[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








כבר שבוע שאני לא איתה, או ליתר דיוק לא ממש איתה, היא מנסה
להיות איתי אבל אני לא שם.
אני לא יודע איך לסיים את מה שלא היה צריך להתחיל מעולם.
לפעמים יש דברים שאתה עושה ולא כי אתה חייב אלא כי במקרה היית
שם והיא הייתה צריכה עזרה, אז עזרת, אתה מצפה להעלם לרקיע או
לשקיעה כמו כל נסיך על סוס לבן ואז זה משתנה, אז אתה פתאום
מוצא את עצמך באיזה מקום שממש אבל ממש לא תכננת להיות בו. היא
מצידה בטוחה שנסיכים לבנים יש מאוד מעט ואם כבר הגעת אז אתה
חייב להישאר, אתה מצידך בכלל רוצה למצוא את השקיעה והזמן, וזמן
נשאר בשלו, שניה אחר שניה דקה אחר דקה ושום דבר לא הולך בסדר
הנכון.
אני יודע שהיא צריכה לבוא אלי, אני יודע איך היא תרגיש אני
אפילו חושב שאני יודע איך אני ארגיש, כנראה די חרא , אבל יש
דברים שצריכים להיות, ואת הדבר הזה הייתי צריך לעשות כבר
מזמן.
האם אני חרא אבל ממש חרא? אני לא יודע, יכולתי כבר בהתחלה לא
לעזור אבל אז הייתי אפילו יוצא יותר חרא, יכולתי אחר כך להתחמק
אבל אז העזרה לא ממש הייתה עזרה ואולי היה יותר גרוע, ויכולתי
לעשות מה שעשיתי ולתת לה להיכנס לציפיות, ואז להפוך לחרא.
לא משנה מה אני עושה או אעשה בסופו של דבר יוצא שאני מושך
זבובים.

אמרתי לה לבוא אלי, לא הסברתי למה בדיוק, אמרתי לה שאנחנו
צריכים לדבר. היא לא ממש הבינה או שאולי כן, למעשה אני די בטוח
שהיא כבר יודעת למה ביקשתי ממנה לבוא, אבל לא יכולתי לעשות את
זה בטלפון, בסך הכל בת שש עשרה, עוד ילדה ואני, אני ילד בן
בקושי שנה יותר ממנה, אחד שהיה במקום הנכון ברגע הנכון ובטעות
אפילו בלי לחשוב עשה את הדבר הנכון.  
תכף היא פה, ואיך אני הולך לומר לה את זה, איך אומרים שלום, זה
לא שלא איכפת לי ממנה, למעשה כמה שזה מפתיע אפילו מאוד איכפת
לי ממנה, אבל לא כמו שהיא רוצה, לא כמו שהיא אולי מצפה, איכפת
לי כמו אחד שאסף בשום מקום גוזל טועה, ועזר לו כאשר הוא כבר
היה מיואש, כמו אחד ש... לעזאזל אפילו לעצמי אני לא יכול
להסביר אז איך אני אסביר לה. היא בטח תביט בי בעיני עגל, תבכה
קצת ותנסה שזה יהיה ממש קצת, ואז תלך, בהתחלה תלך ואז תברח,
תתרחק כמה שהיא רק יכולה ובטח תשנא אותי, היא תגיד שהיא רוצה
שנישאר ידידים אבל אני יודע שזה פשוט לא הולך, יש דברים שלאחר
שהם קוראים לך אתה כבר לא יכול לשנות אותם ואני נמצא בדבר כזה.
היא תביט בי במבט הכלבלב הקטן, הגור שרק בפעם הראשונה קיבל
חלב, והעיניים שלה יהיו נעוצות בי ואני יודע שאני לא אמצע את
המילים, אני מייד אתחיל לגמגם, כאילו שיש לי ניסיון באיך לומר
שלום, ואז היא תלך ואני ארגיש מרוקן לחלוטין ובודד כל-כך.

