זה היה סתיו, העונה האהובה עליה. אווי אהבה "להתלבש" ולצאת אל
הרחובות המאובקים כאילו שהיא נמצאת בפריז. רק בסתיו לא העיקו
החום המהביל ולא הגשם הטורדני. זה היה סתיו נורא. השכנות שלה
הנידו ראש בצער.
"זה לא בסדר מה שעשו לאוולין, בחורה כל כך טובה וישרה. כמעט
שלושים שנה עבדה כמו חמור במקום הזה. אם זכרונו לברכה דוקטור
אבן-חן עוד היה בחיים, הוא לא היה נותן שיזרקו אותה ככה."
אווי הרגישה שהיתה בהשתתפות הזו בצער גם מידה לא מבוטלת של
שמחה זדונית לאיד. הפכו אותה לחפץ, ובנוכחותה דיברו עליה בגוף
שלישי. היא נאלצה לשתף פעולה - לשמור על מידת מה של ריחוק על
מנת לא להרחיק אותן, ולבכות באופן מבוקר על כתפיהן כדי שלא
יטילו בה דופי.
פוליטיקה. חשבה אווי בזעם. בכל מקום יש פוליטיקה. גם בשיכון
המסריח הזה. תמיד הן היו מנופפות בי - "פה גרה אוולין גרוסמן,
אחות ראשית בנווה אילן."
כשסיימה תואר שני בסיעוד, ארגנה סימי, השכנה שלה בדלת ממול,
מסיבת הפתעה עם כל בני המשפחה, החברים והשכנים וגם עם כמה
חברות מהלימודים. אווי היתה נבוכה. היא לא הראתה את זה, אבל
סימי הרגישה בכך ועד היום היא נוטרת לה טינה. עכשיו סימי היא
מנהיגת המנחמות. אם לא היא, אז מישהי אחרת בפיקוחה הצמוד,
מופיעה אצלה כל יום בארבע אחר הצהרים עם "משהו קטן" - עוגיות,
בורקס מאפה בית או פשטידה קטנה.
"אף אחד לא מת" מצטחקת אווי "בינתיים."
אבל ההומור שלה אינו מוצא חן בעיניהן. היא צריכה להיות רצינית
יותר, כבדת ראש, אחרת תפסיד את הכתף האחת שנותרה לה. חוץ מבני
משפחתה כמובן.
"תקחי את עצמך בידיים. קחי הכל בקלות." אומר חיימקה, בעלה.
הוא איש חייכן. הוא באמת לוקח דברים בקלות. גם בימים שסידור
העבודה הקבוע שלו בקו המהיר לירושלים משתבש והוא מתבקש למילוי
מקום בקו עירוני מאסף, מיוזע ורועש, אין הוא מאבד את חיוכו
הקבוע. ידיו המנומשות אוחזות בבטחה בהגה, והרדיו שלו משמיע
שירי ארץ ישראל, חדשות או קטעים קלאסיים לפי בקשת הנוסעים.
חיימקה גרוסמן - הנהג הכי נחמד באגד.
"הוציאו אותך לחופשה. So what? את יוצאת לפרישה מוקדמת, גם אני
אפרוש. ניסע ללוס אנג'לס. נראה סוף סוף את הנכדים לפני שהם
נכנסים לבית אבות."
"אתה לא מבין, חיימקה. יש לנו גם בת בארץ. סמדי צריכה ללדת
בסוף מרץ, וחוץ מזה בסופו של דבר נצטרך לחזור. מאשימים אותי
במשהו רציני ביותר. מאשימים אותי בהתרשלות, שלא לדבר על עליזה
והחבורה שלה. זה הולך לכיוון של משפט. המנוולות האלה מאשימות
אותי ברצח. לא פחות ולא יותר. רצח מתוך רחמים."
"יש לך לב כל כך טוב, אווי. רק הלב שלך היה יכול לגרום לך
לעשות דבר כזה." חיים ברר את המילים בזהירות, כדורך על ביצים
לא מבושלות, שלא לומר מוקשים חיים.
"מה אתה אומר?" בהבעת פניה תהה בהה חיוורון זועם "למה אתה
מתכוון, חיים?"
קולה היה קר. הוא היה "חיימקה". תמיד. כמעט תמיד.
"באמת אווי, את היית עושה את זה. אם רבקה זאבי או כל רבקה אחרת
היתה מבקשת ממך, היית עושה את זה. את יודעת שזה נכון, ולכן את
לוקחת את זה כל כך קשה. אל תכחישי, אווי."
"אני לוקחת קשה רק דבר אחד - זה שזרקו אותי כמו זבל אחרי עשרים
ושמונה שנים של עבודה קשה בלי להגיד לי מילה טובה, בלי לשאול
אותי איך אני מרגישה עם מה שקרה, מה אני חושבת. אולי גם לי יש
חשדות. אולי מישהו מבני המשפחה עשה את זה? למה דווקא אני?"
"את היית האחות האחראית. הם השעו אותך וזה טבעי. זה שדוקטור
שפר ועליזה הם מנוולים, כאלה יש בכל מקום. זה בכלל לא קשור
להשעייה שלך. את זה הם היו חייבים לעשות."
