לא אשים עליך, כי אני יהוה, רופאך
...................................שמות טו' כז'
נאבקה על זכותה להתאשפז מיד עם שובה מחו"ל. עמדה על דעתה
בעצבנות משהו, ואפילו שביתה של מערכת הבריאות, המאיימת באופק,
לא הניעה אותה מדעתה. הפקידה הכל יכולה, זו הקובעת סדרי חיים,
נכנעה לבסוף ונתנה בידה את הפתק המיוחל לרישום חולים.
באנחת רווחה, שיש בה מן המועקה, עלתה למחלקה. המחלקה
הכירורגית-אונקולוגית. לא השם הראשון ובוודאי שלא השני לא
הרתיעו אותה. ידעה מה עומד בפניה. דחפה את הדלת, מזוודה קטנה
בידה ונכנסה.
עד לביקור הגדול הרשתה לעצמה להסתובב ב"אזרחי" חליפה מחויטת,
חולצה לבנה. מרחוק נראתה כסוכנת תרופות שבאה להציע את מרכולתה
ולשכנע באמצעות כמה הטבות סמויות וגלויות. רק מקרוב יראה
החיוורון, והבצקות.
האחות האחראית הצליחה לשכנעה, להיכנס לתפקיד החולה. אך גם כאן
עמדה על זכותה ללבוש כותנת תחרה חצי שקופה, וחלוק קטיפה כחול
וארוך המדגיש חיוורונה ועיניה הכחולות. נכנסה למיטה והמתינה
בסבלנות לביקור הגדול.
הנה מגיעה עגלת גיליונות ואחריה ערב רב של סטודנטים, מתמחים,
ד"ר אלישוע סגנית מנהל המחלקה והאלוהים בכבודו ובעצמו בחלוק
לבן פתוח כולם נדחקים בחדר הבודד שניתן לה בקצה המחלקה אות
למעמדה, אולי למצבה הרפואי. מכתרים את מיטתה. מנהלים דיאלוג
מעל ראשה, כאילו היא רק בובת הדגמה. מנהל המחלקה, ד"ר דינאב
מתחקר את הזוטרים ואלה פניהם מסמיקות ונשימתם נעתקת כשאינם
יודעים את התשובה. כשנמאס לה מההצגה, קטעה את השכינה.
"סליחה..."
נשתרר שקט בחדר. אפילו הזבוב שהתאמץ לברוח מבעד לחלון הסגור
קפא על מקומו.
חזרה על דבריה.
"סליחה... נדמה לי שאני עדיין כאן ויכולה לענות על כל שאלותיך,
עדיין לא הספיקו לעשות לי קבלה פורמלית." התעלמה מכולם. הוציאה
ממסמכים סדורים והגישה אותם לבוס הגדול.
"הנה כל הבדיקות האחרונות, והנה המעקב אחרי בדיקות הדם. האקג
כפי שאתה רואה תקין. רק בדיקות הדם האלה... מסרה לו את
הטפסים.. והבדיקה הזו של הכבד..." שוב מסרה לו טופס,
"מחשידים..."
הבוס הגדול מקשיב. שואל שאלות. על כולן עונה קצרות, כמצופה.
לפתע הוא שואל. "תגידי לי למה הגעת דווקא לכאן?"
"שמעתי שאתה הכי טוב..."
שריר בפניו של הבוס הגדול אינו נע.
"מיעוט סיבוכים, אחוז תמותה בחמש שנים האחרונות הנמוך
ביותר...." לא יספה. חיוך קל נתגנב לפניו ונעלם מיד.
"ואת יודעת לקראת מה את הולכת, אני מבין"...
"כן," ענתה ללא היסוס "אקספלורטיב לאפרטומי, ומיד מוסיפה לטובת
הסטודנטים לרפואה "ניתוח חקירתי של הבטן. לבדיקת הכבד ועוד
דברים ואם הכל נקי אז הוצאת הגידול. אם לא יימשך יותר מידי
זמן, אז גם תעשה ביופסיה של השד באותה הזדמנות. לא שיש שם משהו
ממאיר אבל באותה הזדמנות.."
בשורות האחרונות פורצים בצחוק קצר שנכחד מיד.
"נחשוב על זה, עוד משהו?"
"כן."
מוציאה מתוך תיקה מעטפה לבנה ומוסרת אותו לבוס הגדול. "זה
בשבילך במקרה של... "אני יודעת שזה לא חוקי," מוסיפה כלאחר יד.
"לא יתפוס בבית המשפט. אבל כל הנמצאים כאן בחדר הם עדי שזה
רצוני. "
פותחת המעטפה ומקריאה בקול צלול וברור. "...אם וכאשר יהיה ברור
לכל שבעקבות הניתוח ו/או הטיפול שלאחריו, מוחי לא יתפקד ולא
יהיה סיכוי סביר שישוב לתפקד, אבקש לא לחבר אותי למכונת הנשמה
או לבצע כל מעשה הרואי אחר...."
"את יודעת שאין שום סיכוי שנוכל להיעתר לבקשה" עכשיו ורק עכשיו
נשמע קולה של ד"ר אלישוע הסגנית הבכירה.
"כמובן שאני יודעת. יחד עם זאת אני חייבת להצהיר ברבים בקשתי
זו. אף פעם אי אפשר לדעת."
החדר עדיין שותק.
"טוב , נראה, אני לא חושב שנגיע עד כדי כך. המקרה שלך יחסית
פשוט"
"לכן אני כאן שמה מבטחי בידים שלך. כן, ועוד משהו. כל
מידע עלי אחרי הניתוח, יימסר רק לי ולא לאף אחד אחר. לא
לבעלי, לא לילדים ולא לחברים. רק אני אחליט למי למסור את המידע
וכמה. האם זה ברור?"
"טוב, טוב," מגיבה האחות האחראית. "נראה. נראה."
עכשיו היא שלווה. המתח נעלם.
עשתה כל שביכולתה להבטיח את זכויותיה
האם תשמרנה? לאלוהים פתרונים, ואולי לסגנים הרבים שלו, כאן על
פני האדמה.
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.