אני שומע את הרכב למטה, זו בטח אימא שלה שהקפיצה אותה, היא בטח
ביקשה ממנה להישאר בסביבה כבר יודעת מנחש. אני מביט מהחלון,
היא מתקדמת לכיוון הבית, הולכת יותר מהר משציפיתי, כאילו רוצה
לסיים עם זה ובמהירות, אבל משהו בה מרחף, למדתי אותה בזמן הקצר
שאנו ביחד, למדתי טוב מידי אני חושב, אם יש דבר שכזה ללמוד טוב
מידי. בעוד רגע הדלת תשמיע קולות, אולי אני כבר אפתח אותה כדי
שהיא לא תצטרך לדפוק, אולי לא, אני בעצמי לא בטוח מה הולך
להיות בעוד מספר דקות, איך לעזאזל אני תמיד נופל בכל בור.

היא מולי, העיניים שלה אדומות ואני לא בטוח איך להתחיל, שנינו
עומדים. היא מולי מביטה במבט שיודע אולם ממתין שזה יבוא ממני,
לא מתכוונת לעזור, לא מתכוונת לכוון, רק ממתינה. אני עומד ולא
מצליח להוציא מילה מהפה, אני מתקרב אליה ולרגע קצר אנו מתחבקים
כאילו לא ראינו אחד את השני רק אתמול, היא מרימה את הראש
לנשיקה ואני לרגע מתרחק ואז מנשק אותה ועוזב את גופה. היא מנסה
להחזיק אותי עוד קצת מסרבת לעזוב לי את היד, ואני לוקח אותה
לספה. מזל שהבית ריק לא יודע מה הייתי עושה אם לא.

"תראי", אני מתחיל, ממתין לגמגום הראשון, "חשבתי על זה הרבה
זמן..." לא יודע מאיפה מילים יוצאות לי, אני אומר ולא חושב,
המשפטים נזרקים לי לאוויר. "קשה לי..." אני שוב מנסה, לא בטוח
מה לומר והיא שומעת לא שומעת אותי, העיניים שלה נעוצות בי וזה
כל-כך שורף בפנים, למה אני חייב תמיד ל... "זה לא הולך
בינינו..." אני מנסה, לא יודע מה יוריד את העיניים שלה ממני.
"אהבתי את זה יותר כש..." אני לא יכול יותר הגמגום שלי כבר
כמעט ובלתי נשלט, מה אני צריך לסיים את זה באותו משפט מהסרטים
שכולם משתמשים בו - "תשמעי זה כן אני, זו לא..." אני לא מצליח
לסיים את המשפט, היא עוזבת את היד שלי, מתחילה להתרחק, אני
שונא את הרגע שונא את התחושה, לא יודע איך לומר איך להגיב נותן
לה לצאת לסגור את הדלת אחריה בשקט הרגיל שבו היא נעלמת בכל
פעם.

לפחות זה נגמר, תחושת המועקה בגרון גדולה ואני חושב מה לעשות
עם עצמי עכשיו, אני מוצא את עצמי עומד באותו מקום שבו נפרדתי
מנה עוד דקות רבות חושב על המשפטים האחרונים שלה. היא אמרה
שהיא מכוונה שלא נתנתק, שהיא רוצה לשמור על ידידות, היא אפילו
הזכירה את הלב שלה, ואני חתיכת חרא הרי ידעתי שזה יקרה ולא
יכולתי לומר לה לא, לא יכולתי לומר לה שאני חושב שזה צריך
להיגמר עד הסוף.


