ישבה באולם ההמתנה  הלבן והריק. בפינה שאריות של משחקי ילדים,
חלקי פאזלים, קוביות שפעם היו מגדל, בובה  שראשה מתדלדל ושיערה
מרוט. בשעון הגדול שעל הקיר  16 דקות לשלוש. מונה וסובל כל
שניה ברעש מונוטוני, כדופק איטי. התיישבה. הוציאה מתיקה הגדול
ערמת עבודות. התכופפה ושלפה עיפרון. פתחה עבודה אחת, נשמה
עמוקות וניסתה לצלול לתוכן.

"תצטרכי לחכות הרבה זמן."
הרימה את ראשה ופניה נתקלו בפני ילדה-נערה-בת-בלי-גיל. צנומה,
אצבעותיה  שקופות למחצה, וזרועותיה החשופות עטורות בסימנים
כחולים, כאילו היא ילדה מוכה.

"תצטרכי לחכות הרבה זמן. ד"ר מנישלי אך פעם לא מגיעה בזמן."
"אבל אמרו לי להגיע ברבע לשלוש."
"כן, אני יודעת... לכולם אומרים. אבל ד"ר מנישלי אף פעם לא
מגיעה בזמן. תאמיני לי אני יודעת."
התיישבה לידה, רגליה מתנדנדות באוויר.
"למה את כאן? גם את חולה?"
"הזמינו אותי. ומה את עושה כאן?"
"מה אני עושה כאן? אני הולכת למות. גם את הולכת למות?
השעון שעל הקיר כאילו עצר  מלכת לשניה ושוב המשיך.
"אני לא חושבת שאני אמות בקרוב.. נדמה לי שיש לי עוד הרבה
זמן... נדמה לי שגם לך."

"לא, אני אמות די בקרוב, אני חושבת. כל מי שבא לכאן בסופו של
דבר מת." נגעה בראשה. ניצני שיער דליל. "את רואה יש לי כבר
קרחת מהכימו ומההקרנות. אימא שלי רוצה שאלבש פיאה או לפחות
מטפחת, אומרת שככה זה מפחיד. אני אישית  מעדיפה לעשות קרחת
אמיתית כזו מבריקה, מה את אומרת?"

"אני חושבת שקרחת מבריקה יכולה מאוד להתאים לך, יש לך ראש יפה.
אבל אני גם מבינה למה אימהות רוצות את הבת שלהם עם תלתלים."

"ומה יש לך?" מרגישה מוזר לנהל שיחה עם ילדה-נערה-בת-בלי-גיל.
הביטה בעיניה הגדולות, בראשה הנפוח ושתקה.

"בטח באת לבדיקות, את תראי. בסוף גם את תקבלי כימו ויהיו לך
בחילות. ואחר כך השיער שלך ייפול, כמו שלי." נגעה שוב  בראשה,
מלטפת את שאריות השיער הדליל. "אני חושבת שבסוף לא אסתפר.
ממילא לא נשאר לי עוד המון זמן. את לא נראת לי הכי טוב שבעולם.
להביא לך כוס מים?"
"לא חמודה, זה בסדר. רק קצת חם לי עכשיו"

ראשה של אישה הציץ מבעד לדלת סגורה בהמשך המסדרון.
"אילוש, תפסיקי להציק לחולה החדשה, ובואי לקבל טיפול."
"עוד מעט, תני לי עוד עשר דקות אני רוצה לחכות לד"ר מנישלי.
אני רוצה להראות לה את השיר החדש לפני הטיפול."

"טוב, עוד עשר דקות, אבל  לא שניה יותר ואל תציקי לחולות שלנו"
ראשה נעלם מבעד לדלת ששוב נסגרה.
"את יודעת למה קוראת לי אלוש?"
"אילוש? בטח קיצור של אילנה."

"נכון, אבל... גם ... זה אלוהים    ו-שש... אלוהים שב בשקט
ותשתוק ש...  כי אילו היית נחמד אלי....  אבל אל תספרי לה. היא
חושבת שזה באמת קיצור של אילנה כזה, אילוש."

השעון על הקיר המשיך לתקתק שלוש ודקה, שלוש ודקה ושתי שניות.

"רוצה לקרוא את השיר שכתבתי, במקום ד"ר מנישלי?
הושיטה לה דף צהוב תלוש ממחברת, קצת מקומט בקצוות. כתב יד גדול
משהו ועגלגל. פרשה  הדף מול פניה. עכשיו אי אפשר להתחמק. לקחה
מידיה את הדף והקריאה בקול רם.

החופש להיות מאת אילוש

עוד מעט  יוצאת לחופשי
אהובי לצדי והוא רק שלי
נתעלס בלי לתת דין וחשבון
לרוקח, לרופא, למצביא  העליון.
הוא גדול, הוא ענק
גם אכזרי.
והזמן גם בשבילי
יעצור לפעמים,
לכמה ימים
ואחר כך  נראה.
כן, נחייה ונראה!

רצתה לשאול,  אך ד"ר מנישלי הגיעה ונכנסה, ועתה היא ממתינה לה.
קיפלה את הדף והכניסה לתיקה, ליד העבודות.

בשבוע  שלאחר מכן חזרה לקבל את תוצאות הבדיקות. חיפשה את
הילדה-נערה אבל לא מצאה אותה. לא ברור אם הילדה עדיין שם...
היא, לעומת זאת עדיין כ א ן וחיה ונושמת, מחכה לד"ר
מנישלי....

כן, נחייה ונראה.





עד מתי    http://stage.co.il/Stories/31001