זה היה אחד מאותם ימים, שהופכים את שיגרת היומיום למשהו ששווה
לסבול אותו, שהופכים את החיים לסרט מייגע אמנם, אבל עם שיאי
ריגוש וקתרזיס שמשכנעים אותך לא לקום באמצע. אחד מאותם ימים
שבהם כל דבר שאתה נוגע בו מצליח, כל אחד מחייך אליך, העולם הוא
מגרש המשחקים שלך ואין בחורה שתגיד לך לא. הרגשתי שזה יהיה יום
כזה כבר בבוקר, כשהרדיו העיר אותי עם שיר הבוקר האהוב עליי. זה
נמשך בקלות היחסית שבה גילחתי עצמי מהמיטה, בעיתון שבכותרתו אף
אחד לא מצא את מותו, ובקפה שהיה בדיוק כמו שאני אוהב. הציפורים
צייצו הרבה יותר מהרגיל, השמש זרחה הרבה יותר מהרגיל, השמיים
היו כחולים והדשא היה ירוק. הרעיונות במשרד זרמו כנובעים
ממעיין, וגם כשחשבתי שמצאתי נקודה של חושך ביום הזה, שהרי לא
הספקתי לכתוב את הרעיונות בקצב בו פרצו ממני החוצה, גיליתי
לתדהמתי שתוך כדי חשיבה, הסימנים נטולי המשמעות שהיו אמורים
להביע סקיצות ל-storyboard וסיסמאות שונות, הופכים בהינף יד
לציורים של ממש.
לא התפלאתי, לכן, כאשר בהפסקת הצהריים במזללת הסושי היאפית
שלי, לא הייתי צריך להמתין ולו שניה אחת, ומאידך, ממש לא
הופתעתי לגלות שהמושב ממולי הוא האחרון שנותר. זוג הרגליים
שהחלו להתגנב אט אט אל תוך שדה הראייה שלי נעצרו באופן לא
מפתיע אצל שולחני. הרגליים החטובות האלו, תמכו בגופה המדהים של
קארין, דוגמנית של "הראל", או ליתר דיוק, דוגמנית רעבה של
"הראל".
"לא. להיפך, אני אשמח."
"תודה. זה כבר המקום השלישי שבו אני מנסה למצוא מקום לשבת."
הייתי רוצה להעיר בנקודה הזו שבנסיבות רגילות, אין שום סיכוי
שמאורע כזה יקרה, ונניח שכן, ההסתברות שקארין תאמר את הדבר הבא
אינה קיימת. הסיבה היחידה למשפט הבא שלה נבע מהעובדה שזה היה
אחד מאותם ימים.
"כנראה שזה גורל, הרי זה יהיה לא חכם מצידי לצפות מהגורל
להפגיש אותי איתך ב-"מקדונלד'ס", 3 דקות אחרי שיצאתי
מהסטודיו."
אם הדג  הנא שלפניי היה מתחיל לפרפר, לא הייתי מתייחס אליו. גם
למחבל מתאבד או פסנתר כנף שנופל מהשמיים לא הייתי מקדיש תשומת
לב באותו רגע. ישבנו ודיברנו אולי חצי שעה, אולי חצי שנה,
הפיות שלנו מברברים, העיניים שלי טובעות בכחול עיניה, עישוניה
כבארות ללא תחתית. המאוורר שמאחוריה והמוסיקה היפנית שברקע
הפכו את כל האירוע לקוסמי במיוחד, דמותה כאילו לקוחה מאגדה.
מלצר זניח ניגש מדי פעם, תאונת פגושים בחוץ, אני לרגע לא מסיט
תשומת ליבי ממנה.
יש משהו סקסי בדרך בה היא אוכלת את הבצל הירוק הזה. מימי לא
ראיתי מישהי נהנית כל כך מבצל ירוק, ונדמה שהיא מדמה את החלק
הלבן למשהו אחר, אם כי אני מרגיש מחוייב לציין בפניה שאל לה
לדמות את קוטר הבצל הזה לקטרים אחרים בעולם החי. היא צוחקת,
חושפת מערכת שיניים לבנות ומושלמות, חיוך שיגרום לך לקנות
שניים מכל דבר שהיא תפרסם; תחבושות הגייניות, טיטולים, מה לא.
היא מתגלגלת מצחוק, נוגסת בבצל, וצוחקת בפה מלא ואני מעריץ את
החירות המוחלטת שלה - לא חושבת על איך זה נראה ומה יגיד ואיזה
ריח, עוצמת עיניה, מניחה לבבת הצחוק להציף אותה. אני מתמוגג
לראות אותה. מתמוגג, אבל קשה שלא להריח אותה צוחקת.

שבועיים לאחר מכן, ואני כבר מאוהב עד הגג. גם היא. אין יום
שאנחנו לא נפגשים, אין רגע שאני לא חושב עליה, היום כולו עובר
ביחד איתה על הכתף - אני מספר לה על רעיון חדש, מדמיין עצמי
מספר לה בטלפון איך איזה בנזונה חתך אותי בפרישמן, התאהבות לפי
הספר. אפילו הקטע המוזר הזה שלה עם בצל ירוק, כמה שזה מסריח,
זה חמוד. יש לה אופי לבחורה שלי - לא מטריד אותה מה יגידו, היא
אוכלת מה שהיא אוהבת.
"תגידי, מה הקטע שלך עם בצל ירוק?" שאלתי אחרי חודש, כשזה כבר
באמת הפך לבלתי נסבל.
"אני לא יודעת, לפני כמה חודשים, יצא לי לאכול בצל ירוק בסלט
גדול כזה,  ומאז, אני פשוט לא מפסיקה. זה מאוד מרגיע, כדאי לך
לנסות."
"תודה, אני חושב שאני אדבוק באורביט שלי."
היא משכה כתפיים ונראתה קצת מאוכזבת.
יומיים לאחר מכן, החלטתי לשבת עם חבר טוב על איזה קפה, לשתף
אותו בבעיה הכביכול דבילית הזו. כשכבר חשבתי שאין גבול
להתלהבות בתי הקפה הצפונבונים, חברי הטוב החליט להראות לי
שהשמיים הם הגבול והגיב על ה-"נס על חלב" שלי ב-"מקיאטו אוניון
קרם". המלצרית (שלא נראתה טוב וגם לא חייכה שהרי זה לא היה אחד
מאותם הימים), סבבה על עקביה והבטיחה לשוב. אחרי שגמרנו להעביר
ביקורת על האנשים שמסביבנו, לחשב כמה בעל העסק עומד להרוויח
עלינו (בניכוי מיזוג האוויר, האווירה והמוסיקה לפי ערך של 3
ש"ח) ולהעלות זכרונות מימי התיכון, חשתי שהגיעה השעה להעלות את
הנושא הכבד שלפניי - האם הרגלה המגונה והמבחיל של חברתי,
אהבתי, משוש חיי, הינו משהו שצריך לחיות איתו או שמא עליי
לחתוך -  או אני או הבצל.  
"כן, דבר אחי, מה הבעיה איתה?" שאל חברי הטוב מנסה להבין את
פשר התדהמה שאחזה בשרירי פניי.
הבטתי כלא מאמין בכוס שהונחה לפניו, מכילה מקיאטו מהביל הממלא
את רובה, ומתוך הנוזל, כזוג רגליה קרפדה, נמתחו שני גבעולים
טריים וירוקים להחריד של בצל ירוק.
בשבועות שלאחר מכן, כבר היה קשה לצאת מהבית מבלי להריח את
סרחונם של הבצלים. הם היו בכל מקום, בכל קבוצת גיל, מדי יום
יותר ויותר. את ההכחשה יכולתי לשאת עד לרגע בו החלו להופיע
הפרסומות ללהיט החדש שמשגע את עמק הסיליקון הישראלי. תוכניות
אירוח קידמו את התופעה כחלק ממסע יחצ"נות מתואם היטב, ירקנים
זריזים עם חוש עיסקי מפותח הפכו בן לילה ליבואני המותגים
המובילים, והתורים אליהם האפילו לפעמים על אלו של חנויות
הרהיטים השוודיות. לא היה אוטובוס או מונית, מסעדה או קניון,
שבהם יכולת ללכת מבלי להריח את צחנת הבצלים, שזכתה לכינוי
"ארומניון" על שם המותג המוביל הגדל בערבה התיכונה, כך לפחות
ע"פ הפרסומות. היו מי שהסתובבו עם אותו בצל בפה כל היום, היו
כאלה שחיסלו 20 ביום וגם אלה שלא סבלו את הצחנה ובוודאי שלא את
הטעם - ולכן הסתובבו עם אותו הבצל ביד, מוצצים מדי פעם כדי לא
להיתפס בקלקלתם.
קארין הפכה להיסטוריה, צעקותיה נבלעו בזמזום מטהר האוויר שרדף
אחריה עד לדלת הכניסה. נשארתי אומנם בלי חברים, לעבודה הייתי
מגיע עם מטהר אוויר ושני פסים של חומר נגד סירחון מתחת לאף, אך
ידעתי כי אני חייב לשמור השפיות שלי. אני לא אהפוך לאחד מהם.
ידעתי גם כי יש בחוץ עוד כמה אנשים כמוני, כאלו שנותרו נאמנים
לדרכם, נאמנים לנורמות הריח התקינות של האדם.

שנה לאחר מכן, כבר הייתי בלי עבודה. זה לא בגלל שלא אכלתי בצל
ירוק כמו כל בן אדם "נורמלי". זאת אני יודע. הסיבה היתה הרבה
יותר פשוטה - את כל זמני ומרצי וניסיוני בתחום הפרסום הקדשתי
לקידום העמותה שהקמתי כנגד הבצל הירוק. באותה תקופה היינו כבר
כ-56 חברים באיזור השרון בלבד. תנועות דומות קמו גם באזורים
אחרים בארץ. ידעתי שאין לנו שום בסיס חוקי להתנגדות הזו, ולכן
במקביל לנאומים ועצרות מחאה וניסיונות שיכנוע, התחלתי לנבור
במידע, לחפש, ולתקוף את הבעיה בשורשה - תרתי משמע.
