שבועות ספורים לפני מותה ביקשה רבקה זאבי מאשר שיביא לה סידור
תפילות קטן.
"הרבה מבקשים ממני את זה..." אמר אשר לקרני "הרבה אנשים
מבוגרים שמרגישים שהגיעו לסוף. אני לא יודע אם זה אמונה או פחד
ממה שעומד לקרות להם. אני מאמין שזה געגוע למה שהיה פעם, לבית
אבא וסבא."
"איך שהסבא שלי היה צוחק עליה" אמרה קרני "בדיוק על הדברים
האלה. הוא היה אומר שכל ה'צרמוניות' שלה הן לכבוד אבא שלה
שבשמיים ולא לכבודו של 'אבינו שבשמיים'. הוא אמר שזו עבודת
אלילים."
"מסכנה סבתא שלך, סבלה אצלו, מסכנה." עיניו של אשר נצצו. "אשה,
שהגבר שלה לא מבין אותה, היא אשה מסכנה. את עוד צעירה. לצעירים
יש דרך שונה להסתכל על הדברים, לא בגלל שהם צעירים, אלא בגלל
שאין להם ניסיון."
"זה אותו דבר, לא?" שאלה קרני.
"לא כי יכול להיות צעיר עם ניסיון בדבר שלמבוגר אין בו שום
מושג. בכל מה שקשור ליחסים בין בני זוג או בין הורים וילדים
אתם, הצעירים, מסתכלים על זה מהצד, כאילו שזה סרט, כאילו שאתם
בעצמכם לא ילדים של ההורים שלכם." אשר נאנח "כמה שאנשים קרובים
יכולים למרר את החיים אחד לשני וכמה שמהצד זה נראה אחרת.
לפעמים לא נראה בכלל. לגלוג, זלזול, בוז - הם דוקרים כמו מחט.
לפעמים גם יכולים להרוג."
"סבתא שלי בת שמונים וחמש. אי אפשר להגיד שזה קיצר לה את
החיים. היו ויכוחים, אפילו אני זוכרת, אבל הם חיו יחד כמעט
חמישים שנה."
"רואים עליה שהיא סבלה." קולו היה נמוך, רבקה ישנה בשלווה.
"הבן שלה, האבא שלי, נהרג בששת הימים." אמרה קרני.
"הכל קשור." אמר אשר וקרני הצטמררה באי נוחות. מין קארמה
פסקנית כזו לא התאימה לה.
"לא מתאים לו השם אשר" פסקה קרני, שאחזה בידה של סבתה "השם
עושה את האדם, ו'אשר' צריך להראות כדלקמן: דובי גבוה ורחב
כתפיים עם תלתלים שחורים על הראש והידיים, סנטר מרובע ונחרץ
ומשקפיים מרובעים ועבים. רצוי גם שילך עם מכנסיים קצרים
וסנדלים קיץ וחורף. אשר שלנו הוא איש רזה, לא גבוה עם פנים
עדינים וחייכניים ושיער חלק מסורק אחורה."
"אני אגיד לאשר שבחורה צעירה מסתכלת עליו ככה, בפרטי פרטים.
איך שהוא יהיה מאושר." אמרה אווי.
"אשר יהיה מאושר." גיחכה קרני. עיניו נחו עליה. נחו. זו המילה
המתאימה. למרות הניצוץ בתוכן היה בהן משהו נוח ונינוח ונותן
מנוח. גם נוחם. גם ידיו היו עדינות וחייכניות. רק להרף עין
חלפה בראשה מחשבה כי הידיים, המלטפות בעדינות חייכנית את גופה,
רחצו רק לפני שעה קלה את גופה ההולך וכבה של סבתה. העונג הבריח
את המחשבות. ריח קלוש של נובלס וקפה ואפטר שייב התערבב בריחה
הקנמוני של קרני.
"את מריחה כמו עוגה." הוא צחק "מה את מורחת על עצמך? תמצית
וניל? שקדים?"
"בערך" קרני לא עפעפה. מי שלא מוצא חן בעיניו יכול לקפוץ לה.
"לא השתגעתי לשפוך כסף על בושם. אני משפשפת את הידיים ולפעמים
את כל הגוף בקליפת לימון. מאחורי האוזניים קצת עם מקל קנמון."
"מרים היא הדודה שלך?" אשר שכב על גבו והפריח טבעות עשן. ידו
השנייה קיננה בתלתליה. הוא נראה מרוחק, מהורהר וקשוב בעת
ובעונה אחת.
"מרים?" קרני ננערה משנת הקיץ חטופה והפנתה אליו עיניים
תמהות.
"האשה הגבוהה, המבוגרת. היא באה לכאן כל יום."
"מרים? אתה מתכוון למירקה?"
"מירקה זה מרים." היתה פסקנות בקולו, שמץ ואולי יותר משמץ של
דידקטיות, וקרני חייכה.
"מירקה היא גיסתה של סבתא רבקה. היא אלמנתו של ראובן, האח של
סבא שלי."
"היא באה כל יום. יותר מהנכדים, מהכלה, מהחתן שלה, אפילו יותר
מהנכדים. יותר מעמליה. הצעתי לאווי שתבדוק, שתרחרח קצת בחדר של
רבקה. אני מקווה שזה בסדר שהגיסה מגיעה." אשר התהפך על צידו
והציץ בשעון שהיה מוטל על הרצפה. "עכשיו אני חייב לחזור הביתה,
מתוקה. את לא כועסת נכון?"
"כועסת?" קרני התמחתה בפעירת עיניים. "אני לא כועסת עליך. אני
רוצה שתסביר לי מה הבעיה עם הביקורים האלה."
"הסבתא שלך נראית מצוברחת אחרי שההיא הולכת. זה הכול. אולי
מאוד נעים לה בחברתה והיא לא רוצה שתלך, אולי לא נעים לה
בחברתה, אנחנו חייבים לדאוג לחולים שלנו. גוף ונפש משולבים
ככה." אשר שילב את אצבעותיו יחד ומשך אותן, ממחיש כמה חזק הן
שלובות.
"מירקה היא סוסת עבודה. הכוח שלה יכול להתיש עשרה אנשים
רגילים, שלא לדבר על אשה במצב של סבתא שלי. יכול להיות שהיא
מעייפת אותה."
"יכול להיות" בקולו של אשר נשמע היסוס "רבקה גוססת, את יודעת."
קרני בלעה את רוקה. זו התחנה האחרונה, היא ידעה, כמובן, אבל
גוססת? זו היתה מילה טעונה. מעל למיטתה של רבקה בבית הישן היתה
תלויה תמונה של אמה המנוחה. קרני הקטנה היתה חולפת בחדר
במהירות שלא לראות את הפנים הלבנים המוקפים שער שחור וצללים
כהים. הגבול בין הצל השחור לבין השיער היה מטושטש.
כן, זו אמא שלי - רבקה השיבה בסבלנות - קראו לה אסתר-מלכה, כן,
בדיוק כמו מלכת אסתר, כן, היא היתה אמא טובה.
כמו בסיפור כיפה אדומה העזה קרני רק בסוף לשאול את השאלה שרטטה
בתוכה: "למה היא מפחידה כזאת, זקנה לבנה עם עיניים שחורות כאלה
כמו...?"
"לא היא לא מכשפה" ענתה רבקה בחיוך וליטפה את שערה של הילדה
"והיא גם לא היתה זקנה בכלל, אבל כבר אשה מאוד חולה. פעם לא
היו תרופות למחלה הזאת, שהיום כבר לא מתים ממנה. זו סוכרת. אמא
שלי מתה זמן קצר אחרי שהצטלמה."
וזה היה הדבר שהחריד את קרני יותר מכל. רגלו האחת של המוות כבר
דרכה בתוך נשמתה וגופה של הדמות הרזה, החיוורת והמוקפת צל
שחור. ככה נראים זמן קצר לפני שמתים.
כך נראית סבתא רבקה? כשאוהבים מישהו, כשהוא חלק ממך, קשה לראות
בו פגמים. זו האמת. אנו ביקורתיים כל כך דווקא כלפי היקרים
לנו. כעסנו תובע מהם לחזור אל מתאר דמותם שבעיני רוחנו, כשהם
נקיים מאותם פגמים מכעיסים.
גוססת. התמונה היכתה בזכרונה בשחור לבן. סבתא רבקה. הצער על
האם המתה ובתה הגוססת מילא את עיניה של קרני בדמעות. אשר ליטף
את שערה.
"אל תבכי מתוקה. את נהדרת, את עושה אותה מאושרת."
"אל תשים לב אלי. אני אוהבת להתפלש בצער. אני חושבת עליה עכשיו
בתור ילדה."
"בתור ילדה?"
"זה לא עוזב אותי, המחשבה על חיים שמסתיימים במוות. בילד יש
הבטחה, אצל הזקן ההבטחה הזו תמיד מופרת. וזה עצב בלי סוף.
כשהייתי ילדה, שאלתי פעם את אמא מתי יחזור אבא. כשהיא אמרה לי
שהוא מת, וזה אומר שיותר לא אראה אותו לעולם, חשבתי שהמוות
הרבה יותר ארוך מהחיים, שהעצב גדול יותר מהשמחה, שהחושך מנצח
את האור. הכל חוזר אלי עכשיו."
"אהובה שלי." הוא כלל לא חשב לומר זאת, עד עכשיו לא היה בטוח
שזו אמת.
"אף פעם לא עשיתי את זה קודם." המשיך באותו קול תוהה ורך "אני
טיפוס נאמן. אל תצחקי. אני אוהב את נירה ואת הילדות שלי. שתים
עשרה שנה אנחנו יחד ואף פעם לא חשבתי על דבר כזה ברצינות."
"זה בסדר, גם אני לא לוקחת אותך ברצינות." קרני חייכה מבעד
לדמעותיה, ומבטו הפגוע, שחדר דרך המסך הלח, גרם לה לומר עוד
"אני סתם צוחקת. את עצמי אני לא לוקחת ברצינות."
החודש האחרון לחייה של רבקה היה נפלא. חודש מלא אהבה. קרני
היתה שיכורה וכדרכם של שיכורים התנודדה כשצעדה. וודאי שלא חשבה
על הצעד הבא. אשר היה מאושר, בחיוך היה רוחץ את רבקה, מחליף את
מצעיה ומזריק לה את משככי הכאבים. שניהם קיוו שרבקה תחיה לנצח.
אבל רבקה רצתה למות.
אווי היתה חולפת ליד חדרה של רבקה. היה לה "לוקסוס", חדר פרטי
משלה. בבקרים היתה מירקה יושבת שם עם הרגליים הגדולות שלה ועם
הסל הגדול שלה, כאילו שהיא חוזרת מהשוק.
- רק רגליים של תרנגולת חסרות לה בסל - חשבה אווי משום מה,
בעודה מנידה ראשה בשלום מנומס לעבר ה"גיסה" ובוחנת את פני
השעווה עצומי העיניים של רבקה.
"מרק עוף!" רעם קולה של האורחת.
באמת יש שם תרנגולות... זעזוע חלף בגופה של אווי והיא לא ידעה
משום מה. איזה לחיים אדומות. היא לא נראית בת גילה של רבקה...
"זה מה שהיא צריכה. מרק עוף חם וטוב. תמיד היא אהבה את זה, ואף
פעם לא בישלה. את המרק עוף, שהילדים שלה והנכדים שלה היו
אוכלים, אני הייתי מבשלת מהתרנגולות שלי."
חיוכה של אווי היה קלוש, רוטט בקצותיו... באמת? אמר החיוך...
כמה מעניין... שחטת אותן בעצמך?...
"אני מורידה להן את הראש בעצמי, בלי שחיטה ובלבולי מוח. מרק
יותר טעים משלי לא תמצאי."
...רק שלא תוציא את הפגרים מהסל שלה...
כאחות היתה אווי מחוסנת מפני רגישות-יתר לדם ולחלקי גוף
פגועים, אבל האשה הזו פגעה במערכת החיסונית שלה. סוסה זקנה.
חזירה זקנה עם לחיים אדומות. אני את המרק שלך לא הייתי אוכלת,
יש לו טעם של חרא.
אווי נרתעה מפני מחשבותיה שלה.
"לא תוכלי לבשל כאן. יש כאן מטבח כשר עם הפרדה ומשגיח. רק
המבשלת שלנו יכולה לבשל כאן. את יכולה להביא לה אוכל מבושל
מהבית בכלים שלך."
רבקה נעה באי נוחות על המיטה. עיניה נפקחו, והגיסה מיהרה להניח
כרית תחת עורפה.
"מירקה רוצה רק לעזור." אמרה רבקה בלחישה צרודה "היא מסורה לי
יותר מאחות. והמרק עוף שלה הוא משהו באמת מיוחד. אולי אפשר
למצוא לה כאן איזה מטבחון במגורים, אצל מישהו שלא מקפיד כל
כך?"
ואת, רבקה, את לא מקפידה?... אווי רצתה לשאול אבל לא שאלה איך
תרנגולות ש"נשחטו" במליקת ראש יושבות בכפיפה אחת עם הסידור
שהביא לה אשר ועם ה"מודה אני" שנאמר כל בוקר בלחישה רועדת של
ילדה שהזקנה קפצה עליה .
"אולי בחדר של אשר." קשה היה לאווי לעמוד בפניה של רבקה "יש לו
מטבחון מצוייד. אם הוא יסכים..."
"יסכים, הוא יסכים." נחרה החזירה אדומת הלחיים "חבל על
התרנגולת."
"יש לנו חדרי מנוחה לצוות שעובד לילה." אווי צעדה בראש ואחריה
בצעדים ארוכים ומהירים - מירקה עם הסלים. "אין הרבה גברים, אז
יש להם פרטיות. אשר הוא ידיד טוב של רבקה."
"משתמשים כאן הרבה במטבח." נחירי אפה של מירקה התרחבו והתעגלו
"ריח טוב..." היא רחרחה בהנאה "...קנמון, קליפת לימון. כמו ריח
של עוגה או לפתן פירות. המרק שלי רק יוסיף כאן, את תראי.
אוייי, נחמד כאן, כמו חדר של בחורה."
אווי הביטה סביב. כמה חודשים לא ביקרה בחדר זה, מאז שימש כ"חדר
אטום" בחורף הסוער שעברו כאן. מיכל האקונומיקה והסמרטוט וערמת
הקופסאות של מסכות הגז נעלמו מהפינה שמאחורי הדלת, והניילונים
הוסרו מן החלונות. ריח קלוש ומתוק של תבליני-עוגה התערבב
בריחות המוכרים יותר של משקע קפה שחור, אותו נהג אשר ללגום
בכמויות מסחריות כדי לשמור את עפעפיו פקוחים במשמרות הלילה,
ושל ה"נובלס" שלו. על המיטה היה פרוש כיסוי מבד דמוי משי שצבעו
כחול-אפור בהיר והוא רקום בפרחים צבעוניים, אריג זה האהיל גם
שבכת ברזל שנתלתה סביב הנורה החשופה לשעבר. אריג כחול-אפור,
נטול פרחים או ברק משיי, שקוף למחצה וכהה מעט מזה הפרוש על
המיטה כיסה את החלונות והאציל לחדר אור רגוע, אפור תכלכל.
מכפלת הוילון היתה עשויה אותו בד רקום שכיסה את המיטה. אווי
הכירה את החדר בגלגולו הקודם הגברי-ספרטני: סדין ושמיכת "פיקה"
משובצת בקיץ ושמיכת צמר-גפן בציפה פרחונית בחורף.
יפה... חשבה אווי בהערכה... יפה ומוכר.
ההבנה היכתה בה. קרני זאבי היתה תופרת את בגדיה בעצמה במעין
שילוב "יווני-הודי-פקיסטני" היתה מלגלגת בעצמה על עצמה.
"נורא בזול." התנשפה יום אחד קרני המיוזעת והלוהטת מחומו של
הרחוב והחליקה במורד צווארה פחית קולה קרה ולחה. "אז קניתי
המון, שיהיה." היא פתחה את שקית הפלסטיק, שממנה נשפך אריג
מבהיק כחול-אפור רקום פרחים.
היא תפרה לעצמה חליפה- שמלה סגורה וארוכה עד הברך ומכנסיים
רחבים מציצים מלמטה. השמלה היתה כחולה אפורה בהירה, בעלת ברק
משיי ורקומה פרחים קטנים וצבעוניים בחוט דק. המכנסיים היו כהים
יותר, שקופים למחצה ונטולי פרחים. שפע הבד נאסף סביב הקרסוליים
בתוך חפת מהבד הרקום.
אווי חשה כיצד מתכווץ בקרבה אגרוף קטן ונוקשה.
...זה לא אומר כלום... אמרה בליבה, אך בטנה כאבה. צל שקוף של
בגידה האפיל את החדר המואפל ממילא בכחול-אפור.
...עין רעה... מלמל קול עקשני בתוכה. האשה הזאת עם התרנגולות
מביאה איתה עין רעה. לולא היא, לא הייתי יורדת לכאן בעוד עשר
שנים, ולא הייתי רואה מה שאינני צריכה לראות ולא מפרשת דברים
פשוטים בדרך עקומה...
לדאבון לבה ידעה אווי כי לא תוכל להתעלות מעל לחשדות המושכים
אותה בכוח אל תוככי הביצה, לא תוכל להביט עוד בעין טובה באשר
ובקרני.
"איך היה המרק?" שאלה אווי את פסל השעווה הצהבהב שעיניו
עצומות.
"העמדתי פנים שנרדמתי." רבקה פקחה את עיניה "יש כאן סיר שלם
בשביל החתולים."
"כל כך לא מוצלח?"
"יוכול להיות שכן מוצלח." כמו לוויית חן דבקו שרידי המבטא
היידישאי בעברית המשופשפת של רבקה "רק שהיא מורידה לתרנגולות
המסכנות את הראש באותה קלות שבה את קוטפת פרח. אני עבדתי אצלה
בלולים בשנים האחרונות, עוד כשהרגשתי טוב. לא יכולתי להסתכל
לתרנגולות העלובות בעיניים. אף פעם לא אכלתי מהמרק שלה."
הדיבור עייף את רבקה והיא נאנחה ונשתתקה. עיניה נעצמו לאיטן.
כמו בעמעם חשמלי כבה בהן האור בהדרגה.
"טוב לך, רבקה, עם זה שהגיסה מגיעה?"
"לראובן ומירקה במושב היה כבר אז לול גדול. בוקר שבת אחד מירקה
שאלה את עמליה שלי אם היא רוצה לבחור ביחד איתה תרנגולת למרק
עוף, והילדה התעלפה. ממש התעלפה, נפלה על הרצפה, ולא קמה."
"רבקה'לה..." אווי הניחה את ידה על מצחה של רבקה. הוא היה לח
וקר. "אולי לסגור לך קצת את החלונות, שקצת תוכלי לנוח?" זכרון
חדרו של אשר חלף באווי וצמרמורת חלפה בבשרה, כשהסיטה את
הוילונות הכהים והחדר הואפל. "בקלות אפשר לסדר עם הדוקטור שפר
שלא ייתן לגיסה אישור כניסה."
"חס ושלום." עיני החתולה הזקנה ניצתו, היא כמעט הצליחה להזדקף
במיטתה. "אני לא מוכנה לפגוע במירקה. היא אשה עם כוונות
טובות." ושוב התעמעם הקול והעפעפיים צנחו לאיטם. "תנו לה להכנס
מתי שרק תרצה. היא אמרה שתבוא גם מחר." רבקה נרדמה בחיוך.
לחלק הבא - בין המצרים
http://stage.co.il/Stories/353172
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.