שוכבת מתחת המנורה הגדולה המסנוורת את עיניה. החדר ירוק ועדיין
ריק. עוד מעט תתחיל ההתרוצצות סביבה. קצת מטושטשת מהזריקה
שקיבלה טרם הורדה לחדר ניתוח, אך עדיין במלוא החושים. מבקשת
מירוק אחד להסיט את המנורה מעיניה. מפתיע אבל הוא נעתר לבקשתה,
גם מיטיב את הכיסוי שעליה. לא מדברים כאן בחדר ניתוח הכל נראה
ונשמע סטרילי. כשתתעורר תדע אם חתכו בבשר החי או רק גרדו את
השוליים וגורלה יחרץ ואולי כבר נחתם ונשלם וכל שעליה לחכות הוא
לסוף הבלתי נמנע?
מסיטה את עיניה לצדדים, סקרנית כמו תמיד. קירות קרמיקה ירוקים,
מהסוג הכי פשוט. ירוק חלק ללא עיטורים. בפינה שולחן מתכת מעוגל
עטור מכשירים. שוב מבטיה ננעץ בתקרה. המנורה כבר איננה
מסנוורת. דמותה השכובה על האלונקה משתקפת במראה. פניה חיוורות
וראשה מכוסה כובע ירקרק. ירוק אף פעם לא היה הצבע שלי, חולפת
מחשבה בראשה שמצחיקה אותה. על מה שהיא יכולה לחשוב עכשיו האם
הצבע הירוק הולם אותה או לא...
לעזאזל, אין דרך אחת להתמודדות עם החיים ורבות הן הדרכים
המובילות לשלווה טרם כובש באופל את העפעפיים. אף לא אחת לא
התאימה לי בחיים ולקראת סופם נאלצתי לפתחם בעצמי אבל עכשיו? מה
עושים עכשיו?
בודקת את תחושותיה. היא רגועה עכשיו. האם תרופת הטשטוש עשתה
זאת? מתבוננת בעצמה כאילו מבחוץ. לא לא, לא זריקת הטשטוש אלא
השיחה שהייתה לה אתמול עם ד"ר דינאב, מנהל המחלקה הכירורגית.
זוכרת את מבט התימהון שנרקם על פניו, את הכעס המוסווה. אם היה
יכול להכות אותה לבטח היה עושה זאת.
אבל היא רק שמרה על זכויותיה כבן אדם. גאה בעצמה היא מתמתחת
ונהנית מכל דקה. עוד מעט ויקשרו אותה אל עבותות השכחה. תרשה
להם לחתוך בגופה לאורך ולרוחב. להוציא את מה שמשגע ואוכל את
גופה, מבפנים. עכשיו היא כבר לא דואגת, הכל השאירה מאחור
מסודר. הבית מקורצף למשעי, כל החובות הקטנים שולמו. אפילו
ביקרה את אבותיה בבית הקברות הקטן ההוא.
אבל הכי חשוב השאירה צוואה לכל מקרה. גם כתובה וגם בעל פה.
הצליחה להעביר את המסר לד"ר דינאב ולכל החכמים האלו שמתלווים
אליו בביקור.
היא שוב מצטחקת לעצמה, מרוצה. בתוך תוכה היא יודעת שאין
לצוואה שלה שום משמעות. לא תשפיע כהוא זה על החלטות הרופאים,
במידה ויצטרכו לקבלה. לפחות עשתה ככל יכולתה להעביר את המסר.
הדלת נפתחת וד"ר אלישוע נכנסת פנימה. ידיה כבר רטובות
ומסובנות. אוחזת בידה האחת מברשת קטנה ומקרצפת את ידה השנייה
בעוצמה.
"רק באתי לראות אם הכל בסדר." היא אומרת מאחורי המסכה.
"אני מצוין. רק שאת תהיי בסדר"
"את יכולה לסמוך עלי."
"אני יודעת ואני שמחה שפגשתי בך."
אישה טובה ד"ר אלישוע. הבינה מיד במה מדובר. אפילו לקחה ממנה
את הצוואה והכניסה אותה לתיקה האישי. כתבה מה שכתבה בגיליונה
האישי ואפילו החתימה אותה לאות שזה רצונה.
"זה כל מה שניתן לעשות," אמרה ד"ר אלישוע ומשכה בכתפה. כן זה
כל מה שניתן היה לעשות.
אז עכשיו היא רגועה. בוטחת ברופאים. הרי בחרה את הכי טובים. את
אלה ששמם עובר מפה לפה בחדרי חדרים. אין ספק הם מקצוענים. אמנם
ה bed side manner שלהם היו יכולים קצת להשתפר הם יותר Bad
מאשר Bed. אבל אין ספק ידיהם קלות לחתוך. יודעים לייצב לחץ דם
כשצריך, גם לבחור את התרופות הכי חדישות.
ואם, חס וחלילה יתפקשש משהו, במהלך הניתוח. אם חס וחלילה
תתחיל לדמם ולא יצליחו לעצור את הדימום, אם יגרם איזה שהוא נזק
מוחי, הרי ישנה הצוואה. זו הקובעת מפורשות שלא לחסוך כל מאמץ
להחיותה אבל להימנע מטיפולים חסרי תועלת בגוף שהופך לצמח. כך
מפורשות קבעה, ביקשה , כתבה ומסרה בידיו של ד"ר דינאב. עכשיו
נותר יהיה רק לחיות ולראות.
הבעיה כמובן שהיא תהיה כאן, מבלי לדעת...
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.