עבר כבר שבוע, היא התקשרה ביקשה שאני אקפוץ, אני לא יודע למה
הסכמתי, כנראה שלא הייתי צריך, אמרתי לה שאני הולך עם חברים,
ושאחר כך אני אבוא, היא לא הגיבה והעדיפה לשתוק. עברו כמה
שעות, אני מול הדלת של הבית שלה, אני מקווה שההורים שלה לא
יהיו שם, הם בטח כבר יודעים וכנראה שהם לא יתנו לי יותר מידי
אהבה, בכל זאת הבחור שנטש את הבת שלהם.
הדלת חומה כבדה אולי פלדלת אולי לא, ואני בקושי מרים את היד
כדי לדפוק מרגיש כבד אף יותר, הייתי צריך לומר לה לא, אבל
עכשיו מאוחר מידי. אני דופק על הדלת, ובאותו רגע מסתובב כדי
להתרחק, הדלת נפתחת אחרי, היא יצאה אלי, הולכת חצי לאט חצי
מהר, הידיים שלי כמו מתוך הרגל רצו להתרומם לחבק אותה אולם
החזקתי אותן במקומן, היא ביקשה שאחבק אותה ואני חיבקתי, היא
ביקשה יותר חזק ואני חיבקתי מצמיד אותה אלי מרגיש את הדמעות
שלה מרטיבות לי את החולצה, ידעתי שזו טעות אבל לא יכולתי לומר
לה לא.
"די אני לא יוכל לראות אותך בוכה", אני לוחש לה לתוך האוזן,
והיא טיפה מגחכת לתוך החולצה שלי, להראות לי שאני לא צריך
להתרגש. "אז איך היה", היא שואלת אותי מתוך רצון להעביר את
הזמן, עדיין מסרבת לעזוב אותי. "סבבה", אני עונה לה, "עד כמה
שיכול להיות". לא סגור על אם להתרחק או להישאר צמוד אליה.
"מי היה?" שואלת לא עוזבת אותי מידי פעם לוחצת עם האצבעות בקצה
של הגב, "כולם?" לא עוזבת אותי.
"כן... כולם", אני עונה מרגיש את הדמעות שלה חודרות דרך החולצה
שלי.
ואז שתיקה, עמדנו ככה כמה זמן אני לא בטוח כמה, מחוץ לבית שלה,
הדלת מולי והיא מול החוץ, אני רואה אור והיא מאחורי את החושך.
"אז איך את מרגישה?" אני שואל מנסה להיפרד ממנה טיפה להתרחק.
מתחמקת ממני, "בסדר... אני יודעת", עונה.
אני מצליח טיפה להתרחק ממנה מרגיש את הידיים שלה מתחילות לעזוב
אותי. "מה לא יצאת היום?" שואל מנסה להיות רגיש מרגיש שלא צריך
להיות פה ואולי כן.
"לא התחשק לי", עונה לכיווני בקושי. אני מצליח להרחיק אותה
ממני היא עוזבת אותי מביטה בי.
"את רואה הבטחת לי שתצאי... כאשר ניפרדנו", אני מטיח בה, לא
בטוח למה, "למה את חייבת להרוס הכל?" חצי שואל חצי עונה. רואה
את העיניים שלה נכבות מולי.
היא מתחילה לגמגם לכיווני ואני הולך עוד צעד לאחור ואז מסתובב
ממנה, שונא את עצמי, לא יכול לראות אותה, אני עוזב את שדה
ראייתה מרגיש שזבובים רודפים אחרי באמצע הלילה, אפילו הם לא
ישנים, או שאולי הריח ממני כל-כך חזק שאפילו הם חייבים להמשך
אלי.
כאשר אני מסתובב בשביל המבט האחרון, היא כבר לא שם, הדלת שוב
סגורה ורק הרטיבות על החולצה מזכירה לי, שאני כל-כך חרא.

ותודה ללי שאישרה לי לכתוב את הצד השני לסיפור שלה.
http://stage.co.il/Stories/333007







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
עזבו אותכם
מהשאלה אם אכפת
לו ממוסר, עזבו
אותכם מהשאלה אם
נגיע לגן עדן
כשנמות, השאלה
האמיתית? האם
אלוהים אומר
"פששיוווו" כל
פעם שאתה משחרר
פלוץ יא חתיכת
דוחה, למה מה,
אתה חושב שהוא
לא שם לב?


אני, מטיף לכם
על אמונה וכבוד


תרומה לבמה




בבמה מאז 9/6/04 13:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רועי בלום

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה