שעת ערביים פגשה אותם בבואם ללוריין, ומכונית חכתה להם עם
נהג.
"ברוכים הבאים ללוריין" ברך אותם הנהג עם מבטא צרפתי כבד.
"מרסי" ענה לו רפאל בצרפתית.
"כל כך טוב שוב לראות את משפחת מרטין בלוריין, התגעגענו אליכם"
אמר הנהג בהתלהבות בצרפתית, מפנה את דבריו לרפאל.
"תודה ז'אן-פייר, טוב לחזור" אמר, ואז עבר לאנגלית "זאת אשתי,
אמילי מרטין"
הנהג קד קלות לאמילי "ברוכה הבאה ללוריין, מדמואזל אמילי"
"תודה, זהו מקום יפהפה להיות בו" השיבה אמילי. היא החליטה שלא
לחשוף יותר מידי מידע על עצמה, אם רפאל מעדיף להניח את בורותה
בשפה הצרפתית, היא תניח לו לחשוב כך. אמילי דברה צרפתית עוד
מילדותה, אך השפה כמעט שנשכחה ממנה לולא הקורס הדו-שנתי
בצרפתית שעשתה יחד עם התואר שלה בניהול מלונאות ותיירות. את
ההתמחות שלה עשתה במלון שרבים מאורחיו היו צרפתיים. היא למדה
את שרלוט צרפתית מאז שהייתה ילדה, ויכלה לדבר איתה בלי שאביה
יבין הרבה משיחתן. יואב לא ידע צרפתית מעבר לבסיס, הייתה זו
אמא שהעבירה לה את עקרונות השפה ודברה איתה בילדותה, עד שהמשקה
סחף את מארי לעולם הזוי ממנו לא יצאה עד מותה.
הנהג פתח את הדלת לפניהם, והיא התיישבה לצד רפאל, מודעת תמידית
לנוכחותו לידה.
היא לא יכלה להכחיש שנמשכה אליו, הוא היה גבר נאה. בתחילת שנות
השלושים לחייו, גבוה, שזוף עם עיניים בהירות ושיער שחור. האפור
של עיניו הזכיר לה את צבע השמיים לפני פרוץ סערה, היא זכרה איך
התשוקה האפילה את צבען. גם אחרי שנים שלא נפגשו, השפעתו עליה
לא קטנה, אך היא ידעה שלא תוכל להרשות לעצמה את מחיר המשיכה.
היא נכוותה פעם ברותחין, ועתה עליה להיזהר גם בפושרים.
הנסיעה לא ארכה זמן רב, אם כי נראתה לה כמו נצח. המכונית נעצרה
מול שערי ברזל גדולים שנפתחו ללא צליל, ונכנסה לתוך חצר יפהפיה
שבמרכזו עמד קוטג' תלת קומתי, קירותיו צבועים בלבן וגגו האדום
משופע.
היא לא הייתה מודעת לנשימה שהחזיקה, הבית היה עוצר נשימה, אך
לא בגלל זה היא נשמה עמוקות לפני שיצאה מהמכונית, מניחה את ידה
בידו של רפאל, אלא היה זה נסיון להרגיע את לבה ההולם במהירות.
חשש והתרגשות נמהלו זה בזה.
"אני אעלה את התיקים שלכם" אמר ז'אן-פייר "מרסדס, אשתי, תדאג
לפרוק את החפצים שלכם. בינתיים מחכה לכם תה ועוגה ביתית בחדר
האוכל" הסביר. "מסייה רפאל חולה על העוגות של מרסדס, עוד כשהיה
קטן התגנב למטבח לגנוב פרוסות עוגה" פנה לאמילי, כמגלה סוד
כמוס.
רפאל חייך, ידו הונחה על מותניה של אמילי, ושניהם פנו בעקבות
ז'אן-פייר לתוך הבית. היא אהבה את תחושת ידו על מותניה, תוהה
אם המגע אכן היה רכושני, או שזה רק פרי דמיונה.
"ז'אן-פייר! כמה זמן התכוונת להשאיר את המסכנים עומדים
בכניסה?" נזפה מרסדס בבעלה, ללא נימת כעס כלל.
"ברוך שובך, מסייה רפאל" חיוכה של מרסדס היה אמיתי והשתקף
בעיניה. "כלה יפהפיה מצאת לך, ברוכה הבאה ללוריין מדמואזל
מרטין"
"אמילי" חייכה אמילי, מחבבת מייד את האישה המבוגרת. היא חששה
מקבלת הפנים, ידעה שהצוות לא אהב את ההשתלטות העויינת של יואב
גבריאל, למעשה ידעה כי אביה פיטר את השניים. רפאל כנראה שכר
אותם לעבודה מחדש. אמילי שמחה על כך, האישה חמוצת הפנים
שהחליפה את מרסדס הייתה קרה כקרח.
"אמילי" תקנה מרסדס. "אני כועסת על ז'אן-פייר שהשאיר אותכם
עומדים בכניסה, ועתה אני עושה את אותו הדבר. קח אותה לפינת
האוכל, רפאל. מחכה לכם תה ופאי תפוחים ביתי. אני אעלה לפרוק את
החפצים שלכם" אמרה תוך כדי סגירת הדלת מאחוריהם.
רפאל הביט בחיוך שעל שפתיה של אמילי, כיצד הוא מאיר את פניה.
היא באמת יפהפיה, חשב. יפהפיה קטלנית הזכיר לעצמו, הגבר האחרון
שהתאהב בה מצא עצמו תלוי בדירת הסטודיו שלו, שבור לב.
"מרסדס הייתה פה מאז שהייתי ילד קטן. היא פנקה אותי נוראות, אך
ידעה גם להעניש כשצריך. היא אחראית על הארוחות, בתם הבכורה
ובעלה גרים לא רחוק מכאן, הוא מטפל בגינה, והיא עוזרת למרסדס"
הסביר כשהלכו לחדר האוכל.
ריח פאי התפוחים הטרי מלא את החדר, ממלא את פיה ברוק. רפאל
סיפר לה על ילדותו בבית, ולאחר הארוחה עשה לה סיור בחדרים
השונים. היא אבדה את מניינם אחרי החדר הרביעי. היו בבית משרד
מאובזר, חדר מוסיקה עם פסנתר כנף, סטודיו שמשי ומספר חדרי
אורחים. הוא הראה לה את חדר השינה שהיה שלו כשהיה ילד, כמו כל
שאר הבית, גם החדר הזה עבר עיצוב מחדש בזמן שהיה בידי אביה.
ואז הגיעו לחדר השינה הראשי.
|