לאחר שלא מצאתי שום דבר במאמרי בוטניקה שיוכל להסביר את
התופעה, החלטתי לנסות בעצמי. אל מול עינה הפקוחה של מצלמת
וידאו ביתית, ולאחר שנשבעתי כי אני עושה זאת למען החופש
והעיקרון, אכלתי בצל אחד שלם. שום דבר. סתם.
התפנית הגיעה ביום שישי אחד לפני חודשיים. בלב העיר הפגינה
קבוצה של נוער "מולדת". ויכוח קולני שהתפתח בינם לבין דוכן
"העבודה" המחלק חומר לקראת הבחירות משך את תשומת ליבי. היה שם
איזשהו קול שבלט בתמימותו ורכותו ועוצמתו מעל האחרים. היה זה
קולה של נערה בת לא יותר מ-17, חצאית מכסה את רגליה לבל ייראו
ע"י אפיקורסים, שמאלנים ושאר כופרים ברעיון א"י השלמה למיניהם.
היא האשימה את הפלשתינים במכירת בצל הירוק עם חומרים ממכרים
לישראל כדי להרעיל את העם. כל כך פשוט. הרהרתי ברעיון הזה בדרך
הביתה ופסלתי אותו על הסף - אין להם שום מניע. לאיגוד מגדלי
הבצל הירוק, לעומת זאת , יש גם יש. עוד באותו הערב הייתי
בתצפית סטייל לבנון, אל מול אחד מאינספור שדות הבצל הירוק
שהפריחו את שממת הערבה.
לאחר חודש של תצפיות ומעקבים, הסתננות והתחזות, החלו חלקי
הפאזל להצטרף - לא היה לנו ספק כי הבצל הירוק שונה באופן גנטי.
טיב השינוי לא ברור לנו עד היום, אם כי יש לנו יסוד סביר להניח
כי מדובר בהחדרת גורם טבעי ממכר. יש בידינו ראיות חותכות
הקושרות את מכון וויצמן ברחובות להנדסה הגנטית של הבצל הירוק.
מסקנות ניסויים שנערכו על פרות והגיעו לידינו מוכיחות באופן
מוחלט כי צריכת יותר ממאתיים גרם ליום למשך שבועיים מספיקה על
מנת ליצור התמכרות. לא זו בלבד שהוסיפו לבצל הירוק חומר ממכר,
על מנת לעמוד בביקוש העצום, הוסיפו חקלאי "ארומיניון" למערכת
הטפטפות שלהם ריכוז גבוה של דשנים כימיקלים- בטאזין וכרוטוזן.
מחקרים שנעשו בשנות השבעים  בארה"ב הוכיחו כי מדובר בחומרים
מסרטנים והשימוש בהם נאסר בארה"ב. השימוש בהם נאסר גם בארץ עד
לפני שנתיים, כנראה לאחר שהתברר שרק ע"י שימוש בקוקטייל של
דשנים אלו, ניתן להשיג רמות גידול רווחיות של בצל ירוק בערבה.

החלטתי לפרסם קטע זה מיומני, לאחר שניסיון להביא לפרסום החומר
ב-"ידיעות אחרונות" נתקל בסירוב מוחלט. התשובה שקיבלתי היתה
פשוטה עד כדי כאב - מחקרים על נזקי העישון לא השפיעו על
המעשנים (שברובם לא טרחו לקרוא את המחקרים מאחר והם ממילא
מכורים) ולא השפיעו על הלא מעשנים (שלא טרחו לקרוא ולהתעניין
בנזקים הנגרמים לאחרים). כששאלתי את העורך מה לגבי פרסום
ממצאים על נזקי העישון הפאסיבי - הוא ענה בפשטות כי לאלו דווקא
יש ביקוש לקריאה, אלא שהוא "לא מכיר שום נזק בריאותי הנגרם
לאוכלוסיה (המצומצמת מאוד) של אלו שלא אוכלים בצל ירוק כתוצאה
מהריח הרע, כביכול." בשלב הזה אני מוכן להישבע כי שמעתי קול
נגיסה בצד השני של הקו והשיחה נותקה. יומיים לאחר מכן אושפזתי
אישפוז כפוי בבית חולים לחולי נפש, ממנו אני כותב שורות אלו.
אני  משוכנע כי מעורבים בפרשה הזו כל מוסדות המדינה, אני
משוכנע שאישפוזי נגרם כתוצאה מהלשנה של עורך "ידיעות" עליו
חשבתי שניתן לסמוך, ואני משוכנע שיום אחד, האמת תצא לאור.