"אני כבר חודשיים בבית, חיימקה. הם מוציאים אותי לפנסיה בכוח,
ולא, לא הייתי עוזרת לרבקה לקפוץ החוצה ולא אתן להם את התענוג
לראות אותי בחוץ. רק כשאני אחליט."
"את עושה טעות, אווי."
אווי עשתה טעות. אחרי הסתיו שלא הצליח להיות פריזאי הגיע חורף
ישראלי למהדרין ואחריו חודש מרץ. סמדר, בתה, ילדה את בכורה,
יהונתן, ואף אחד לא בא לברית. זאת אומרת היו החברים של סמדר
ויורם, היו השכנים וקרובי המשפחה. תיקי, אחותה, נדנדה את עגלתו
של יהונתן הקטן. גם הבסיס הזוהר מתחת למייקאפ לא הצליח להבליע
את הצהוב המכורכם של פניה.
"אוולין, איפה האורחים ש ל ך ?"
"הם לא יגיעו, תיקי." קולה של אווי היה רך, סופג אל תוכו את
סערת נפשה הרגוזה של האחות הצעירה. "אני מנודה. אף אחד לא
מצלצל אלי, לא אליס בן דוד לא אליס ביסמוט. אף אחד."
חוץ מאשר.
אשר מתקשר יום יום. קולו הצרוד מתנמך בטלפון, שאיש לא ישמע.
"אשר, אתה עוד בעבודה?" היא שואלת ומה שהיא לא שואלת הוא מבין
לבד.
"אל תדאגי, חמודה. כולם פה יודעים שאת בסדר. הכי בסדר. זה רק
עליזה מנסה לעשות גלים, אבל אף אחד לא מקשיב לה. מתגעגעים
אליך. אליס ואליס שאלו עליך אתמול. רצו לדעת אם אנחנו
מדברים."
"תזהר, שלא ילבישו גם עליך תיק. אף משפחה לא תרצה שתטפל בזקן
שלה ואתה עוד צעיר." היא אומרת ומה שאיננה אומרת הוא מבין לבד.
הוא משתתק, והיא מחניקה אנחה.
כולם פוחדים על התחת שלהם, על הקידום המחורבן שלהם. לא רואים
שחשבונות אישיים מועכים אותי. אולי רואים, אבל לא אכפת להם. גם
אשר פוחד. הוא מתקשר בסתר, אבל הוא מתקשר. אשר הוא מותק.
אווי התבוננה באחותה. החריצים בשפתיה של תיקי בלעו את הליפ
גלוס הורוד מבריק. החריצים בעיניה סדקו תלמים עמוקים בצללית
התכולה סביב עיניה התכולות.
תקווה כבר לא ילדה.
המחשבה חלפה בראשה של אווי במהירות הברק.
תקווה היפה שלנו כבר לא ילדה. בת ארבעים ואחת. היא נולדה מיד
אחרי שעלינו לארץ. תינוקת יפהפיה ומלאכית. פלומת שיער בהיר עם
תלתלי משי תינוקיים שמסתלסלים בקצה ולחיים עגולות ועיניים
עגולות. צוחקות. תקווה שלנו. זה נשמע לי שם כל כך יפה. עברי.
רציתי שיקראו לי תקווה.
"אספרנס" אמרה אמא שלי "חיים חדשים."
איך אהבנו אותה, דניס ואני. היא היתה בובה. אדמונד, אנה ואמיל
היו קטנים, ודניס ואני שתי נערות מתבגרות עם כל הקומפלקסים של
גיל ההתבגרות. אני חשבתי שאני שמנה מדי. דניס זרקה את כל
השמלות שלה עם הצווארונים היפים והחגורות הרחבות. גם את השם
שלה היא זרקה. רצתה להיות הכי צברית שיש.
דינה.
רק דינה.
"זה מה שמפריע, אוולין? את שמנה מדי? ואת, דניס, לא מספיק
ישראלית? תפתחו את העיניים בנות שלי, תסתכלו מסביב - אין מים
זורמים, אין טואלט, רק בדונים ופחונים ואוהלים. זה נס שהקטנה
הזאת מחזיקה מעמד. שתהיה בריאה. אפילו פעם אחת בלי חום, בלי
כאבים באוזניים, בגרון. היא מלאך. מה קורה פה? אוולין בוכה
שהיא שמנה מדי ודניס זורקת את השמלות שהצלחתי לשים במזוודה, כי
היא רוצה להיות 'דינה'. ה'דינות' לא לובשות שמלות יפות? רק
מכנסיים קצרים וסנדלים?"
אמא חייכה. היו לה נזיפות רכות ומחוייכות. היא דווקא הבינה
ללבנו. פעם הרי יכולנו לדבר אתה על הכל. אבל עכשיו... הראייה
שלה היתה צרה מדי. היא לא ראתה את כל התמונה - את היופי, את
הארץ החדשה, את ההרפתקה. ככה זה כשיש חמישה ילדים ותינוקת.
מאבדים פרופורציות. אין פרספקטיבה. כמו שלי אין עכשיו. הרי אני
כמו גיבורה של סרט. עוד מעט, עוד מעט יצא הצדק לאור.
