אני מבין עכשיו, שאין שום קונספירציה של איגוד מגדלי הבצל
הירוק, ושהכל היה פרי דימיוני. אני כותב שורות אלו מתוך רצון
מלא למחוק את הרושם הקשה של הסיפור "אוויר, אין לי אוויר"
שהתפרסם כאן. אנשי המתקן הבריאותי שיקומי בו אני מוחזק מרצוני
המלא, איפשרו לי לפרסם את הסיפור למרות שהייתי במצב של התקף
פראנויה, לאחר התייעצות עם הפסיכולוג שלי, ד"ר זיגמונד פרוייד.

עכשיו, לאחר ההתקף, אני חש זיקוק רגשות ומחשבות מוחלט, והייתי
רוצה לשתף את הקוראים בהרגשתו של אדם רדוף. הכל החל לפני
חודשיים באחד מחופי הרחצה הלא-מוכרזים של הרצליה. לקחתי את
סירת הגומי המתנפחת שלי ויצאתי ללב ים. האמת היא שזה היה משהו
כמו 300 מ' מהחוף, אבל אם אתה לא מסתכל אחורה, זה מרגיש אותו
הדבר (כמובן שזו רק השערה כי מעולם לא יצא לי להיות בלב ים עם
סירת גומי). הגלים הגבוהים העלו והורידו את הסירה מבלי להישבר
לקצף לבן, השמש, אני, סירה ושני משוטים תאומים.
כמו זונת צמרת, הרגשתי איך המים חודרים לכל נקב בגופי, בעוד גל
אדיר העיף את "סיהוק" הקטנה כמו גוזל של קוקיה המעיף את בעליו
החוקיים של הקן החוצה, וריסק אותה הפוכה אל המים, כמו ששוברים
ביצה למחבת. כן, כן, מחבת. שם, בחשכת המצולות, מקום בו אפילו
אוניות טרופות לא הרחיקו לצלול אליו, כשראשי כמעט ונוגע
בקרקעית העמוקה, ורגלי מרגישות את הבריזה החמימה של פני המים,
ראיתי את המחזה שהביא עליי את מחלתי. לפניי ראיתי צללית של בת
ים, ללא ספק צללית בת הים היפה ביותר שראיתי מעודי (יש כאן כפל
משמעות מכיוון ששתיהן נכונות, ולכן אין טעם לכתוב עוד משפט שלם
רק בשביל המשמעות השניה), ובפיה, ניתן היה לראות באופן ברור,
היה תקוע בצל ירוק, או אצה, ובדיעבד יכול להיות שדמיינתי את
הכל.
שחיתי לכיוון הצללית, מספיק קרוב כדי לזהות כתובת קעקע על
ישבנה, שתמונתה חקוקה בזכרוני -הכתובת "No more than 2
persons" ועוד משפט שכמעט והספקתי לקרוא, שכן אחד הגלים בדיוק
הגיע והדף אותי הלאה משם. שחיתי חזרה לחוף בכוחו
thi khאין לי אפילו זמןם למחו'ק אתמה שגכתבתי הכל שטויות הםם
יודעיםעליכעם הכל אל תיתנו לאטף אחד לעשות לךכם סתינמות
בשיניים - ככההם יושדעים





ל אוויר אין לי אוויר:
http://stage.co.il/Stories/21044

לכבוד העורך - שגיאות הכתיב מכוונות ונועדו להצביע על המהירות
שבא המאושפז כותב את שלוש השורות האלה שהן היחידות בהן הוא
באמת מאמין.