אמילי לא העזה להניח לעצמה לחשוב על הלילה. ליל הכלולות שלהם.
הייתה לו כל זכות לדרוש את זכויותיו כבעל, והיא לא ידעה אם היא
רוצה לסרב לו.
החדר היה ריק, מרסדס כבר סדרה את חפציהם בארון, ופרשה לישון.
השעה הייתה כבר לקראת חצות. הזמן טס כשנהנים, חשבה, והיא בהחלט
יכלה לומר שנהנתה מחברתו, כפי שלא חשבה שתהנה.
"וזה חדר השינה הראשי" אמר רפאל. גם הוא הקדיש מחשבה רבה לילה
הזה, לא בטוח איך לנהוג.
"אודה לך אם תראה לי חדר השינה שלי" אמרה אמילי, עיניה משוטטות
על פני החדר, מנסות לא להתמקד בו או במיטה.
"מה קרה? הפכת פתאום לחסודה?" קולו של רפאל היה שקט באורך
מאיים "לא מתאים לך" הקניט באכזריות.
היא ספגה את הפגיעה בדממה. המראה של שניהם מתנים אהבה על המיטה
נקטע בחטף.
"אני אוהבת לבחור את המאהבים שלי בעצמי" ענתה, מביטה ישירות
בעיניו.
"טוב את המאהב הזה לא בחרת, הוא נבחר עבורך. את תשני בחדר הזה,
במיטה הזאת, כל עוד אני ארצה בכך!"
"אני לא צעצוע שאתה יכול להשתמש בו" הזעם בקולה כבר לא היה
מסווה.
"לא. את אישה שאתה התחתנתי היום בצהריים. אשה שיש לי הזכות
לדרוש ממנה לישון במיטת בעלה" הוא הרים את קולו.
היא זעמה, אליו מבטים יכלו להרוג, חשב רפאל, הוא היה כבר חוטף
שלושה חיצים מדויקים ללב.
"אין לך שום זכות עליי. אנחנו לא בימי הביניים, בהם הגבר הוא
השליט, תתעורר למציאות"
הוא התקרב אליה, תופס אותה בזרועה. "מי שצריכה להתעורר למציאות
זאת את. כנראה שלא קראת את כל הפרטים של העסקה"
חשש הבזיק בעיניה.
"אני רואה שלא. כדאי שתחזרי ותקראי אותו שוב, במיוחד את הסעיף
על הילדים" הוא חייך ברשעות.
היא עצמה את עיניה בתבוסה, היא ידעה על איזה סעיף הוא מדבר. עד
סוף השנה הראשונה לנישואיהם היא חייבת להרות, או להוכיח את
מיטב המאמצים לעשות זאת, אחרת הנישואים מבוטלים והיקב נשאר
בידיים של רפאל. אתמול שניהם חתמו על חוזה טרום הנישואים שלהם.

אחרי שהוא עזב, אביה הבהיר לה בדיוק מה יקרה אם הנישואים שלהם
יבוטלו. ואת המחיר שהוא קבע לא תוכל להרשות לעצמה לשלם.
הוא ראה את התבוסה עוטפת אותה, את הייאוש בעיניה, ורצה להכות
את עצמו.
"ברשותך" קולה נטף ארס מדגיש את המילים, "אני אכנס להתקלח, זה
היה יום ארוך". היא לא מוותרת בקלות, חשב.
היא חלפה על פניו, הוציאה כותונת וזוג לבנים - בוחרת במקרה
במגירה הנכונה על הנסיון הראשון - ונכנסה לחדר האמבטיה הצמוד,
נועלת מאחוריה את הדלת.
הוא לא יכל שלא להעריץ אותה על עוז רוחה.

המיטה הייתה מוצעת כשהיא יצאה מהמקלחת, לבושה בפיג'מה שלה,
ורפאל לא היה בסביבה. היא נכנסה למיטה, ועצמה את עיניה, מכריחה
את עצמה לישון.
מחשבותיה נדדו לארועי אותו יום, מביאים דמעות לעיניה. לבסוף
נרדמה, מהר מכפי שצפתה.

רפאל נכנס לחדר השינה, מבחין באמילי ישנה, נשימותיה הקצרות
מזיזות את השמיכה. הוא התקלח קצרות, ונכנס מתחת לשמיכה לצידה.
היא ישנה עם הגב לכיוונו, מציבה גדר בלתי נראית ביניהם גם
בשנתה.
הוא היה עייף, לא בכל יום אדם מתחתן, חשב. הוא החליט שלא להעיר
אותה, יודע שהיא קרוב לוודאי עייפה בדיוק כמותו, הניח את זרועו
סביב מותניה, מחליק את השניה תחת ראשה, ונרדם כשהיא חבוקה
בזרועותיו.

המשך יבוא