילו החתול שחצה את הרחוב צחק עליי.
מה?! מה אתה רוצה?! שאני אגיד לו את זה?! ככה?! אולי עדיף שאני
אצעק לו ! ככה זה יצא יותר ברור!
- איך אני אוכל לצאת כשהנשמה שלי נשברה איך?! כשאני מרגישה כמו
גופה מהלכת אתה מצפה שאני אחייך ואהנה?! שלקחו לי את הדבר הכי
חשוב לי בעולם ואני סמרטוט מהלך?! דיי עם השאלות הדביליות !
דיי להיות מטומטם! דיי! אתה יודע טוב מאוד מה הולך פה!
למה אתה לא מחבק אותי ?! למה?... למה אתה לא מנשק אותי ואומר
לי שזה היה חלום רע?! למה... למה...
לחשתי לעצמי במיטה מקופלת מכאבים שאף כדור לא יפחית, לאחר
שאיבדתי תחושת זמן.
הוא - נעלם לי מפתח הבית,
רעש הברלינגו - כבר לא נשמע,
זרועותיו - כבר לא סביבי,
קר לי... שורף לי... מת לי הכל מבפנים.
